בסוף השבוע ירד מסך לבן על ארץ ישראל והיא תהיה יפה ושקטה מאין כמותה. אנשי הקיץ והשמש וחוף הים והתירס החם אינם מבינים מדוע אנו אוהבים את השקט הזה והקור המקפיא את העצמות והרטיבות החודרת אפילו לנעליים ממוגנות היטב והשיר שבפה המהביל - "שלג על עירי" לנעמי שמר.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
גם היא, בת הגליל התחתון, לא נשבתה בקסם עד תום. אמנם "שלג על עירי, והלילה קר", אבל אהובה "מארצות החום לי יביא תמר".
לפני שבוע סיפרתי כאן על ספר מכתביו של ד"ר ישראל אלדד. הוא דווקא הבין את החורף. בשנות ה־90 הראשונות כתבתי בעיצומו של קור מקפיא כי המתנתי לגשם שיכה על תריסי. בבוקר ירד גשם זלעפות, והוא היה על קו הטלפון ובפיו תרעומת: הכיצד לא הזכרתי כי העתקתי במאמרי את המשפט האחרון בספרו "מעשר ראשון" - "יך לו הגשם על תריסי, יך". כנראה היה קנאי לא רק לכתיבתו אלא גם לחורף.
בסוף שבוע זה נדחק כל דבר מפני החורף. ישכחו את הדו"ח על ביתו של ראש הממשלה, שיעמוד למבחן בתנאי רוח וגשם ושלג; ואת המסע לוושינגטון הנושא בחובו סערה משל עצמו ואת פרס ישראל המדדה וקול הבס שהודבק ליצחק הרצוג לעיבוי הדימוי האישי, ועוד נתהה כמה יגיעו היום ומחר ל"ערבי תרבות" שהפכו בימות להצהרות פוליטיות, וכמה יוותרו על התפוצצות האוכלוסין בסרט "50 גוונים של אפור" שביום יבש התקוטטו הצופים לפני הקופות לרכוש כרטיס, וכמה מיציעי האיצטדיון לכדורגל יהיו ריקים מאוהדים.
בכל שנה זה מרטיט. רק שהתקשורת חוזרת על עצמה. חזאי מתייצב באולפן בתנועה של הרקולס לספר מה צפוי ועיתונאית יפת מראה מסתירה את עיניה בכובע צמר לומר כי מחרתיים יגיע הברד למקום שבו היא ניצבת עתה, ומישהי תמיד מחייכת לעבר המצלמה מהסופרמרקט ובפיה מידע כמה פירות וירקות קנתה לימי הקרה, וזה ילדותי וחוזר על עצמו, ואני משתעשע ברעיון חדש־ישן:
הטלוויזיה תאכסן בכספת את הכתבה מ־2015, ובשנה הבאה - תוך כדי ציפייה לשובו של הקור הגדול - תציג אותה בשידור חוזר כחדשה ועדכנית, והיא תהיה אקטואלית ומרגשת כמו באשתקד. למי יהיה אומץ להומור כזה המתעלל בחיוך בקהל הרחב? ובעיקר, הומור המתגרה בעיתונאים חשובים בעיני עצמם, שבוודאי יגנו את מעשה הקונדס ב"תיק תקשורת" וב"עין השביעית"?
ובינתיים - תוך אזכור המקור של אלדד - יך לו הגשם על תריסי, יך.
אריאל שרון. "טבל בחשד למעשים פליליים חמורים מאין כמותם, אבל "פאול" קטן של חוב לעובד הנתון למרותו לא יכול היה לקרות לו" // צילום: טל כהן
לא פלילי, רגשי
בצאתי מאולפן טלוויזיה התריס כלפיי שר בכיר מהליכוד: מה ההשתלחות הזאת בבנימין נתניהו, שביקש מעובד לקנות לו טיפות עיניים בבית המרקחת ולא החזיר לו את הכסף? ממילא את התשלום חייבת המדינה, ולא ראש הממשלה. ברגע זה הבנתי מדוע נענה נתניהו לעצת אחיתופל שקיבל מן הסובבים אותו, יהיו אשר יהיו.
מפני שאם המדינה חייבת לכסות את ההוצאה, השאלה היא מי צריך להמתין לתשלום בעבור טיפות העיניים: ראש הממשלה או העובד המשתכר סכום זעום בלבד? סכום זעום שיגיע מהקופה הקטנה, ולעיתים גם לא יגיע, כפי שאכן אירע.
סהדי במרומים, מנהל משק הבית בביתנו התבקש במרוצת השנים כמה וכמה פעמים לקנות בכספו בדרך לעבודה את אביזרי הניקוי החסרים. מעולם לא השארנו אותו - רעייתי ואני - ממתין לכספו עד ליום העבודה הבא. לא מפני שאנו אנשי מופת. כלל וכלל לא, אבל זו נורמה טבעית מתחייבת. לא ייתכן כי מי שמועסק בביתי יהיה גם בעל חוב כלפיי. אפילו לא אגורה אחת.
זה לא עניין של קמצנות. גם לא ניצול העובדה שעובד לא יעז לבוא בתביעות לנותן לחמו. אין בכך עבירה פלילית. רק עניין של רגישות אנושית בתחום שבין אני ואתה. אריאל שרון טבל בחשד למעשים פליליים חמורים מאין כמותם. אבל "פאול" קטן כזה עם עובד הנתון למרותו לא יכול היה לקרות לו.
הדברים שכתב מבקר המדינה יוסף שפירא על התנהלות משפחת נתניהו בבית ראש הממשלה קשים, וקו ההגנה שננקט על ידי נתניהו שגוי. ביום פרסום הדו"ח כונסו חברי סיעת הליכוד לתדרוך בבית נתניהו. אחר כך צפיתי בכמה קרבות לשוניים בהשתתפות גלעד ארדן, זאב אלקין, מירי רגב וישראל כץ, והיועץ הקרוב ניר חפץ.
ארדן רב עם יונית לוי ואלקין התקוטט עם גאולה אבן וחפץ נאנק בדו־שיח עם רינה מצליח, ולשונם היתה על התחתונה מפני שנשלחו להגן על הבלתי אפשרי. מני נפתלי הוא יעד קטן מלשמש עוגן הצלה לנתניהו; והזעקות שאחרים גם ביזבזו כספים אינן מקילות עימו; ורגב שזעקה "פרס, פרס" כאילו צעקה "זאב, זאב" החטיאה. בעיקר אולי אין זה מקרה שבני בגין וסילבן שלום ומשה (בוגי) יעלון נעדרו מזירת הקרב הלשונית.
אילו נמניתי עם אחד מהמתודרכים, היה ראש הממשלה שומע מפי כדברים האלה: "ראה מר נתניהו, אנו ח"כי הליכוד ותומכים בך, והיכולת להתמודד עם מסקנות דו"ח המבקר היא צורך שלך ואינטרס של כולנו. אבל אל תשלח אותנו למערכה המילולית עירום ועריה. על מה שנאמר בדו"ח אי אפשר להגן על פי התוכנית שהצגת לפנינו.
"קודם כל עליך לוותר על המתקפה המילולית לצדדים. הנח לנפתלי ולפרס. אחר כך לך והתייצב ראשון לפני הציבור, בלי דוד שמרון ויעקב בורובסקי וחפץ החסרים את כושר הדיבור שלך, ובקש את סליחת הציבור. אתה חושב שזו חולשה? במצבים כאלה זה כוח. אל תספר שתיקנת לפני שתאמר כי שגית. צייד אותנו בסליחתך.
"עם מטען כזה נוכל לפשוט כנחיל ארבה על תחנות טלוויזיה ורדיו ועיתונים, ולהשתבח בהכרת הטעות שלך ולפאר ולרומם את יכולותיך, ולהסיט את הנושא". אבל איש מהנוכחים לא חלק על דף המסרים ולא העלה בפניו את ההצעה לבחור בקו התגוננות אחר - יותר צנוע, פחות יומרני, אבל סביר.
לכן צפיתי בארדן ובאלקין וברגב ואמרתי לעצמי כי "ראיתיכם בקוצר ידכם", בעצם בקוצר לשונכם. למחרת פגשתי בתוכניתם של הילה קורח ואברי גלעד בערוץ 2 את השר ישראל כץ. רוב הזמן שמעו הצופות והצופים פרמדיק ערבי, שסיפר באורח נוגע ללב כיצד טיפל בילדה אדל ביטון שנפטרה מפיגוע וכינה את מותה "רצח", והיתה תקרית עם שלי יחימוביץ' שנטשה את השידור במהלכו, וכץ נראה לי שמח בחלקו - שחלקו בצורך להתדיין על דו"ח המבקר צומצם למזער.
לשנה הבאה בירושלים
בחיפוש אחרי הסדר לשבר שנגרם עם הדחת שלושה חברי ועדות שיפוט ב"פרס ישראל" ולהתפטרות הרחבה של שופטים אחרים ומועמדים שונים, הריני להציע הסדר גישור פשרני, לא אידיאלי, ותוך עקיפת הכלל של "ייקוב הדין את ההר":
השנה ידוממו את פרס ישראל. לא יחלקו אותו במוצאי יום העצמאות 2015. שר החינוך הבא ירכיב בניקיון כפיים ועדות שיפוט חדשות בהיקף כפול, לקטגוריות של השנה הנוכחית שלא מומשו ולאלה אשר על פי התור נועדו ל־2016. שיעור הזוכים יוכפל.
כל מועמד שהתכוון להתמודד עתה יוכל להגיש את ההצעה הנושאת את שמו בשנה הבאה. אפשר יהיה להוסיף מועמדים חדשים. רק לאחר מכן אפשר יהיה לבחון אם ראוי להשאיר את ניהול הפרס בידי שר החינוך או נחוץ להעבירו לחסות נשיא המדינה.
איני שש להצעה למרות שברור לי כי בשנים הקרובות - תחת ראובן (רובי) ריבלין - ההתנהלות תהיה נקיית כפיים. זאת מפני שפירוש המעבר הוא שאפילו בעניין כזה אי אפשר לסמוך על מידה של יושרה במערכת הפוליטית. קשה להשלים עם נורמה כזאת, עם הנחה כה מאכזבת.
רב־ניצב יוחנן דנינו. המפכ"ל לא ראה בגרוע שבסיוטיו תסריט שלפיו ייאלץ להקדיש את סיום כהונתו למאבק נגד מגיפת ההטרדות המיניות // צילום: אורי לנץ
המתחיל במצווה
קצין בכיר נכח בכנס שבו העביר המפכ"ל יוחנן דנינו מסר חד־משמעי כי תם עידן ההטרדות המיניות במשטרה, ואז קם בבוקר והלך להטריד מתנדבת המבקשת לסייע לבן זוגה בהשגת תעסוקה. הוא טרם הכיר אותה וכבר הציע לה מפגש ב"מקום שקט" וניסה לגרור אותה להרפתקה, ובוודאי הכל היו מגנים אותה כשקרנית אלמלא הקליטה את שיחתם.
דנינו שמע על כך והדיח את האיש שהוא לא פחות ולא יותר מפקד היחידה המרכזית במחוז חוף, ניצב משנה מוטי חריב. הוא החריב במו ידיו את הקריירה שלו. אך לא מובן דפוס החשיבה של קצין כזה. מה הוא אומר לעצמו? את הקלישאה "לי זה לא יקרה"? הרי חריב לא הודח מהמשטרה מפני שהטריד מינית לפני כמה שנים. להפך, מפני שעשה זאת עכשיו, בעיצומו של מסע הסברה מקיף ומאורגן לעקירת הנגע.
הדבר מעיד על שיקול דעת פגום. אולי גם על כך שהמסר של דנינו לא נקלט בפיקוד העליון, ואולי על המחשבה המציקה שקצינים אלה חשים כי הם מכירים את המערכת ויידעו כיצד לתמרן בתוכה ולחמוק מהרשעה.
המפכ"ל לא ראה בגרוע שבסיוטיו תסריט שלפיו ייאלץ להקדיש את חודשי הסיום לכהונתו למאבק נגד מגיפת ההטרדות המיניות הפוקדת את בכירי המשטרה. ייתכן כי חש שנעשה לו עוול, בבחינת "למה זה קרה דווקא לי?" הוא הרי מבין כי בפשטו את מדיו לא יוכל להתהלך בקרב רבים מעמיתיו בדימוס. אולי לא יתקבל בסבר פנים יפות במועדון החברתי של הניצבים בדימוס, שעתה יהיו ביניהם גם כמה וכמה מודחים. אבל חל עליו כלל איתן, ש"המתחיל במצווה אומרים לו גמור".
הכל הולך
יש מינויים ויש מינויים. הרמטכ"ל הנכנס גדי איזנקוט פתח את כהונתו ברגל ימין. הוא קיצץ בשתי משרות של אלופים.
האלוף יוסי בידץ סיים את הפיקוד על המכללות, ומפקד הגיס הצפוני תמיר היימן סיפח את התפקיד אליו. שתי משרות במשכורת אחת. גם שי אביטל השתחרר למושב ארבל מלעמוד בראש מפקדת העומק והחליף אותו טל רוסו שהוא כבר אלוף במילואים. מי בדרך?
לעומת זאת, סמוך לקהיליית לובשי המדים, ח"כ אלי ישי הרעיף שבחים לרוב על ארז וינר שהתמנה לפעול כראש מטה יום הבחירות במפלגתו "יחד". הוא סיפר לבוחריו על נפלאות פעילותו של מי שהיה ראש לשכת הרמטכ"ל גבי אשכנזי בימים השחורים של הפרשה הנושאת את שמו של בועז הרפז. "המצע קצר מהשתרע" וישי חסך במילים ופסח בהודעתו על הנסיבות שבהן סיים וינר את שירותו בצה"ל. הכל הולך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו