משנכנס הומור

יש עימי תמונה קטנה מימי התיכון. אלו הם אירועי חודש אדר בישיבה התיכונית שלנו, וראש הישיבה נראה בה כשהוא מתכופף בריכוז עילאי ומבצע פעולה די מוזרה ומאוד לא רבנית. זה עשוי להישמע הזוי, אבל נר קשור בחוט לאחורי מכנסיו וכבוד הרב מנסה להשחיל אותו אל תוך בקבוק. ראש הישיבה הוא הרב משה צבי נריה זצ"ל. אדם רציני. חתן פרס ישראל, ראש ישיבות בני עקיבא ומחלוצי הציונות הדתית. השחלת הנר לבקבוק היתה אחד ממשחקי הילדות הפופולריים באותם ימים. חלק קבוע מימי הולדת. איפשהו בין משיכת חבל לבין חילוץ תפוח מתוך קערת קמח רק בעזרת הפנים (כשהידיים קשורות מאחורי הגב!). הבקבוק, למותר לציין, הוא מיץ פז. אולי טמפו. ולא פחות חשוב: הצילום מתעד רגע שממוקם בין ראש חודש אדר לבין פורים. הכי קרוב ל"פרוע" שהסתנן אל ילדותנו. פרומו של שבועיים לקראת הפיסגה של פורים, ולמעשה הפרומו הראשון שהכרנו.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

כבר שנים שהתמונה הזאת מציצה אלי מהאלבום ודורשת התייחסות נקודתית. בהתחלה, אני מודה, לא עשיתי עניין. ראיתי בה מזכרת מהישיבה. לא הרבה מעבר לזה. היום אני חושב שיש שם משהו כמעט לא ייאמן. לפני כשנה סרקתי את התמונה והעליתי על הסמארטפוש. מפעם לפעם אני מראה אותה לחברים ומתענג על התגובות. עכשיו היא שלכם, קוראים יקרים. לכבוד ראש חודש אדר, וגם לזכרו של אהובנו, השר אורי אורבך ז"ל. אורבך גדל אמנם בישיבה אחרת, אבל היה חותם בשתי ידיים על התמונה, כמו גם על הקביעה שאמונה דתית בלי הומור היא פונדמנטליזם. פנאטיות לשמה. ולכן משהו שממש לא כדאי להתקרב אליו.

בינתיים חלפו שנה או שנתיים. נער הייתי גם זקנתי. התמונה כבר התיישנה, והרצועות הדביקות באלבום ההוא כבר לא מחזיקות שום דבר. עם פרוץ חודש אדר אני נזכר בפליאה בימים שבהם יכולנו לשיר את אותו "מי־שה מי־שה מי־שה, משנכנס א־ד־ר" במשך שעות רצופות, תוך כדי ריקוד נמרץ ומיוזע. בלי להחליף שיר או צעדי ריקוד. השם המקצועי של הכוריאוגרפיה המפוארת הוא, כמדומני, "ריקוד הרכבת". פיסגת המחול המודרני ללא ספק. במהלך הימים האלה היינו באמת מתפרחחים. הלימודים היו נעצרים ואת מקומם תפסו אינספור מעשי קונדס, חלקם די גבוליים, אבל תמיד ברישיון. האור היה כבה לפתע בבית המדרש, וברגע שחזר החשמל תמיד היו הפתעות. לאחד הרבנים היה דלי על הראש. חמור חובש כיפה היה קשור לאחד הסטנדרים. דברים מן הסוג הזה.

איור: עציון גואל

אבל יותר מכל מפליאה אותי המחשבה על ראש הישיבה. הוא לא חשב שהקרנבל הפסיכי ששיבש בכל שנה את תוכנית הלימודים הוא עניין לנערים פורעי חוק בלבד. הוא באמת האמין שמדובר בחלק מהמשימה החינוכית ושהוא עצמו חייב ליטול בו חלק פעיל. מבחינתו השטויות של פורים היו חלק מבית המדרש, מהעבודה על המידות ומכל מה שאמור להכין אותך לחיי אמונה ומצוות. שיהיה ברור, לא כל הרבנים חשבו כמוהו. היהדות מעולם לא היתה מיקשה אחת, אבל תמיד היו לנו רבנים גדולים וחשובים ששמחו להשתטות לפעמים. בעיקר בפורים, אבל לא רק.

היום אני מאמין שהומור הוא דבר שאפשר וגם צריך לתרגל. אפשר וגם צריך לחנך עליו. ההומור היהודי הוא לא גנטי. כמו כל כישרון תרבותי, היו גורמים שדאגו לטפח את ההומור. אחרים ניסו לדכא אותו. העובדה היא שיש תרבויות צוחקות וכאלה שהצחוק מתועב בעיניהן. עוד עובדה היא ששונאי הצחוק, בדרך כלל, הם גם שונאי אדם. ואני מתעקש להתבונן שוב בתמונה ולהרהר בכל העניין הרציני הזה שנקרא הומור. כי חודש אדר הגיע, וכי אורבך איננו, וכי נדמה לי שכוחות הג'יהאד העולמי יודעים טוב מאוד מה הם עושים כשהם מכריזים מלחמה נגד ההומור, הסאטירה והקומיקס.

לפיגועים האחרונים באירופה יש כבר מתווה. כמעט נוסחה. צמד התקפות מקבילות יוצאות בזו אחר זו. אחת על יוצרים חופשיים, כמו מערכת "שארלי הבדו" או תסריטאים דנים, האחרת מחפשת יהודים. חנות כשרה או בית כנסת. לכאורה אין שום קשר בין השניים. אבל אם התוקפים מוצאים קשר כזה, כדאי להתעניין. כמו שלמדנו ב־11 בספטמבר, הג'יהאד עסוק מאוד בסמלים. הם מעניינים אותו הרבה יותר מאסטרטגיה. הטרוריסטים מייחסים חשיבות עליונה למשמעות התרבותית של מבנים כמו פסלי בודהה העתיקים באפגניסטן ומגדלי התאומים ז"ל, כמו גם ה"ביג בן" ומגדל אייפל, ייבדלו לחיים טובים וארוכים. כשהם מותחים קו של דמיון בין סמלים יהודיים מובהקים לבין הומור פוליטי, הם אומרים משהו. על מה יהודי בעיניהם. מהו המערב בעיניהם. הם כל כך מתעבים את עצם הרעיון של חירות האדם, ואת האופן שבו הוא מתגלם בצחוק, עד שהם רואים אותו כמשהו יהודי. אבל דווקא בנקודה הזאת נדמה לי שהם די מדייקים, המנוולים. כשאני שומע יהודים שדווקא מזדהים עם הזעם המוסלמי כלפי הפגיעה בקודשי הדת, אני חש צורך עמוק להשתעל.

אני נזכר באחד הסיפורים המכוננים בתחילת ספר שמות. פרעה מלך מצרים, כך מסופר במדרש, ניסה לשכנע את המון העם שהוא אל בן אלים. כדי למתג את עצמו כבן אלמוות גדול מהחיים, נטע פרעה בעם המצרי את התחושה שהוא לעולם לא נזקק לנקביו. האיש מס' 1 אף פעם לא צריך מס' 1. שלא לדבר על 2. באופן אישי אני מכיר אנשים שטיפחו אמונות דומות כלפי המ"מ מהטירונות.

כשמשה רבנו יוצא למאבק נגד פרעה ובעד החירות, הוא קורא תיגר קודם כל על הקשקוש הזה. הקב"ה אומר למשה לקום מוקדם בבוקר ולתפוס את פרעה בדרך ליאור, וכל תינוק בתלמודי תורה מצחקק. הוא יודע בדיוק מה קורה שם. פרעה מתעורר לפני כולם כדי להספיק לרוץ ליאור, להתרוקן ולהמשיך לתחזק את הבלוף. אבל משה מחכה שם בין קני הסוף כדי לתפוס אותו על חם עם נייר הטואלט ביד. אם תרצו, זהו הבסיס של כל הומור. זה בטח הבסיס להומור היהודי. עכשיו רק צריך לעבוד על זה. לתרגל. נחוצים מנהיגים ומחנכים שמכירים בערך של ההומור ומסוגלים לצחוק על עצמם. ולא, בתוך זמן קצר יפוצו שמועות על כך שמשה, או כל רבי אחר, הוא קצת על־אנושי, ופתאום כבר לא ברור אם באמת עברנו את פרעה.

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו