פספוסים מהסרטים

טקס פרסי האוסקר לא חוגג מצוינות קולנועית. הוא חוגג פופולריות. רק לעיתים רחוקות קורה שהפסלונים המוזהבים הכה נחשקים מחולקים ליוצרים שבאמת ראויים לכך. ברוב הזמן, הטקס הנוצץ והמאוד מתוקשר - מאות מיליונים צופים בו ברחבי העולם - נועד בעיקר לאפשר לתעשייה ההוליוודית המשומנת והמדושנת לטפוח לעצמה על השכם ולהיות מרוצה מהישגיה.

ולמרות זאת, 86 שנים לאחר שחולקו האוסקרים הראשונים, הקהל עדיין מתעקש לראות בטקס מדד לאיכות, וזכייה בפסלון נחשבת לשיא מסעיר בחייו של כל קולנוען, שעשוי גם לשנות אותם מן הקצה אל הקצה. לפעמים הצדק נעשה. מדי פעם קורה שהגברים הלבנים, הקשישים והשמרנים, שמהווים את רובה המכריע של האקדמיה האמריקנית לקולנוע - הגוף המאובן ועתיר האינטרסים שאמון על בחירת המועמדים והזוכים - באמת מעניקים את הפרס לסרט, לבמאי או לשחקן שהכי "מגיע להם" לזכות באותה שנה. אבל בהחלט לא חסרים מקרים שבהם האקדמיה טועה בבחירותיה ועושה עוול למיטב בניה ובנותיה. הנה עשרים דוגמאות בולטות לכך. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

1 תאמינו או לא, על אף מיקומו המרכזי של צ'רלי צ'פלין בהיסטוריה של הקולנוע, המצחיקן המשופם והחלוצי מעולם לא זכה באוסקר אמיתי (שני האוסקרים לשם כבוד שהוענקו לו לא ממש נחשבים). זה היה צריך לקרות ב־1941, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, בסאטירה המלחמתית החריפה והחדה כתער שצ'פלין כתב וביים, ואף כיכב בה - "הדיקטטור הגדול". אבל הקומדיה האנטי־פאשיסטית, שקיבלה חמש מועמדויות, הלכה הביתה כמפסידה הגדולה של הערב, כנראה משום שחברי האקדמיה העדיפו שלא "להתלכלך" בפוליטיקה.

"רֶבֶּקה" של אלפרד היצ'קוק קטף את פרס הסרט (אבל לא את פרס הבמאי), ג'ימי סטיוארט זכה בפרס השחקן (עבור "סיפור פילדלפיה") וג'ון פורד נבחר לבמאי הטוב ביותר (עבור "ענבי זעם"). הוליווד פיספסה הזדמנות פז לשלוח מסר של סולידריות לאירופה, ועל הדרך גם קיפחה בענק את אחד מהגאונים הגדולים שהיו לה.

2 מסיבות שאינן ברורות לחלוטין, 1942 היתה השנה של "מה יפית עמק נָוי" ("How Green Was My Valley") - דרמה נוסטלגית וסנטימנטלית של ג'ון פורד ("המחפשים"), שעוקבת אחרי קורותיה של משפחה כפרית קשת יום בדרום וויילס במשך חמישים שנה. סרטו של פורד, שהתמודד באותה שנה מול קלאסיקות כמו "הנץ ממלטה" של ג'ון יוסטון ו"חשד" של אלפרד היצ'קוק, קטף עשר מועמדויות לאוסקר, וזכה בחמישה פרסים.

אבל הסרט הראוי יותר באותה שנה היה "האזרח קיין", סרט הביכורים המונומנטלי והמהפכני של התסריטאי־במאי־כוכב אורסון וולס בן ה־27(!) - שהספיק מאז לבלות במשך עשורים בצמרת טבלת הסרטים הגדולים ביותר בכל הזמנים. הסרט השנוי במחלוקת - שהתבסס באופן רופף על חייו של איל העיתונות וויליאם רנדולף הרסט (שגם איים בתביעה) - היה אמנם מועמד בתשע קטגוריות שונות, כולל סרט, שחקן ראשי ובמאי, אבל נאלץ להסתפק רק בפרס התסריט לוולס ולהרמן ג'יי מנקיביץ. באופן טרגי, וולס - מגדולי הבמאים בהוליווד - מעולם לא היה מועמד שוב לאוסקר. ב־1971 הוא קיבל את הפסלון על מפעל חיים. 

3 עוד מקופח נצחי של האקדמיה הוא לא אחר מאשר אמן המתח אלפרד היצ'קוק, שהיה מועמד חמש פעמים, אך לא זכה מעולם כבמאי (אם לא מחשיבים את אוסקר הכבוד שניתן לו ב־1968). רוב סרטיו היו אמנם שוברי קופות, אך ההערכה האמנותית ליצירתו הפכה לרווחת רק מאוחר יותר, בעקבות מאמרים מאירי עיניים של מבקרי הגל החדש הצרפתי.

ב־1955 ראה היצ'קוק כיצד "חלון אחורי" מפסיד ל"חופי הכרך" של איליה קאזאן, וב־1961 ראה כיצד "פסיכו" מפסיד ל"הדירה" של בילי וויילדר. אבל התבוסה הכואבת ביותר היתה כנראה ב־1959, כש"ורטיגו" - ללא ספק אחד מסרטיו הגדולים ביותר (והסרט שהחליף לאחרונה את "האזרח קיין" בראש טבלת הסרטים הגדולים ביותר בכל הזמנים) - זכה בשתי מועמדויות בלבד, גם הן בקטגוריות משניות. 

באותה שנה קטף את פרס הבמאי וויליאם וויילר עבור אפוס החרבות והסנדלים "בן חור", סרט חביב ומהנה לכל הדעות, שמייצג נאמנה את המיינסטרים ההוליוודי. אבל להעדיף אותו על פני "ורטיגו"? טעות ענקית.

4 טקס האוסקר שהתקיים בראשית 1968 בישר על הולדתה של "הוליווד החדשה". שאריות אחרונות של הסדר ההוליוודי הישן ("נחשו מי בא לסעוד", "ד"ר דוליטל") התמודדו ראש בראש עם סרטים נועזים וחדשניים של יוצרים צעירים, שרק רצו לשרוף את הכל ולבנות מחדש ("בוני וקלייד", "הבוגר"), ועל פי התוצאות של אותו ערב, ניכר כי החבר'ה המקובעים של האקדמיה לא ממש ידעו איך לאכול את זה. 

עדות אחת לכך אפשר למצוא בהעדפה להעניק את פרס השחקנית לבת האצולה קתרין הפבורן, עבור תפקידה בקומדיה השמרנית והכאילו פורצת דרך "נחשו מי בא לסעוד", על פני אן בנקרופט בקומדיית הסקס הצינית "הבוגר". 

בעוד תפקידה החושני של בנקרופט כגברת רובינסון הפתיינית - ה־MILF הראשונה בהיסטוריה של הקולנוע, אם תרצו - עדיין מהדהד בתרבות הפופולרית, "נחשו מי בא לסעוד" הוא לא יותר מקוריוז. 

5 הפאשלות של האקדמיה ב־1968 לא נעצרו בזכייה של הפבורן בקטגוריית השחקנית. גם בקטגוריית השחקן נפלה טעות מצערת, אם כי לחלוטין לא מקרית. הפרס הלך לרוד סטייגר על תפקידו כשוטר דרומי גזען ב"כחום הלילה" (שגם הוכתר כסרט הטוב ביותר), אבל לכולם היה ברור שמי שבאמת הגיע לו לזכות היה סידני פואטייה, הכוכב השחור שכיכב לצד סטייגר. בפועל, הוא כלל לא היה מועמד. 

הופעתו של פואטייה בסרט, כבלש שלא מוכן לסבול את היחס המבזה והמשפיל של התושבים הלבנים בעיירה הדרומית שאליה נקלע, היתה חוויה מעצימה וחסרת תקדים עבור השחורים בארה"ב. הסצנה המחשמלת, שבה פואטייה מעיף סטירה עצבנית לנחקר לבן שמתנשא עליו, לוותה בתדהמה ובמחיאות כפיים סוערות בכל הקרנה. 

לזכות האקדמיה ייאמר כי כמה שנים קודם לכן היה פואטייה לגבר השחור הראשון שזוכה באוסקר השחקן (עבור הופעתו בסרט "חמש נזירות וגבר אחד"). בשנה של "כחום הלילה" הוא גם כיכב ב"נחשו מי בא לסעוד", אז אולי המארגנים פשוט חששו שהוא ישתלט להם על הערב. ועדיין, ההתעלמות המוחלטת ממנו הותירה טעם מר.

6 "אוליבר!" שמביא את סיפורו של היתום הצ'רלס דיקנסי המפורסם אוליבר טוויסט, הוא מיוזיקל מצוין. אבל לעולם לא נדע מה בדיוק עבר לאקדמיה בראש ב־1969, כשהחליטה להעניק את האוסקר לקרול ריד, הבמאי של "אוליבר!" ולא לסטנלי קובריק, שביים את אפוס החלל המרהיב "2001: אודיסיאה בחלל". איך אפשר בכלל להשוות ביניהם? אי אפשר. אבל חברי האקדמיה מעולם לא היו בעניין של סרטי מדע בדיוני.

מאחר ש"אוליבר!" הוכתר כסרט השנה ("2001" כלל לא היה מועמד), היה בהחלט מקום להפעיל שיקול דעת בקטגוריית הבמאי ולהעניק את הפסלון לקובריק. בכל זאת, הוא הקדים את ג'ורג' לוקאס, ג'יימס קמרון וכריסטופר נולאן בכמה שנים טובות, ולקח את הצופים למסע מקיף שמתחיל בראשית הציביליזציה ומסתיים בקצה היקום. 

עד סופו של הערב "2001" זכה באוסקר אחד (על האפקטים) מתוך ארבע מועמדויות. וקובריק? למרות שכמעט כל סרט שעשה בחייו היה יצירת מופת, גם הוא נותר חבר במועדון מסורבי האוסקר עד יום מותו.

7 שניים מהרגעים המגוחכים בהיסטוריה של האוסקרים נרשמו ב־1977, כש"רוקי" זכה בקטגוריית הסרט והבמאי. שלא תבינו לא נכון: "רוקי" הוא סיפור אנדרדוג קלאסי ונצחי. והוא גם הכניס לחיינו את סילבסטר סטאלון, פרסונה קולנועית שלא הייתי רוצה לדמיין כיצד היו נראים חיי בלעדיה. 

אבל לתת לבמאי ג'ון ג'י אווילדסן את האוסקר - ולא לאלן ג'יי פאקולה, שביים באותה שנה את מותחן הפרנויה הטוב מכולם, "כל אנשי הנשיא"? ולהעדיף בקטגוריית הסרט את מעשיית האיגרוף החביבה והשמאלצית על פני הגיהינום האורבני המדמם והמהמם ב"נהג מונית" של מרטין סקורסזה? 

סקורסזה, אגב, כלל לא היה מועמד באותה השנה בקטגוריית הבמאי. האקדמיה כמעט תמיד העדיפה את סרטי הפיל־גוד על פני הסרטים הנוקבים יותר. לפחות סטאלון לא זכה בפרס השחקן.

8 "רוקי" לא היה הסרט היחיד שכיכב בטקס של 1977. גם "רשת שידור", סאטירת התקשורת הצינית (והמאוד נבואית) של סידני לומט, גרפה שלל נאה באותו ערב. פיטר פינץ', שמת כחודשיים לפני טקס האוסקר, גבר על רוברט דה נירו ועל סילבסטר סטאלון וזכה בקטגוריית השחקן בזכות תפקידו כנביא זעם טלוויזיוני צבעוני; פאדי צ'אייפסקי זכה בקטגוריית התסריט המקורי; וביאטריס סטרייט זכתה בקטגוריית שחקנית המשנה. כולן זכיות מוצדקות, פחות או יותר. אבל ממרחק השנים קל לראות שהאוסקר שהוענק לפיי דאנאוויי בקטגוריית השחקנית, ללא סיבה נראית לעין - היה שגוי. מי שהיתה צריכה לזכות בפסלון באותה שנה היא סיסי ספייסק הצעירה, במועמדות הראשונה שלה לפרס, שהגישה הופעה אמיצה, בלתי נשכחת (וכנראה קיצונית מדי לטעמה של האקדמיה), בסרט האימה "קארי" של בריאן דה פאלמה.

9 "אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה נחשב כבר שנים לאחד מסרטי המלחמה הגדולים והמטורפים ביותר שנעשו אי פעם. ובכל זאת, בטקס האוסקר של 1980 קופולה נאלץ לראות כיצד דרמת הגירושים "קרמר נגד קרמר" גונבת לו את האוסקר לסרט הטוב ביותר, ורוברט בנטון, הבמאי שלה, גונב לו את אוסקר הבמאי. אפשר אולי להסביר את ההחלטה המשונה של האקדמיה בכך ש"צייד הצבאים", סרט מלחמה נוסף שהתמודד עם הטראומות של וייטנאם, היה הזוכה הגדול בשנה שלפני כן. אבל גם כיום ההתעלמות מסרטו המפלצתי של קופולה (שכמעט ירד מנכסיו ומת תוך כדי עשייתו) וההעדפה של דרמה סוחטת דמעות על פניו נראות תמוהות ומפוקפקות.

10 עוד מקרה שבו האקדמיה העדיפה לחלוק כבוד למוצר מיינסטרימי קונבנציונלי, תוך כדי שהיא מתעלמת מיצירה עמוקה ועוצמתית הרבה יותר, נרשם ב־1981, כש"אנשים פשוטים", הדרמה של רוברט רדפורד על מוות במשפחה, גברה על "השור הזועם", סרט האיגרוף החייתי של מרטין סקורסזה, בקטגוריית הסרט והבמאי. רוברט דה נירו, שהוסיף למשקלו כמה עשרות קילוגרמים כדי לגלם את דמותו של המתאגרף ג'ייק לה מוטה, אמנם זכה בקטגוריית השחקן, אבל סקורסזה - שהפך עם השנים למקופח אוסקרים סדרתי (עד שזכה סוף סוף ב־2007 עבור "השתולים") - היה אז בשיא כוחו היצירתי, והיה ראוי להכרה על כך. "השור הזועם", אגב, נבחר בסוף שנות השמונים לסרט העשור.

11 עם כל הכבוד לשחקנית החירשת מרלי מטלין, שזכתה ב־1987 באוסקר השחקנית עבור תפקידה בדרמה "ילדים חורגים לאלוהים" (ודי נעלמה לאחר מכן) - לסיגורני וויבר, שהיתה מועמדת באותה שנה עבור "שובו של הנוסע השמיני", הגיע לזכות הרבה יותר. התסריטאי והבמאי של הסרט, ג'יימס קמרון, שתמיד אהב נשים חזקות, מעולם לא עשה סרט עם אישה חזקה יותר. בדומה לתפקיד של סיסי ספייסק ב"קארי", גם תפקידה של וויבר, שדרש ממנה להפגין יכולות של גיבורת פעולה לכל דבר, היה Game Changer. לראיה, דמותה של ריפלי עדיין מוזכרת בכל שיחה רצינית שעוסקת בנשים נועזות ואמיצות שיודעות לבעוט בישבנים.

12 טקס האוסקר של 1991 הנחית תבוסה צורבת נוספת על ראשו של הגיבור הטרגי סקורסזה. "החבר'ה הטובים" - ללא ספק אחד מסרטי המאפיה הטובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע - הפסיד בקטגוריית הסרט והבמאי ל"לרקוד עם זאבים", אפוס האינדיאנים המיושן של קווין קוסטנר. 

"החבר'ה הטובים" (שנאלץ להסתפק באוסקר לשחקן המשנה ג'ו פשי) השפיע באופן ישיר או עקיף על כמעט כל יצירת מאפיה שהופקה אחריו, כולל "הסופרנוס", כמובן. "לרקוד עם זאבים", לעומת זאת, השפיע בעיקר על "אווטאר". ומיותר לציין שקוסטנר ממש לא התגלה כבמאי גדול מאז. אבל מה לעשות? האקדמיה תמיד התלהבה מכוכבים מלוקקים שהפכו לפתע לאנשי אשכולות (ראו גם מקרה מל גיבסון ו"לב אמיץ").

13 המערבון המעולה "בלתי נסלח" קיבל לא מעט כבוד בטקס האוסקר של 1993. מלבד פרס הסרט ופרס שחקן המשנה, שהוענק לג'ין הקמן, קלינט איסטווד גם קטף את האוסקר הראשון שלו כבמאי. ובכל זאת, משהו היה חסר: אוסקר השחקן לאיסטווד. הוא מעולם לא היה שחקן גדול או מגוון במיוחד, אבל לאחר קריירה ארוכה ומפוארת, שבה גילם אינספור קאובויז שהפכו לאגדות קולנועיות, זה היה ראוי ומתבקש לאפשר לו לחתום את פרק המערבונים של חייו בפסלון מוזהב. מה גם שההופעה שלו ב"בלתי נסלח" באמת היתה אחת הטובות שלו. 

מי שמנע מזה לקרות היה אל פאצ'ינו, שזכה עבור תפקידו כעיוור הקולני ב"ניחוח אישה" - בחירה מובנת, כשמביאים בחשבון את חיבתה של האקדמיה לכוכבים מזדקנים ולתפקידי גימיק. 

אבל בשעה שמקומו של "בלתי נסלח" בפנתיאון מובטח, "ניחוח אישה" מוזכר כיום בעיקר כסרט שסיפק לפיליפ סימור הופמן את אחד מתפקידיו הראשונים.

14 החשיבות של "רשימת שינדלר" לקולנוע אינה מוטלת בספק, ואני לא עומד לטעון שלא הגיע לו לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס שהתקיים ב־1994. אבל סטיבן שפילברג לא היה צריך לזכות באוסקר הבמאי באותה שנה, משתי סיבות עיקריות: הראשונה, מפני שלא היה קורה שום דבר אם היה נחסך מאיתנו לשמוע את נאום הזכייה שלו (שכלל דברי תודה לששת מיליוני היהודים שנספו בשואה). 

והשנייה, החשובה יותר, מפני שרוברט אלטמן - מקופח סדרתי נוסף והבמאי של יצירת המופת המטלטלת "תמונות קצרות", שהתבססה על סיפוריו של ריימונד קארבר - היה הרבה יותר ראוי לפרס. אלטמן, שביים במהלך הקריירה שלו סרטים אמריקניים גדולים כמו "מ.א.ש", "נאשוויל" ו"השחקן", נאלץ בסופו של דבר להסתפק באוסקר של כבוד, שהוענק לו ב־2006. 

15 שטחי, פופוליסטי, קיטשי, גימיקי - "פורסט גאמפ" הוא סרט אוסקרים קלאסי, ובאמת אין פלא שהוא קטף שישה פסלונים ב־1995, כולל החשובים ביותר, לסרט ולבמאי. הוא פשוט מפליא לשקף את כל הדברים הנחותים שהאקדמיה כה נמשכת אליהם. 

אבל כשנזכרים שמי שהתמודד מולו באותה שנה היה "ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו - אחד הסרטים הרעננים, המקוריים, המשפיעים והאהובים בעשרים השנים האחרונות - קצת קשה שלא לגחך. 

טרנטינו הסתפק בפרס התסריט המקורי (שאותו חלק עם רוג'ר אייברי) והתבונן בבוז מופגן ברוברט זמקיס לוקח את פרס הבמאי.

16 טום הנקס קיבל את פרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר על "פורסט גאמפ" ב־1995 - זכייה שנייה ברצף לאחד מחביביה של האקדמיה דאז, לאחר שזכה גם עבור "פילדלפיה" שנה לפני כן. אלא שמול הנקס ניצב באותו ערב מורגן פרימן בתפקיד הכי מורגן פרימני שהוא עשה בחייו - זה של אסיר העולם רד בסרט "חומות של תקווה".

"פורסט גאמפ" אמנם היה אחד הלהיטים הקופתיים הגדולים של אותה שנה, אך דמותו של פורסט רפה השכל הפכה לבדיחה עוד בטרם ירד הסרט מהמסכים (והגיעה לשיאה ב"רעם טרופי" של בן סטילר). "חומות של תקווה" נכשל בקופות עם צאתו, אך כיום יושב בביטחה בצמרת טבלת הסרטים האהובים ביותר באתר הקולנוע IMDB. ומורגן פרימן? מאז שגילם את רד, הוא והקול החם והחכם שלו לא הפסיקו לעבוד לרגע.

17 "להציל את טוראי ריאן" זכה בחמישה אוסקרים בטקס של 1999, כולל לבמאי סטיבן שפילברג, אבל פרס הסרט הטוב ביותר לא היה אחד מהם. הפרס הזה הוענק דווקא לקומדיה הרומנטית הקלילה "שייקספיר מאוהב", שהתהדרה בקמפיין פרסום אגרסיבי וידוע לשמצה שניהל מפיק העל הארווי וויינסטיין, האיש החזק של אולפני מירמקס.

נכון, "טוראי ריאן" רחוק מלהיות סרט מושלם, ואחרי סצנת הפתיחה הבאמת מדהימה שלו, שמתלווה לחיילים האמריקנים שנוחתים על חופי נורמנדיה, שפילברג קצת הולך לאיבוד בתוך ים של צדקנות ושכתובים היסטוריים מיותרים. אבל אין ספק שהוא משמעותי בהרבה מ"שייקספיר מאוהב".

18 אחת ההחלטות השערורייתיות והמטופשות ביותר הגיעה ב־2006, כשהאקדמיה החליטה להעניק את אוסקר הסרט הטוב ביותר לדרמת הגזענות המסורבלת "התרסקות" של התסריטאי־במאי פול האגיס - ולקפח על הדרך את "הר ברוקבק", מערבון הומוסקסואלי חתרני וקורע לב בבימויו של אנג לי, ובכיכובם של ג'ייק ג'ילנהול והית' לדג'ר. 

אנג לי זכה בפרס הבמאי, וסרטו גרף גם את פרס התסריט. אך העובדה שהפרס הגדול ביותר של הערב ניתן לסרט אחר - ועוד לסרט כה סתמי - עדיין מסמנת את אחת מנקודות השפל הגדולות של האקדמיה ומספקת תזכורת מתמדת לכך שלא כדאי לקחת את הבחירות שלה יותר מדי ברצינות. 

19 הטקס של 2008 זכור בעיקר בזכות דו־קרב הענקים בין "ארץ קשוחה" של האחים כהן לבין "זה ייגמר בדם" של פול תומס אנדרסון. סרטם של הכהנים אמנם יצא מהמאבק כשידו על העליונה, עם ארבע זכיות (סרט, במאי, שחקן משנה ותסריט מעובד) מול שתי זכיות בלבד לאנדרסון (שחקן ראשי וצילום), אך חלוקה צודקת יותר היתה מעבירה את פסלון התסריט המעובד מידיהם של האחים (שפחות או יותר העתיקו עמודים שלמים מתוך ספרו של קורמאק מקארתי) לידיו של אנדרסון, שהתבסס באופן רופף מאוד על רומן של אפטון סינקלייר והשתמש בו כמקפצה ליצירה מבריקה על קפיטליזם, דת ונפט. 

20 החלטת האקדמיה להגדיל את מספר המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר יצרה מצב משונה, שמדגיש את מגבלותיה ומקל על מבקריה. שכן מאז הוגדלה הרשימה, ב־2009, הסרט שזוכה בסופו של דבר בפסלון הוא רק לעיתים רחוקות הסרט הטוב ביותר ו/או הסרט המשמעותי ביותר שנעשה באותה שנה.

ב־2011, למשל, כשהדרמה ההיסטורית חסרת החשיבות "נאום המלך" קטפה את פרסי הסרט והבמאי, היא הועדפה על פני סרטים דוגמת "הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר, "ברבור שחור" של דארן ארונופסקי ו"התחלה" של כריסטופר נולאן.

ב־2012, כשהקומדיה האילמת המבדרת אך הזניחה "הארטיסט" הוכתרה כסרט השנה, היא עקפה בסיבוב סרטים כמו "עץ החיים" של טרנס מאליק, "סוס מלחמה" של סטיבן שפילברג, "הוגו" של מרטין סקורסזה ו"מאניבול" של בנט מילר. ואילו ב־2013, כשהמותחן הממוצע "ארגו" של בן אפלק זכה בכבוד, סרטים כמו "אהבה" של מיכאל האנקה, "חיי פיי" של אנג לי, "כוננות עם שחר" של קתרין ביגלו ו"ג'נגו ללא מעצורים" של קוונטין טרנטינו הלכו הביתה מאוכזבים.

כיום, אף יותר מבעבר, עושה רושם שלאקדמיה לא ממש אכפת להצטייר כגוף מנותק, שמרני ומאובן, שמחלק פרסים לסרטים שהכי מתאימים לנרטיבים ולאג'נדות שהוא מתווה, בלי קשר ישיר לאיכות. ולמרבה הצער, משנה לשנה רשימות הזוכים מבטאות ביתר שאת את העובדה שטקס האוסקר עוסק יותר בשואו־ביזנס וברייטינג ופחות באמנות. 

•   •   •

איך הם בוחרים?

האקדמיה האמריקנית לקולנוע היא קהילה סגורה אך בינלאומית, שמונה כ־6,000 חברים ומורכבת מ־17 ענפים שונים (במאים, תסריטאים, שחקנים, מעצבים וכיו"ב). ההצטרפות אליה פתוחה לאנשי תעשיית הסרטים מכל העולם, אך כדי להפוך לחבר, יש צורך לקבל הזמנה מחבר הנאמנים. תנאי מקדים לקבלת הזמנה הוא המלצה מטעם חבר אקדמיה אחר, המבוססת על תרומה ניכרת לתחום הקולנוע, או מועמדות לפרס אוסקר.

