כל אלבום חדש של אמן ותיק מייצר מתח בין שני קצוות: מצד אחד רוצים לשמוע ממנו את המוכר והטוב, ומאידך רוצים לשמוע ממנו משהו חדש. "הלב", האלבום החדש וה־12 במספר של שלומי שבת, נשאר צמוד כמעט לכל אורכו אל הקצה הראשון. כלומר, נוטה שלא לחדש אלא רק מעמיק את היאחזותו של שבת במקום המוכר והמוצלח שבו הוא פועל. המעריצים הוותיקים ימצאו בו את מה שאהבו בשבת תמיד.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לאורך כל שנות הקריירה שלו טייל שבת בין שלוש נקודות: המוסיקה הטורקית, המקצבים הלטיניים והצליל הישראלי החמקמק. את כולן הוא חיבר בהגשה פשוטה וצנועה ובקסם אנטי־סטארי שהפך לסמלו המסחרי. גם באלבום החדש אפשר לזהות את כל הגורמים הללו פועלים יחד. המלודרמה הרומנטית של שיר הפתיחה, "האחת מבין כולן", צבועה בצבעים אוריינטליים עדינים, ושבת מבצע אותה בצורה טכנית מרשימה אבל לא לגמרי משכנעת. קצב הפלמנקו של שיר הנושא, שהפך לאחד השירים המושמעים ברדיו הישראלי, מוסיף לשירה שלו מעין חיוך ודינמיקה חיוניים.
החפלה מתחילה ב"אין לי שקט", בעיבוד מדויק ובביצוע משוחרר ומעט פרום. האווירה הזו, שמזכירה את ההופעות המוצלחות של שבת, היא שמעמידה אותו באור הטוב ביותר. הפלירטוטים עם המוסיקה היוונית שמופיעים באלבום (בעיקר "רפסודה" עם אירוח של יהודה פוליקר) מאפשרים לשבת להציג עוד כמה יכולות שירה מרשימות.
"רפסודה", "רומי" ו"סאגאפו" (חיבור מעניין בין מלחין יווני לעיבוד לטיני) שוחררו כסינגלים וזכו ללא מעט הצלחה, אבל הסינגל הראשון ששוחרר, "לא מגלה", שנכתב והולחן על ידי לאה שבת, הוא היהלום האמיתי שבאלבום. הוא לא להיט רחבות מובהק, הוא לא מוצר רדיופוני מושלם, הוא לא בדיוק שיר החתונות האולטימטיבי, אבל יש בו קסם אחר וחיבור מרגש בין שיר למבצע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו