שוב ושוב מריצים יואל ודפנה רונן בראשם את התמונה האחרונה של אלון שלהם, שוכב שם מתחת לסל, מכוסה בשמיכה. הם מנסים לסלק אותה מהמחשבות, לחשוב על אלון הספורטאי, הילד השמח, זה שהיה אוכל עם אבא קורנפלקס בחלב עם אבקת שוקו בשבת בבוקר ואחר כך מבלה שעות באימוני שחייה עם אחיו התאום תומר. אבל התמונה ההיא לא מניחה להם לרגע, כבר שנתיים וחצי.
שנתיים וחצי שהם מחכים שיימצאו האשמים. בנובמבר האחרון פורסמה רשימה של שמונה אנשי מפתח בעיריית תל אביב ובמשרד החינוך, שיזומנו לשימועים בפרקליטות, כדי להחליט אם יוגשו כתבי אישום. "כמעט חצי שנה עברה מאז שנתנו לנו את הרשימה הזו", דפנה לוקחת נשימה עמוקה. "גם אחרי שיחליטו, אני לא יודעת כמה שנים זה עוד יימרח".
בקול רועד היא עוברת על רשימת המוזמנים לשימוע, שאותה רשמה בעט על דף נייר. אריה מידני, בעלים ומנהל חברת ספורט דרום. אושרת דנה, מנהלת בית הספר אביב. ישראל יצחקי, עובד באגף משאבי חינוך בעיריית תל אביב. אבי אבולעפיה, ממונה על בטיחות באגף משאבי חינוך בעיריית תל אביב. עופר רגב, מנהל המדור לחינוך גופני וספורט בעיריית תל אביב. מרדכי אמברם, מנהל אגף הספורט בעיריית תל אביב. אלי טרטנר, מנהל אגף משאבי חינוך לשעבר בעיריית תל אביב. קרן וייס, מרכזת הבטיחות של מחוז תל אביב במשרד החינוך.
ההורים הגישו תביעה אזרחית על סך מיליוני שקלים נגד משרד החינוך ועיריית תל אביב, באמצעות עורכי הדין גיורא אבן־צור ואביתר קציר ממשרד קציר אבן צור. העירייה ומשרד החינוך שלחו הודעה על הרחבת התביעה גם לחברות ספורט הדרום בע"מ וספורט גום בע"מ, האחראיות על מתקני הספורט בעיר.
"היה פה מחדל", אומר יואל. "בזה אין ספק. השאלה היא מי האשם העיקרי. על מי ישימו את חבל התלייה, ומי ייצא בזול".
"500 קילו נפלו עליו"
ביום שלישי, 7 באוגוסט 2012, הלך אלון רונן לשחק עם חברים בחצר בית הספר היסודי "אביב", הסמוך לביתו ברמת אביב. "הצעתי לו לבוא לאכול איתו גלידה, וחבר שלו הציע לו שילכו לסרט", יואל עוצם את עיניו. "אבל הוא אמר לי שהוא הולך לשחק. בשש הוא כבר היה על הבטון".
ב־4 אחר הצהריים צילצל הטלפון של דפנה, שהיתה בעבודה. הבחורה מעברו השני של הקו אמרה לה שלילד שלה קרה משהו, שתגיע מהר למגרש הספורט. "לא אמרו לה שהוא כבר מת", אומר יואל. "דפנה לא הבינה, היא אמרה שאם קרה משהו שיתקשרו למד"א, מה מבלבלים את המוח. היא לא חשבה לרגע שהוא מת.
"היא התקשרה אלי, הייתי בבית, אמרה שקרה משהו לאלון ושארוץ לשם. נכנסתי לאוטו, ובמשך הנסיעה עד לבית הספר, ארבע דקות, לא חשבתי על כלום. לא חלמתי בכלל שהוא נהרג. זה לא נשמע לי דרמטי.
"כשהגעתי, זה היה כמו סרט של פליני. אני רואה אמבולנסים, אנשים מסתכלים עלי ומתלחששים, 'זה אבא של אלון'. פחדתי להתקרב, ובסוף התקרבתי.
"אני רואה את עמוד הכדורסל על הרצפה, ואלון שוכב, מכוסה בשמיכה. שאלתי, 'למה אף אחד לא מטפל בו?' אומרים לי, 'הכל בסדר'. 'מה זאת אומרת 'הכל בסדר?' לא הבנתי. עמדתי קפוא. לא הבנתי מה קורה. אני עומד ומסתכל עליו, וכולם אומרים לי 'הכל בסדר'. לא הבנתי מה בסדר פה.
"אחרי דקה התקשרתי לגיל, אח של דפנה. אמרתי לו: 'תגיע איתה, אלון נהרג. ראיתי אותו עם שמיכה'.
"הוא מת על המקום, 500 קילו נפלו עליו. הסל היה קרוע לגמרי. הוא כנראה עשה הטבעה ונפל לאחור. הילדים הרימו את העמוד מעליו.
"דפנה הגיעה מייד עם אחיה. כשראיתי אותה מרחוק, עשיתי לה סימן עם הידיים שזהו. נגמר. לא רציתי שהיא תראה אותו. היא ראתה אותי והתמוטטה".
זירת התאונה. "לא חלמנו בכלל שהוא נהרג, זה לא נשמע לנו דרמטי" // צילום: אבי כהן
גיל שלח את יואל ודפנה הביתה, וטיפל בפינוי הגופה. "הוא לא רצה שנהיה בסביבה, שנראה את אלון ואת היקף הפציעה שלו", אומר יואל. "אחר כך טיפלתי בחלקת קבר. זהו זה. קר, מחושב. היום אני חושב על זה ולא מאמין. אני מדבר עכשיו ולא מבין איך התנהגתי, מה ראיתי, לא מבין כלום. אי אפשר להבין".
האח הבכור דניאל, שהיה אז בן 17, שהה במחנה אימונים בשחייה בנהלל. התאמן לקראת אליפות העולם בשחייה במים פתוחים לנוער, שנערכה כמה ימים לאחר מכן. "הוא חזר מייד הביתה", נזכרת דפנה. "אחר כך התלבט איתנו אם לנסוע לתחרות במהלך השבעה. אמרנו לו שזו בחירה שלו. כל השנה הוא התאמן לזה. הוא החליט לנסוע, ואנחנו אמרנו לעצמנו: או שהוא יישבר מזה לגמרי, או שהוא יקבל מזה כוח. הוא סיים במקום ה־11 בעולם.
"אני זוכרת שלפני שהוא טס בחזרה, הוא אמר לי בטלפון שהוא חוזר למציאות. אמרתי לו: 'אנחנו חייבים לחיות את היום־יום, ואין מה לעשות'. זה מה שהסברתי לילדים כל הזמן, אבל זה קשה. זאת הצגה".
דפנה (59) מנסה לשמור על קור רוח. בפנים היא סוערת, הכאב זועק החוצה בכל מילה שלה, אבל היא מנסה להחזיק את עצמה שלא תתפרק. יוצאת ב־8 בבוקר מהבית, חוזרת ב־8 בערב. עובדת משמרות כפולות כרוקחת בבית מרקחת בעיר. ביום החופשי היחיד שלה באמצע השבוע, היא מחפשת תעסוקה.
"כן, אני בורחת מהמציאות. אם הילדים לא בבית, קשה לי להיות בבית. בעבודה אני יכולה לחשוב על דברים אחרים, ולא רק על אלון. אני מנסה להראות שהכל בסדר, שהחיים נמשכים, ואנחנו שמחים בכל מיני דברים שקורים.
"אבל שום דבר לא כמו שהיה. הזמן לא מקהה את הכאב. הוא רק מחדד אותו. כי את חיה כל הזמן באשליה שזה זמני. שאלון נסע למחנה, שהוא באימון, שהוא עוד יחזור. אבל עוברת עוד שנה ועוד שנה, והוא לא פה", היא מתכווצת.