המועמדים בקטגוריות השונות נבחרים בידי חברי הענפים הרלוונטיים: השחקנים בוחרים את המועמדים בקטגוריות המשחק, הבמאים - את המועמדים בקטגוריית הבימוי, וכך הלאה. כל חברי האקדמיה שותפים לקביעת המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר.

לאחר שרשימות המועמדים מתגבשות, כל חברי האקדמיה מצביעים עבור הפייבוריטים שלהם בכל קטגוריה באמצעות הצבעה פיזית או אינטרנטית. המועמדים שמקבלים את הכי הרבה קולות הולכים הביתה בסוף הערב עם הפסלון.

במשך רוב חודשי השנה משקיעים האולפנים הגדולים בהוליווד מיליוני דולרים בקמפיינים יחצניים כדי להבליט את מרכולתם ולייצר סביבה באזז. קמפיינים אלה מיועדים בעיקר לחברי האקדמיה, אך גם לתקשורת; סרט שיכול למלא את הכרזה שלו בציטוטים של מבקרים נחשבים ייחשב כבעל סיכויים טובים יותר לזכות במועמדויות. מובן שגם להישגים בפסטיבלים חשובים (כמו קאן, ברלין או ונציה) יש משקל לא מבוטל בקידומם של סרטים, במאים ושחקנים, שנתפסים כבעלי סיכויים לזכות.

•   •   •

"בירדמן". הגיח למירוץ בחודש האחרון

האם הם יטעו גם השנה?

האם גם השנה האקדמיה עומדת לטעות בגדול? עושה רושם שכן. במשך רוב רובו של המירוץ היה נראה כי הזוכה הגדול בטקס שיתקיים ביום ראשון יהיה "התבגרות" - סרטו העדין והמרגש של ריצ'רד לינקלייטר, שעוקב אחר גיבורו הצעיר במשך 12 שנה. זה אמנם לא סרט אוסקרים קלאסי, והוא עשוי להיתפס כיצירה מינורית וצנועה מדי, אבל ההישג האדיר ביצירת הסרט העלילתי הראשון בהיסטוריה שמציג תהליך התבגרות בזמן אמת, משמעותי דיו כדי למצב אותו כפייבוריט.

עם זאת, בחודש האחרון הגיחו לפתע שני סרטים נוספים למירוץ. הראשון הוא "בירדמן" של אלחנדרו איניאריטו - קומדיית שואו־ביז כאוטית, וירטואוזית ודי שטחית, שקטפה כמה פרסים חשובים שבדרך כלל מצליחים לנבא את תוצאות האוסקר; והשני הוא "צלף אמריקני" - סרט מלחמה פטריוטי של חביב האקדמיה קלינט איסטווד, שריסק את הקופות והפך בתוך שבועיים ללהיט הגדול ביותר מבין המועמדים.

אין ספק שגם "בירדמן" וגם "צלף" הם סרטי אוסקר טיפוסיים יותר מ"התבגרות". "בירדמן" עוסק בנעשה מאחורי הקלעים ובאגו המנופח של אמנים - נושאים האהובים על חברי האקדמיה, תוך כדי שהוא מספק להוליווד הזדמנות פז להציג את עצמה באור ילדותי אך מחמיא. "צלף", לעומת זאת, הוא סרט עתיר רייטינג, שיצא תחת ידיו של אגדה הוליוודית חיה.

האם שני הסרטים האלה ראויים יותר לזכייה מ"התבגרות"? האם הם באמת מראים לנו משהו שטרם ראינו? האם נשוב לצפות בהם גם בעוד עשרים שנה? לטעמי לא. "התבגרות" פשוט נמצא בליגה אחרת לחלוטין. מצד אחד, אין ספק שהוא הסרט שהכי מגיע לו לזכות השנה. מצד אחר, בדיוק בגלל זה הסיכויים שהוא אכן יזכה קלושים. בכל הקשור לאוסקרים, לפחות, התהילה שייכת בדרך כלל לבינוניים. 

צילומים: אי.אף.פי, אי.פי, אי.פי.אי, רויטרס, Photononstop, The Picture Desk, GettyImages