השבוע התבשרו חובבי המוסיקה הישראלית על אירוע מאוד מרגש, בעיקר לאספנים שרופים: חזרתם של תקליטי הוויניל - כן, כן, תקליטי הפלסטיק הגדולים והשחורים שהיו לפני עידן הקומפקט דיסק. בינתיים זה קורה עם שלושה תקליטי מופת: שניים משנות השישים, "החלונות הגבוהים" מ־1967 ו"הצ'רצ'ילים" מ־1969, ואחד משנות השבעים - "סוף עונת התפוזים" של להקת תמוז מ־1976.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
חברת התקליטים אן אם סי יונייטד, ששולטת כבר כמה שנים גם בקטלוג העצום של הד ארצי, מבטיחה שזוהי רק ההתחלה, ולא מעט חברות נוספות מתכננות הוצאות כאלה בשבועות הקרובים: פונוקול את "בדשא אצל אביגדור" של אריק איינשטיין (1971); הליקון את אלבום הבכורה של אריק איינשטיין "שר בשבילך" (1966) ואת שיתוף הפעולה בין יוני רכטר לאבנר קנר, "ארבע עשרה אוקטבות" (1975). באוזן השלישית חוזרים אל "Peace" של להקת זינגלה (1978), וזהו באמת רק קצה הקרחון של אינספור האפשרויות. יצאו בארץ עשרות אלפי תקליטים מאז שנות החמישים ועד שנות האלפיים.
כל אחד מהאלבומים האלה ראוי מאוד, מבחינת תוכנו, להוצאה מחודשת, במיוחד אם בשל כך הם יגיעו למאזינים חדשים (אף שכולם קיימים בקומפקט דיסקים ובמדיה דיגיטלית ברשת). ובכל זאת השאלה היא בשביל מה זה טוב. שהרי למרות הדיווחים על עלייה במכירות התקליטים בעולם בשנים האחרונות (לראשונה, מאז אמצע שנות התשעים, חזרו מכירות התקליטים בבריטניה למיליון עותקים), לרוב מאזיני המוסיקה של ימינו אין בכלל פטיפון, ונראה שאין להם שום כוונה להשיג אחד כזה. אז למה צריך את זה? זה הרבה יותר נוח ומהיר ונייד וזול באמצעים החדשים.
התשובה שלי היא: כי זה הדבר האמיתי. לא שהמוסיקה יותר טובה בתקליט (אף שיש החושבים שכן) אלא שהמוצר המכונה "תקליט" הוא הרבה יותר טוב מהאופציות האחרות. בגלל הפיזיות שלו, הגודל, העטיפה, החוברת, אפילו המגע והריח. נכון, מדובר ברכושנות לשמה: כשאני אוהב שיר או להקה, אני רוצה שהם יהיו קצת שלי. אני רוצה לתת אותם במתנה. אני רוצה להרגיש אותם. אז נכון שאפשר לשמוע הכל בלי שום מגע גופני, אבל בשבילי זה חלק מהעניין. אפילו יותר מספרים, שגם אותם אפשר לקרוא דיגיטלית, אבל זה לא זה. תקראו לי מיושן או זקן, לא אכפת לי. אני אוהב תקליטים ואני כנראה לא לבד בעניין הזה. תראו כמה אתרים מיוחדים לאספני תקליטים יש ברשת. אנחנו אולי מעטים, אבל אנחנו עושים הרבה רעש (וגם לא מעט שריטות).
מי קם להחליף צד?
התקליט הוא לא רק המוסיקה. לתקליטים היה אופי משלהם, ובלתי אפשרי להרגיש ככה לגבי פורמט שהוא חתיכת פלסטיק קטנה, סטנדרטית, קמצנית בעיצוב ונורא קשה לקריאה. אז הדיסק כבר בדרך החוצה, והמצב רק מחמיר... איך אפשר למשש או להריח MP3? איך אפשר לתת אותו במתנה למישהו שאתה אוהב? איך אפשר לחוות עם MP3 את כל הטקס הנלווה לצריכת תקליטים?
וזה טקס מיוחד, שיש לו כמה שלבים: זה מתחיל ברגע המרגש שבו נודע לך שהתקליט שחיכית לו אכן נמצא בחנות. כשהגעת לחנות עצמה - הדיון עם המוכרים והקונים האחרים. ואז מגיעה ההאזנה הראשונה - בחנות עם אוזניות - וצריך להיזהר כשמרכיבים אוזניות, כי בלי לשים לב מתחילים לזייף בקולי קולות.
אחר כך מגיע הקטע החשוב, שכולו היכרות אינטימית עם התקליט, התבוננות חקרנית בעטיפה, קריאת המילים, הקרדיטים, התודות, כל זה לפני שהנחת את התקליט על הפטיפון. ואז זה קורה: יש לבחור את המהירות הנכונה, להוריד בעדינות את המחט, ולהאזין שוב, עם העטיפה ביד, וליצור קליפים בדמיון, ואחרי בערך 20 דקות של האזנה לקום ולהפוך צד.
הטקס נמשך גם מחוץ לרגעי ההאזנה. אוהב תקליטים אמיתי יודע שצריך לאחסן אותם במקום קריר, לשמור שלא יישרטו, ושאסור לנגב את האבק מהם בעזרת חומרי ניקוי מיוחדים שהורסים את הסאונד. וחס ושלום - לא להשאיר את התקליטים באוטו ביום קיץ כי הם הופכים לקערות להגשת פירות.
אז החזרה אל התקליטים לא תשנה את העולם. לא כמו המצאת הקסטות שהפכה את המוסיקה לניידת ובטח לא כמו הדיגיטליות של הצליל מהקומפקט דיסק ועד האינטרנט. ובכל זאת, בין כל הדברים הנוסטלגיים שממלאים את חיינו, זה אחד מאלה שהכי כיף להיזכר בו. הנאה מושלמת במהירות של 33 ושליש סיבובים בדקה.
yoavk@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו