היו אלה סוף שנות ה-50 בצפון קרוליינה וההפרדה הגזעית היתה עניין שבשגרה. דין סמית', אז עוזר מאמן צעיר ומוכר במכללת הכדורסל המקומית, ליווה באחד מאותם ימים סטודנט אפרו-אמריקני אל אחת המסעדות המפוארות בצ'אפל היל. בדומה לעסקים רבים בעיר, המקום נחשב היה "מחוץ לתחום" עבור שחורים. במשך מספר שעות נאלץ הצוות ההמום במקום לצפות בשניים – גבר לבן וצעיר שחור - סועדים ארוחת ערב משותפת.
חצי עשור חלף מאז אותו אירוע וסמית', אז כבר המאמן הראשי של ה"טאר הילס", היה נחוש להשיק בין ה"אני מאמין" הספורטיבי והחברתי שלו. מי שהעביר את ילדותו בקנזס של שנות ה-30 וה-40 וראה גזענות מהי, עמד ב-1966 בפני היסטוריה: המאמן הראשון בתולדות צפון קרוליינה שמגייס שחקן שחור - צ'ארלי סקוט, לימים אלוף אן.בי.אי במדי בוסטון. בעידן שבו הכדורסל האמריקני, וענף המכללות בפרט, נשלט כמעט כולו בידי האדם הלבן, מדובר היה ברעידת אדמה של ממש.
31 שנים וקריירה מפוארת לאחר מכן, סמית', עדיין באותו תפקיד, הפך למאמן עם מספר הניצחונות הגדול ביותר בתולדות ה- NCAA. באופן סמלי, הוא חלף באתו יום במארס 1997 על פני אדולף ראפ – אגדת ספורט אבל גם אדם חשוך, שסירב לקבל שחקנים שחורים לקנטאקי. "אני ישן טוב יותר כשדין מחזיק בשיא", אמר אז נולאן ריצ'ארדסון, מאמנה שחום העור של ארקנסו.
אתמול, עם ההודעה על מותו של סמית' בגיל 83, התמקדו מדורי הספורט בארה"ב במספרים. אין פלא, יש הרבה כאלה: 879 ניצחונות בקריירה, 36 עונות באותה מכללה, 35 מהן במאזן חיובי, 11 הופעות בפיינל פור, ארבעה עשורים שונים שבהן אימן, שתי אליפויות NCAA ומייקל ג'ורדן אחד. ולמרות כל אלה, יותר מאשר אישיות ספורט גדולה, ארה"ב איבדה השבוע פורץ דרך, שידע לעשות שימוש במוניטין שרכש לטובת מטרות חשובות בהרבה מלנצח משחק כדורסל.
"ג'ורדן? ילד רזה"
"אנחנו חושבים שאתה בחור יוצא מן הכלל, לא רק מבחינת כישרון הכדורסל שלך, אלא גם באופן שהיית מנהיג בבית ספר. מצפים לראות אותך בקרוב אצלנו" (מתוך מכתב הגיוס ששלח סמית' למייקל ג'ורדן בן ה-18, 1981).
גם היום, לאחר שש אליפויות אן.בי.אי תחת פיל ג'קסון, סמית' עדיין יישאר הדמות החשובה ביותר בקריירה של ג'ורדן. "פרט להורים שלי, לאף אחד אחר לא היתה השפעה גדולה יותר על חיי", הודה MJ אתמול. בשלוש שנים בצפון קרוליינה הפך הגארד מ"ילד רזה שלא ידע לכדרר שמאלה", לדברי סמית' לאחד השחקנים הרעבים ביותר לאימון.
ג'ורדן וסמית' ב-1994 // צילום: איי.פי
במהלך המכריע של גמר 1982 מול ג'ורג'טאון, כאשר כל העיניים התמקדו בכוכבי ה"טאר הילס", ג'יימס וורת'י וסם פרקינס, בחר סמית' ללכת דווקא אל הפרשמן ג'ורדן. ההמשך, כמאמר הקלישאה, הוא היסטוריה.
קהילת המאמנים בעולם תיכנס בוודאי לדיון פילוסופי אודות מורשתו המקצועית של סמית' – האם זו התקפת ארבע הפינות או אחת מאינספור ההגנות האזוריות שפיתח? חובב הכדורסל הממוצע, לעומת זאת, ירגיש בתרומתו (כנראה מבלי לדעת זאת) בכל פעם שיצפה בשחקן מצביע על חברו לקבוצה לאחר אסיסט מוצלח – מחווה שאותה סמית' ייסד בצפון קרוליינה עוד בשנות ה-60.
בספרו האוטוביוגרפי "The Carolina Way", הודה המאמן שמעולם לא היתה לו שיטה קבועה, אלא פילוסופיה בת שש מילים: "שחקו חזק, שחקו חכם, שחקו ביחד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