"העובדה ששני הבנים שלי ספורטאים נותנת להם עוד כוחות להתמודד עם הדבר הזה. אני יודעת שזה מלווה אותם כל הזמן, גם אם הם לא מדברים איתנו על זה. הם לא רוצים להכאיב לנו, ומצד שני, הם כואבים בעצמם. זה נושא שקשה לדבר עליו בבית, ואנחנו לא לוחצים".
יואל (67) מנסה לתבל את דבריו בהומור, ורגע אחר כך לא מצליח לעצור את הדמעות. לאחרונה יצא לפנסיה, אחרי שעבד בחברת נדל"ן, והוא מנסה למצוא כל דרך אפשרית כדי לא לשקוע בדיכאון. עד היום הוא לפעמים ישן בחדר של אלון, במיטה שלו. הרבה אחרי שאני יוצאת מביתם הוא שולח לי עוד סמס: "קמתי בבוקר. יום שבת. דניאל ותומר נסעו לווינגייט לעוד יום של תחרות שחייה. דפנה עדיין במיטה. הלכתי להכין לעצמי את הקורנפלקס ודבש וחלב. פרצתי בבכי, הדמעות זלגו לתוך הקורנפלקס, והבנתי שאני כל כך מתגעגע לאלון. סוגר עיניים, מדמיין אותו בא אלי, וזה לא קורה".
אלון רונן ז"ל. "חיים באשליה שזה זמני, שאלון נסע למחנה, שהוא באימון"
תאומים זהים וצמודים
אלון ותומר היו צמודים מאז שנולדו. אחים תאומים זהים. בחטיבת הביניים למדו באותה כיתה - כיתת ספורט, כי שניהם היו בנבחרת השחייה בני הרצליה. בתחילה ניסו להעביר את תומר כיתה, עד שהוחלט להשאירם יחד.
"הם אותו דבר, אבל שונים", יואל מנסה לחייך. "אלון היה חברותי ופתוח, תומר יותר שקט. תמיד היו חברים. זה קשה יותר כשיש אח תאום זהה. אי אפשר להסביר את זה. עד גיל 12 הם חלקו את אותו החדר. ואז הם ביקשו כל אחד חדר משלו, ושמנו ארון גדול שיחצוץ בין שני החלקים. רגע אחר כך, שניהם שאלו אם אפשר לעשות חלון קטן בארון, כדי שבכל זאת יהיה קשר בין שני החדרים.
"עכשיו רק תומר עובר שלבים בחיים. קיבל תעודת זהות, הוציא רישיון נהיגה, לומד בכיתה י"ב בעירוני ד', בדרך לסיום התיכון. בשנה הבאה הוא מתגייס. תמיד היינו מסיעים את שניהם לשחייה, ועכשיו, כשזה רק תומר ואין את אלון בצד השני, זה מרגיש כמו נכות".
החדר של אלון נשאר בדיוק כמו שהיה כשהוא עזב אותו. לוח השעם, שעליו תלויות עשרות המדליות שבהן זכה בתחרויות שחייה בארץ ובחו"ל. פינת המחשב. התמונות והספרים. ארון הבגדים, שממנו מוציאים הגברים בבית חולצה או מכנסיים כדי ללבוש, מתחלקים בבגדים שלו. אף אחד לא אומר כלום גם אם המידה לא תמיד מתאימה.
בארגז הזיכרונות של אלון יש פתק קטן, ובו כתובים בכתב יד חלומות שרצה להגשים כשיהיה גדול, כחלק ממשימה בבית הספר: "לאלון מאלון", כתב בפתיח. "היום אתה בן 18 כמעט, ואני מקווה שהשגת את המטרות הבאות: לשחות בתחרויות בחו"ל. להצליח בלימודים. למצוא אהבת אמת. להגיע לקריירה צבאית. מאחל הצלחה וכו'".
על השולחן בסלון מונח ספר התמונות של אלון, שחבריו הכינו לאחר מותו. אספו תמונות, כתבו ברכות, הכל ביוזמתם. חילקו לחברים בכיתה, לנבחרת השחייה, למשפחה.
"הילדים התחילו לאסוף כסף בעצמם", אומר יואל. "אמרתי להם שאין לי בעיה שיארגנו את הכל, אבל אנחנו נממן את כל הסיפור הזה. אז מלבד התקציב אין לנו פה שום נגיעה בכלום, זה הכל מהם".
דניאל ותומר רונן ליד קברו של אחיהם // צילום: קובי קלמנוביץ'
אני לומדת להכיר את אלון דרך הספר. החברים כותבים איך היו צוחקים יחד בדרך לתחרויות שחייה. נערות כותבות כמה הן מתגעגעות, כמה הוא חסר.
בשנה שעברה, כשתומר נסע לאליפות אירופה בשחייה לנוער בסן מרינו, הוא לקח איתו את ספר הזיכרון של אלון. "הוא לא אמר לנו על זה מילה", מספרת דפנה, "אבל אחרי שהוא חזר, כשביקש שאביא לו כובע ים מהתיק, ראיתי את הספר ולא הצלחתי לעצור את הדמעות. הבנתי שהוא לקח את אלון איתו לתחרות. כל אחד מאיתנו יודע שהשני יודע שהוא לקח איתו את הספר, אבל אנחנו לא מדברים על זה".
צלצול טלפון קוטע את השיחה, ודפנה, בלי משים, קופצת לרגע. "כל צלצול מקפיץ אותך", היא אומרת, "את נהיית רגישה יותר. אומרת לעצמך, רק זה עכשיו חסר לי. זו טראומה שאי אפשר לתאר".
ערימות של קלסרים
"שנתיים שתקתי, אלון, ועכשיו אני לא שותקת יותר", אמרה דפנה לבנה באזכרה האחרונה על קברו, באוגוסט האחרון. "האשמים יימצאו, וייתנו את הדין. אני לא רוצה שהם יסיימו את חייהם בדיור מוגן כשהנכדים באים לבקר אותם".
קלסרים על גבי קלסרים מונחים בארגז בסלון, מאורגנים לפי כתבות על המקרה, אירועים קודמים, חילופי מכתבים. ידיה של דפנה רועדות כשהיא מראה לי מצגת של משרד החינוך העוסקת בבטיחות. שחור על גבי לבן מתוארת תאונה קשה ממאי 2008, שבה התמוטט עמוד כדורסל על תלמיד כיתה י', ונהרג. "תקראי את תיאור המקרה, זה נשמע אחד לאחד המקרה של אלון. אבל כשאת קוראת שוב את רואה שזה היה בקלנסווה. ב־2006 נהרג נער בחיפה באותן נסיבות בדיוק. בחיפה מצאו אשמים. זו תאונה ידועה מראש, שאפשר למנוע אותה".
ב־30 בדצמבר 2009 כתבה סגנית מנהלת בית הספר "אביב", דגנית אשל, לעופר רגב, מנהל המדור לחינוך גופני וספורט בעיריית תל אביב: "לפני כחודשיים פניתי אליך בבעיה שקיימת בבית ספרנו, לקויות חמורות במגרש הכדורסל בצד המערבי של בית הספר. עמודי הכדורסל מלאי חלודה"...
שבועיים וחצי לאחר מכן, ב־18 בינואר 2010, שוב נשלח מבית הספר מכתב לעופר רגב, הפעם בידי המנהלת אושרה דנה, שהלינה כי עדיין לא קיבלה מענה לאותו מכתב. ב־27 ביוני 2010, רגע לפני תחילת החופש הגדול, שוב פנתה אושרה דנה לעופר רגב. הפעם מכותב, בין השאר, גם מרדכי אמברם, מנהל אגף הספורט: "בחודש נובמבר פנינו אליך והתרענו בפני בעיה חמורה בעמודי סל שבמגרש הכדורסל... לאחרונה פנתה אליך פעם נוספת הגברת דגנית אשל. בשיחה ציינת שהנושא נבדק על ידי מהנדסים, והבעיה אינה מהווה סכנה בטיחותית ולכן הבעיה לא תטופל. אבקשך לקבל בכתב את המלצות המהנדסים".
תגובתו הרשמית של עופר רגב הגיעה ב־13 ביולי 2010, כשלושה שבועות אחרי המכתב האחרון. "נציג המחלקה לספורט יקיים סיור בהקדם עם מר אבולעפיה, ממונה בטיחות, ומספר קבלני ספורט, על מנת לקבל המלצה סופית והערכה תקציבית לתיקונים הנדרשים על פי החלטת יועצי הבטיחות", כתב.
על פי המסמכים, שהוגשו לבית המשפט וגם לפרקליטות, באוגוסט 2010 ביצעה חברת "ספורט הדרום" (העוסקת בין היתר בתיקון מתקני ספורט) עבודות אחזקה, תיקון וחיזוק של הסלים, לפי הזמנת עבודה של בית הספר. העבודות כללו, בין היתר, תיקון ריתוכים של סל שער (שער כדורגל שאליו רותך עמוד וסל כדורסל), וחיזוק בסקט 2000 (התקן של סל שמחובר לרצפה - זה הסל שקרס).
עיריית תל אביב טענה בכתב ההגנה, שהוגש לבית המשפט המחוזי, כי חברת "ספורט הדרום" היתה צריכה להתריע בפני הגורמים בעת ביצוע התיקונים שקיימת סמיכות בין עמוד הסל לדשא, מה שגרם להיחלשותו, ולבדוק אם קיימת חלודה.
בשנת 2002 היתה זו חברת "ספורט גום" שהעתיקה את מתקן הסל מהמקום שבו הותקן על ידי "ספורט הדרום" למקומו עד שנפל, ליד הדשא. "ספורט גום" היתה זו שצבעה את מתקני הספורט (ולטענת ההורים גם את החלודה) בכחול. גם כאן הפנתה העירייה במסמכים אצבע מאשימה אל החברה וטענה כי "היה ותתקבל הטענה שמתקן הסל שנצבע היה רקוב וחלוד, 'ספורט גום' היא הגורם המקצועי שהיה צריך להבחין בכל ולהתריע".
עיריית תל אביב טענה שהטופס של משרד החינוך, שבו הציג הפקת לקחים מהאירוע הקודם בקלנסווה, מראה ש"יש להטיל אחריות על משרד החינוך וגם על מנהלת בית הספר, שלא קיימו את החובה לבדוק את מתקני הספורט אחת לשנה על ידי קונסטרוקטור, וגם שמשרד החינוך התרשל משלא פיקח שהוראות בדיקה אלו, באמצעות קונסטרוקטור, תתבצענה על ידי מנהלי בתי הספר אחת לשנה".
משרד החינוך, מנגד, טען בבית המשפט שהאחריות היא על עיריית תל אביב. "אילו היו נוקטים האחראים בעיריית תל אביב קמצוץ מהזהירות שנקטו עובדי משרד החינוך, לרבות מנהלת בית הספר, והיו מיישמים את מסקנות משרד החינוך, כפי שהוצגו בחוזר שהוגש בשנת 2008 לכל הרשויות והבעלויות המקומיות, היה המקרה נמנע".
משרד החינוך ציין שנגד המנהלת אמנם עומד כתב אישום בכפוף לשימוע, אבל אין להתעלם מכך שהיא עשתה כל שבידה כדי למנוע את המקרה. "צוות בית הספר לא היה אמון על ביצוען של בדיקות בטיחות בפועל. תמוה כיצד עיריית תל אביב או מי מהצדדים האחרים לא חשבו לנכון, חרף המפגעים שנצפו בסלי המגרש, לבצע בדיקה לסלי המגרש לפי התקנים המתאימים טרם אישור המגרש והסל...
"משרד החינוך פעל תחילה על מנת לתקן את החלודה שנמצאה במתקן הסל. לאחר שהדבר בוצע, דאג משרד החינוך כי תבוצע עבודת חיזוק וריתוך - וזאת באמצעות העירייה המחזיקה במגרש הספורט".
במשרד החינוך הדגישו שהאירוע התרחש במהלך החופש הגדול, כשבית הספר סגור, ומגרשי הספורט היו באחריות הבלעדית של עיריית תל אביב.
דפנה ויואל כועסים. "אף אחד לא מתווכח על העובדות - שעמוד הכדורסל שגרם למותו של אלון התמוטט מאחר שהיה רקוב וחלוד בבסיסו", אומר יואל, "אבל אף אחד - לא משרד החינוך ולא העירייה - מוכן לקחת אחריות. הם רק מפנים אצבע מאשימה אחד לעבר האחר.
"זו תאונה שהיה אפשר למנוע, הזנחה פושעת מהרגע הראשון. חצר בית הספר היתה פתוחה כדי שהילדים לא ישחקו ברחוב, ושבועיים אחר כך בית הספר היה אמור להיפתח. אם זה לא היה נופל על אלון, זה היה נופל בשנת הלימודים. הרי הסל כבר התנדנד, כולם ראו את זה. וזה עושה את זה עוד יותר כואב, כי זו לא תאונת דרכים או מחלה, אלא משהו שהיה אפשר ממש למנוע".
דפנה אומרת שבמהלך השבעה, לא בא שום נציג של העירייה לנחם. "באו מבית הספר, המנהלת, שהיתה אז בשנת שבתון, והצוות. בעירייה גם אמרו שהם מתחשבים במצבנו, ולכן לא קיימו במהלך השבעה מסיבה לחנוכת גינה גדולה, שהוקמה מתחת לבית שלנו. אבל חודשיים אחרי שאלון נהרג היה טקס של חלוקת פרסי בטיחות. זה בסדר? שום אירוע של פרסי בטיחות לא יכול להתקיים כשקרה משהו כזה שהוא כשל בטיחות".
"ברמה הלאומית, חשוב לי להביא לתודעת הציבור את החלק של הבטיחות. צריך לחנך לבטיחות, להסתכל על המגרשים שבהם הילדים משחקים, לברר מתי המקום נבדק, אם המתקן עומד כמו שצריך. כמו שיודעים להיזהר בכביש או להסתכל על תאריך תפוגה של מוצרים, זה צריך להיות במודעות גם במגרשי משחקים כי אסור שאסון כזה יקרה שוב".
אלון רונן. "ב־2006 נהרג נער בחיפה בנסיבות דומות"
מפעל הנצחה
מאז מותו של אלון, הם מחפשים דרכים להנציח את שמו. לפני שנה וחצי ביקשו ממכון התקנים לקרוא לתקן המגדיר את תקינות הסלים על שם אלון. "רצינו משהו סימבולי, שיזכרו שהיה מקרה כזה", מסביר יואל, "כי לצערי אני לא מאמין שזה ייגמר. אבל עד היום לא קיבלנו מהם שום מענה".
בעירייה אמרו להם שאולם הספורט בבית הספר ייקרא על שם אלון, "אבל אפשר להעלות את זה לדיון רק שנתיים אחרי המוות. גם מהם לא שמענו עד עכשיו".
קבוצת השחייה של הנערים בהרצליה, שבה התאמן אלון, מקיימת מאז מותו משחה שנתי לזכרו. ההורים הוציאו לכבוד המשחה חולצות הנושאות את שמו, ויואל אומר שבשנה הבאה אולי יגדילו את השם, שיהיה בולט מספיק. שיידעו מי היה הבן שלו.
דניאל רונן (19) משרת בחיל האוויר במעמד של ספורטאי מצטיין. תומר, שאמור להתגייס בשנה הבאה, שאל את הוריו אם יסכימו שיתנדב ליחידה מובחרת. "אמרתי לו שלא אשמח", אומר יואל, "אבל אם זה מה שהוא רוצה, אני לא אעצור אותו. כי עם כל הכאב, אני לא יכול לעצור אותו. חשוב לי שהילדים יהיו שמחים בחיים שלהם. אני לא יודע לתת להם את כל הכלים כדי להתמודד עם הכאב, אבל חשוב לי שהם יצליחו, שיעשו את מה שהם אוהבים לעשות".
דפנה: "ברמה האישית אני מקווה שהילדים מרגישים שאני פה בשבילם ואיתם, ושהם הנכס הכי יקר שלנו. שהכל אנחנו עושים מתוך דאגה. אבל זה מצחיק, לא קנינו להם אופניים חשמליים כי חשבנו שזה לא בטיחותי, ובסוף אלון נהרג כשהוא הלך לשחק כדורסל. עכשיו, כשתומר קיבל רישיון, אנחנו נותנים לו לנהוג לבד. אי אפשר למנוע ממנו דברים. אבל זה מפחיד בכל פעם מחדש".
תגובות
"תיק מורכב ומעורבים רבים"
ממשרד החינוך נמסר: "לפי חוזר מנכ"ל, הרשות המקומית היא הבעלים של המוסד החינוכי והאחראית לכל נושא הבטיחות של המוסד, ובתוך כך, לתקינות המתקנים בחצרות בית הספר. לגופו של עניין, המקרה הטרגי שאירע בבית הספר אביב נבדק בימים אלו על ידי הפרקליטות, ומתוקף כך זומנו לשימוע בעלי תפקידים שונים".
מעיריית תל אביב נמסר: "העירייה מביעה צער רב על מקרה המוות הטרגי. בהלווייתו של אלון נכחו נציגי אגף החינוך של העירייה. נציגי בית הספר וצוות מהשירות הפסיכולוגי העירוני הגיעו לשבעה. במהלך החודש הראשון לאבל, נציגים של העירייה מאגף החינוך והרווחה, וכן אנשי לשכת ראש העיר, ליוו את המשפחה ונענו לכל בקשותיה. בנושא ההנצחה, המשפחה פנתה לעירייה בבקשה לקרוא לאולם הספורט בבית הספר על שמו של אלון רונן ז"ל, וקיבלה תשובה חיובית. בימים אלו מתקיימים ההליכים הביורוקרטיים הנדרשים להסבת השם".
עו"ד גיא פלנטר מסר, בשם ישראל יצחקי: "במסגרת הליך השימוע ליצחקי הראינו שלא עודכן על תלונות בנושא מצב העמוד שקרס, וגם לא על כשלים קודמים בעמודים קודמים. איש לא העביר לו נהלים והנחיות של משרד החינוך בנושא, והוא לא היה חשוף למחלוקת בין מנהלים בכירים בעירייה ביחס לשאלת האחריות על בדיקת מתקני הספורט, ופעל בהתאם להוראות מנהליו. עמדנו על כך שהנחיות אלו היו ברורות וחד־משמעיות, שהוא אינו מוסמך לבדוק מתקני ספורט, ובמהלך הסיורים שנערכו על ידו הונחה לבצע בדיקה ויזואלית בלבד, כשאיש לא הורה לו גם לדאוג שמתקני הספורט ייבדקו על ידי מהנדס קונסטרוקטור. בבדיקה ויזואלית לא היה ניתן להבחין בכשלים הנסתרים שהובילו לאסון. ליצחקי לא היתה ההשכלה הפורמלית, הידע, הניסיון והאמצעים לבצע בדיקות עומס ותקינות של מתקני ספורט".
עורכי הדין נתי שמחוני ואילנה זיבנברג מסרו, בשם אבי אבולעפיה: "אין למרשנו כל אחריות, ישירה או עקיפה, לתוצאות האירוע. אנו תקווה כי לאחר שהפרקליטות תשקול בכובד ראש את הטענות ששטחנו בהליך השימוע, היא תשכיל להגיע למסקנה כי לא דבק כל רבב בהתנהלותו ותורה על סגירת התיק".
עו"ד עפר ברטל מסר, בשם עופר רגב: "אנו משתתפים בצערה האינסופי של משפחת המנוח ומצרים מאוד על האסון שפקד אותם. מר רגב השמיע באמצעותנו את כל טענותיו בפני פרקליטות המחוז. לדעתי אין הוא אחראי לגרימת מותו של המנוח, ואנחנו תקווה שהפרקליטות תקבל את טענותינו בעניין".
עו"ד חדוה באום מסרה, בשם מרדכי אמברם: "התיק נמצא בשלב שימוע שטרם הגשת כתב אישום. אנו מאמינים שלא יוגש נגד אמברם כתב אישום, שכן במסגרת תפקידו, אין הוא אחראי בשום צורה לבטיחות עמודי הכדורסל. אמברם פועל מעל ומעבר לשיפור בטיחותם של מתקני הספורט, לרבות אלו שאינו אחראי לבטיחותם".
עו"ד עודד מורנו מסר, בשם אלי טרטנר: "מרשי מעולם לא עסק בתחזוקה, אחזקה ובטיחות של מתקני ספורט, והדבר אינו בתחום אחריותו. טענותינו הועלו בפני הגורם הממונה על התיק בפרקליטות מחוז תל אביב, ואנו מקווים ומאמינים כי תימצא אוזן קשבת ויוחלט על סגירת התיק מחוסר אשמה".
עורכי הדין אורון שוורץ ויוגב נרקיס מסרו, בשם קרן וייס: "יש הפרדה מוחלטת בין אנשי העירייה שמפקחים בפועל על תקינות המתקנים לבין אנשי משרד החינוך, שעוסקים במדיניות וביצירת מערכי הדרכה. לקב"טית המחוזית מעולם לא ניתנו סמכות, כלים וכוח אדם לפקח על מפגעים ספציפיים. לכן הגרירה שלה למתחם החדשות היא גרירה לא נכונה. אנחנו סבורים ובטוחים שהקב"טית לא תיאלץ להתמודד עם אישום בפלילים".
עו"ד גיל דחוח מסר בשם אושרת דנה: "מכלול הראיות בתיק, יחד עם העובדה שמרשתנו כלל לא שימשה כמנהלת בפועל בשנה הרלוונטית מלמדים כי אין כל בסיס להעמדה לדין בפרשה".
עו"ד גיא זאבי ממשרד עו"ד ארד־אילון ונחמני מסר, בשם חברת "ספורט הדרום" והבעלים, אריה מידני: "החברה ייצרה את העמודים בשנת 2000 לפי מפרט מחמיר, מחומרים מעולים ומתאימים, והרכיבה אותם במגרש בהתאם לדרישות שהיו באותה תקופה. מעבר לשלב זה, במשך למעלה מעשור, לא היתה לחברה כל נגיעה לעמודים.
"כשנתיים לאחר מכן פורקו העמודים ממקומם והורכבו מחדש בצורה לקויה במגרש על ידי חברה אחרת, ללא ידיעה או מעורבות כלשהי של 'ספורט הדרום'. בניגוד לאמור בכתב ההגנה של העירייה, ב־2010 נדרשה חברת 'ספורט הדרום' לבצע עבודת חיזוק שגרתית לחלק העליון בלבד של הסלים. היא לא נדרשה לבדוק את העמודים או לבצע בהם תיקונים אחרים, ולכן ממילא לא היתה יכולה להתריע על סכנות הנשקפות מהם. אנו סמוכים ובטוחים כי הפרקליטות תבחן את הראיות באופן מקצועי ותגיע למסקנה כי אין מקום להגיש כתב אישום כנגד מידני".
עו"ד יעל שקד ממשרד עורכי דין מאי ושות', מסרה בשם חברת "ספורט גום": "'ספורט גום' מכחישה את הטענות של עיריית תל אביב. במישור הפלילי, לא הוגשו כתבי אישום כנגד 'ספורט גום', בניגוד לגורמים בעירייה, והדבר אומר דרשני. הטענות בכתב ההגנה אינן הוכחה לשום דבר".
מפרקליטות מחוז תל אביב פלילי נמסר: "מדובר בתיק מורכב מאוד ובעל מעורבים רבים. השימועים בתיק התקיימו והחלטות ינתנו בימים הקרובים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
