סאטירה מושלמת

צופה מתחיל בתוכנית של ג'ון סטיוארט מגיע מהר מאוד למצב שבו הוא חושב לעצמו "אני לא מאמין שהוא אמר את זה". אבל אחרי שמתרגלים לאפקט ולוקחים אוויר מגלי הצחוק הבלתי נשלטים, המסר מתחיל לחלחל לתוך המוח. תובנות, קוראים לזה. הן לא עוזבות אותך לרגע, וזה לא משנה אם אתה מסכים או חושב הפוך. זה בדיוק מה שסאטירה מושלמת אמורה לעשות. בימינו נדיר להיתקל בסוג כזה של שלמות. יש בסטיוארט משהו שגורם גם לשונאיו הגדולים להקשיב לכל מילה, להתעצבן, ולהחזיר לו באותו מטבע.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

סטיוארט ניחן לא רק בחוש הומור נדיר, אלא בעיקר ביכולת שלו לגרום לצופיו להפעיל את המוח ולגבש דעה והשקפת עולם בעזרת הבדיחות והנושאים שהוא עוסק בהם ארבעה ימים בשבוע. הקלישאה "טלוויזיה שלא מזלזלת בצופיה" מתלבשת בול על התוצאה הסופית של "הדיילי שואו".

למרות שהוא כבר 16 שנה באוויר, סטיוארט פורש כשהוא בשיאו. הוא זוכה להערכה חסרת תקדים וההשפעה שלו רחבה כל כך עד שיהיה מורכב מדי לתאר את רובה. מספיק להסתכל על ההלם, ההיסטריה והברייקינג ניוז בערוצי החדשות האמריקניים אתמול כדי להבין עד כמה פרישתו היא רעידת אדמה בקנה מדינה טלוויזיוני ופוליטי כאחד.

"'הדיילי שואו' לא שינתה דבר בעולם הפוליטי, הפוליטיקה רק הפכה גרועה יותר", הסביר סטיוארט לפני כמה חודשים. "אנחנו באים לשקף את נקודת המבט שלנו. זאת מטרה אנוכית, אבל זה מין אקטיביזם פסיבי, אם בכלל יש דבר כזה. פשוט להצביע על הדברים הרעים ולומר, 'היי, מישהו צריך להיות שם!'. זה כמו שאנשים אומרים שבוב דילן שינה את העולם בשנות ה־60. הוא כתב שירים טובים, ואנשים שבאמת שינו את העולם בוודאי זימזמו אותם הרבה, אבל הוא לא זה ששינה את העולם".

לא משנה לאן סטיוארט ילך מכאן, אם לפרויקטים שאפתניים בטלוויזיה או בקולנוע ואם לקריירה פוליטית - אני אלך אחריו בעיניים עצומות. וזה רגע הזן שלכם להיום.