על עמותות ועימותים

אחת ההכרעות המונחות כעת לפתחו של יו"ר ועדתהבחירותהמרכזית השופט סלים ג'ובראן, שאולי תתגלגל בהמשך לרשויות נוספות במערכת אכיפת החוק, היא עניין קמפיין המיליונים V15 והפרשה המכונה "פרשת העמותות 2". הקמפיין הוא קמפיין פוליטי, אבל הסוגיה היא בעיקר משפטית: על מי מוטלת חובת ההוכחה? האם על הליכוד להוכיח כי קיים קשר בין הקמפיין למחנה הציוני - או האם על המחנה הציוני להוכיח כי אין לו קשר לקמפיין, המשרת בראש ובראשונה את מטרתו לנצח בבחירות?

הקמפיין השווה מיליונים (על פי הידוע, הסכום ההתחלתי היה 10 מיליון שקלים) מגיע מבית היוצר של תנועת "קול אחד". מדובר בתנועת שמאל אמריקנית, שהמממן המרכזי שלה הוא המיליארדר היהודי־אמריקני־מקסיקני דניאל לובצקי. אליו חבר איש עסקים ידוע אחר מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, דניאל אברמס, ולצידו גורמים נוספים, רובם ככולם מהצד המערבי של האוקיינוס האטלנטי. בוועד המייעץ ל"קול אחד" העולמית מכהן, בין השאר, בנו של אבו מאזן. מטרתם המוצהרת היא להביא שלום לאזורי סכסוך בעולם, אבל מטרתו המוצהרת של הקמפיין הנוכחי בישראל היא להחליף את השלטון. "פשוט מחליפים", קוראת הסיסמה. השיטות מגוונות: החל מקמפיין רשת באתרים ובאפליקציות ועד פשיטה על בתים מדלת לדלת לצורך העברת המסרים באופן ישיר ופרונטלי. רוב הפעילים צעירים, תומכי מפלגות השמאל.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

רבים מאנשי המקצוע בקמפיין קשורים בדרך זו או אחרת למחנה הציוני: פעילים במפלגת העבודה בהווה או בעבר, יועצים אסטרטגיים של מפלגות וחברי כנסת מהשמאל - וכן אנשי מדיה וניו מדיה, שעברו ממפלגת העבודה וממרצ לשורות הקמפיין להדחת נתניהו.

במהלך הוויכוח השבוע סביב הפרשה טענו אנשי הקמפיין כי מדובר בקמפיין א־פוליטי, מאחר שהוא לא קורא לתמוך במפלגה מסוימת.רשימת המחנה הציוני טוענת אף היא כי אין לה כל קשר לקמפיין של V15, או כדבריו של יצחק (בוז'י) הרצוג השבוע: "חשבתי בהתחלה שזה מטוס או תרופה לאין־אונות".

הטענות במקומן: לו הקמפיין היה קורא ישירות לתמוך במחנה הציוני, לכאורה לא היה ספק שאינו חוקי. ניסיונותיו של הרצוג להתנער ממנו לא היו מועילים. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית היה מחויב לקבוע כי מדובר בתעמולה אסורה.

השאלה היא מה דינו של קמפיין שאינו קורא ישירות לתמוך בהרצוג, אלא רק רומז על כך כאשר הוא קורא להחלפת השלטון. אבל, כאמור, ועדת הבחירות היא שתידרש לסוגיה.

עניין נוסף שעומד לפתחה של הוועדה הוא שאלת הזיקה וחובת ההוכחה. בהנחה שהוועדה תגיע למסקנה שהקמפיין נועד לשרת את מפלגת המחנה הציוני - מסקנה שאליה מגיע כל בר דעת - נותרת השאלה על מי מוטלת חובת ההוכחה.

השאלה היא האם די בהוכחות שהציג הליכוד בעתירתו, ובהוכחות הנוספות שנחשפו בכלי התקשורת בנוגע לקשר בין הקמפיין ועמותת הגג שלו "קול אחד" לראשי המחנה הציוני ופעיליו, כדי לבסס את הטענה כי מדובר ב"פרשת העמותות 2", אף שמדובר לכאורה, לפי חלק מהפרשנויות, בהוכחות נסיבתיות בלבד? או שיש להציג ראיות חד־משמעיות שמוכיחות קשר ישיר בין העמותה למחנה הציוני כדי לקבוע כי מדובר בקמפיין לא חוקי?

תעמולת בחירות מורכבת מקמפיין פוזיטיבי, שמטרתו להציג את יתרונות הרשימה המעוניינת להיבחר, ומקמפיין נגטיבי להשחרת היריב. תקציב הבחירות של מפלגת העבודה כרגע, למשל, הוא 27.5 מיליון שקלים. עם תחילת מערכת הבחירות, היו צריכים ראשיה להחליט כמה מהכסף להקדיש לקמפיין נגטיבי וכמה לקמפיין פוזיטיבי.

כעת, כשאנשי עמותת V15 הפועלים במימון שלכאורה רובו אמריקני פרצו בקמפיין בכל הארץ להשחרת פני ראש הממשלה בנימין נתניהו - גם אם הדבר לא נעשה בידיעתם או ברצונם של אנשי המחנה הציוני - יכולים ראשי המפלגה לזנוח כמעט לחלוטין את הקמפיין הנגטיבי שתוכנן, ולנתב את כל כספי הבחירות להצגת הישגיהם, מועמדיהם ומרכולתם בפני הבוחר. וזאת, בעוד הליכוד חייב להמשיך לחלק את העוגה שלו בין הפוזיטיב לנגטיב בכוחות עצמו. הדבר יוצר אי שוויון במערכת הבחירות, שאותו החוק ניסה למנוע, כשקבע כי למפלגות אסור לקבל מימון חיצוני, אלא מימון מפלגות ישירות מהמדינה בלבד.

באותה מידה שהליכוד התקשה להציג עד כה את "האקדח המעשן", את ההוכחה הניצחת שתקבע כי קיים תיאום בין המחנה הציוני לקמפיין או לעמותת הגג שלו, כך הרצוג יתקשה כנראה להוכיח - לנוכח הסימביוזה בין הפעילים, התומכים ואפילו הח"כים ששימשו ראשי שדולת "קול אחד" בכנסת - כי לא ייתכן לשער שיש תיאום בין הגופים.

V15 לא לבד. שורה של ארגונים ממומנים פועלים בתקופה האחרונה בשיטות דומות; הולכים עם ומרגישים בלי. הם קוראים להחלפת השלטון, אבל לא מציינים את שמו של מי שיעשה זאת. "הדחה 2015" הוא קמפיין נוסף מבית היוצר של יוזמי V15, שבינתיים פרשו - בין השאר בשל הקו המתון שנוקט לדעתם הקמפיין המקורי.

לצד השיטות הבעייתיות של V15 מעורר קמפיין ההדחה שאלה חוקית נוספת: הקמפיין נועד לעודד מצביעי ליכוד מסורתיים בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה לא לבוא לקלפיות ב־17 במארס, יום הבחירות. השאלה היא אם עידוד לא להצביע עומד בתנאי החוק.

דניאל לובצקי // צילום: איי.אף.פי

גם בארה"ב יסתקרנו

מי שמגיע לקניון מלחה בירושלים מכיר היטב את הידיים הצבעוניות המחייכות בכיכרות המקיפות את הקניון. מאחורי המיצג המלבב, שכמוהו עוד יש עשרות ברחבי הארץ, עומד ארגון "מיליון ידיים". הארגון ביקש לקדם הסכם שלום בין ישראל לפלשתינים.

האמן דני קרוון אף התגייס להציג אלפי ידיים צבעוניות בשטחים פתוחים, בכיכרות ובגינות ברחבי הארץ. בחודשיים האחרונים שינה הארגון את המסר והחליף אותו באחד מעודכן: "מיליון ידיים להחלפת השלטון". השאלה מי מממן את מיליון הידיים ברחבי הארץ נותרה פתוחה.

סוגיית חוקיות העמותות תיבדק, ככל הנראה, במקביל לבדיקה בארץ, גם ברשות המסים האמריקנית. עמותת "קול אחד" היא עמותה מוכרת לצורכי מס. כדי להיות כזו, היו צריכים ראשיה למלא טופס סטנדרטי שנקרא טופס 990.

בין השאלות שעליהן נדרשת כל עמותה להשיב, מופיעה גם השאלה הבאה: "האם הארגון שלך פועל לתמיכה במועמד למשרה ציבורית או להתנגדות לו?"

ראשי עמותת "קול אחד" השיבו על כך: "לא". הם כתבו את האמת; עד כה "קול אחד" לא התערבה במערכת הבחירות במדינת ישראל. בבחירות הקודמות, לפני שנתיים, נהגה העמותה בזהירות מירבית כשקראה לתמוך במפלגות התומכות במו"מ מדיני. בקטגוריה הזו גם הליכוד היה יכול להיכלל, אם כי סביר להניח שלא אליו כיוונה עמותת השמאל.

לא כך הפעם, כשהעמותה - שהצהירה כי אינה פועלת בעד או נגד שום מועמד - החלה לכאורה לממן קמפיין במיליונים הקורא להדחת נתניהו. בדרך כלל רשות המסים האמריקנית, IRS, מפגינה מינימום סלחנות כלפי עמותות שהתגלו כפעילות פוליטית למען מועמד או נגדו, בארה"ב ומחוצה לה.

בינתיים, עד שהרשויות בארץ ובחו"ל יבדקו את הדברים, אי אפשר לפטור את הסוגיה כעניין של מה בכך, כפי שבמפלגת המחנה הציוני מנסים לעשות בכל הכוח. סיפור העמותות והקמפיינים הממומנים יכול להתנפח למימדים שלא הכרנו עד כה. גם בפרשת עמותות ברק מ־99', שהרצוג היה אחד מגיבוריה המרכזיים, לא ראינו היקפים כאלה וסכומים כאלה.

פתק בבקבוק

לראשונה החלו ראשי המחנה הציוני לעסוק גם בענייניהם האישיים של בני הזוג נתניהו ובפר שה שכונתה "פרשת הבקבוקים", אחרי שעד כה נמנעו בשיטתיות מלעשות כן. אפשר לומר כי הרצוג, לפיד ואף זהבה גלאון נסחפו בגל התקשורתי, כאשר נטשו את הוויכוח הענייני והפוליטי ועברו לתקיפה אישית.

האפקט היה כמעט מיידי: מיתרון של מנדט עד שניים, ובסקר אחד אפילו שלושה, לטובת המחנה הציוני, התהפכה התמונה בתוך שבוע - והליכוד חזר ליתרון. בימין לא אוהבים את המתקפות האישיות על נתניהו ורעייתו. העצמת תחושת הנרדפות מביאה דווקא להתאגדות סביבו, בייחוד כשהמתקפות נוגעות לפרשה שעל פניו נראית זניחה למדי.

מי קבע, שואלים רבים, שהכסף מדמי הפיקדון על הבקבוקים שייך בכלל למדינה? מלבד מעון ראש הממשלה, מישהו יודע לומר מה נעשה עם עשרות ומאות אלפי הבקבוקים והפחיות שנקנו מכספי המדינה בוועדות הכנסת, בבית הנשיא ובשאר משרדי הממשלה? אולי הם נזרקים לפח? ואם כן - מי ייתן על כך את הדין? הרי מדובר בבזבוז של עשרות אלפי שקלים. אולי יתברר כי יש עובדי קבלן המשמשים עובדי ניקיון שאוספים אותם בסוף הישיבות, ו"ממחזרים" את הכסף לכיסם? גם נגדם ידרשו חקירה? מישהו בכלל בדק את זה אי פעם?

כך גם לגבי עלות השתייה והיין במעון ראש הממשלה. אין ספק שיחסית לצריכה ביתית

רגילה, בקבוק יין ליום נחשב המון. מנגד, באולם שמחות פותחים בכל ערב עשרות בקבוקים. איפה ממוקם מעון ראש הממשלה בסקאלה? מישהו יודע כמה אנשים נוכחים בו במהלך היום ורשאי להביע דעה אם מדובר ברבים או במעטים? כמה יין שתו בבית רה"מ בתקופת אולמרט? כמה שתו במשכן נשיאי ישראל? ללא כל אמת מידה, אומרים אותם אנשים, אי אפשר להביע דעה. אפשר רק לתקוף על רקע פוליטי. אולי בגלל זה הליכוד עולה והשאר יורדים.

העלייה במנדטים בסקרים נתנה לליכוד דחיפה רצינית בקמפיין המדשדש שאפיין את באי מטה הבחירות של המפלגה באור יהודה. פתאום המסרים עובדים. הסרטונים המצחיקים שבהם מככב נתניהו שוטפים את הסמארטפונים ואת הרשתות החברתיות. ראש הממשלה ובעיקר אשתו אמנם משלמים מחיר אישי כבד על המתקפות, אבל ריח הניצחון כבר נישא באפם. מלבד הפרשות, סדר היום הוא לחלוטין שלהם: עמותות, ביטחון, הטלפון האדום. השיח החברתי כמעט לא קיים. וגם כשהוא מבליח, הוא יוצא לאופוזיציה עקום: כשמנואל טרכטנברג עמד עם הרצוג וציפי לבני על הבמה והציג בפאתוס את תוכניתו הכלכלית, כולם עסקו בכך ששאר הח"כים של המפלגה החרימו את האירוע.

ממזערים נזקים. מימין לשמאל: ציפי לבני, נפתלי שפיצר,יצחק (בוז'י) הרצוג,שמעון בטאט, שאול מופז //צילומים: דודי ועקנין, רוני שיצר, אי.אף.פי, יוסי זליגר, קוקו

עוד יום עבודה

לעומת קמפיין הליכוד, הקמפיין של המחנה הציוני נראה כאילו הזדקן בשלושים שנה בתוך שבועות בודדים. זהו קמפיין עייף, נסחף, מתגונן, שאינו מציג בשורות חדשות כמתחייב ממי שמעוניין להחליף את השלטון.

הסכסוכים הפנימיים במטה הבחירות של המחנה הציוני מתגלעים כמעט בכל מקום ששמים עליו את האצבע. במטה המפלגה ביד אליהו מרוכזים בעיקר אנשים ממורמרים וכועסים. נראה כי המשימה העיקרית העומדת בפניהם בבואם למקום בתחילת יום העבודה היא רק לחזור הביתה בשלום.

שמעון בטאט, מנהל מטה הבחירות, הוא מנהל במלוא מובן המילה: איש לא יכול לזוז ימינה או שמאלה בלי פקודה שלו. לא בכדי הציף בטאט את המטה בקצינים בדרגת סא"ל ומעלה כדי שיאיישו את התפקידים הבכירים. בתוך המטה, המשתרע על פני כמה מאות מטרים, הקים לעצמו בטאט מפקדה שרק מורשי כניסה שהוא מינה יכולים לחדור אליה. הדלת נפתחת בעזרת כרטיס מגנטי, ובכל מקום עומדים מאבטחים. גם בעניין הגישה לאינטרנט חילק בטאט את עובדי המטה לסיווגים שונים, כל אחד על פי מעמדו.

זה דפוס פעולה קבוע אצל בטאט. כשהביא אותו שאול מופז לנהל את המטה בפריימריז הראשונים נגד ציפי לבני, החליף את כל המנעולים במטה הבחירות באזור התעשייה בגבעתיים והציף את המשרדים באנשי צבא ובמאבטחים. המועמדים מתחלפים, השיטות של בטאט נשארות.

עד שהגיע איתן כבל. אחרי הפריימריז וקביעת הרשימה, מינה הרצוג את כבל ליו"ר מטה הבחירות - בעל תפקיד שלכאורה אמור לעמוד מעל בטאט ולפקח על עבודתו. אבל כבל ראה את המציאות אחרת. הוא בא לנהל. כבר בימים הראשונים דרש מבטאט להיפטר מאנשיו ולהביא אנשים מטעמו - בין השאר את אחיו, בועז. המהומה הזו עדיין בעיצומה. יו"ר המפלגה, מי שהיה אמור לחצוץ בין שניהם ולעשות סדר, כנראה חושש להיכנס לעימות ולא מתערב. בינתיים הבלאגן חוגג: כבל דרש מבטאט לבטל חוזים עם ספקים או לצמצם את היקפם. חוזה אחד, עם חברת הייעוץ האסטרטגי פאר לוין, קוצץ ביותר ממחצית. על רקע המהומה שנוצרה, ביקש יו"ר ועדת הכספים של המטה אבנר סטפק לסיים את תפקידו.

אבל הסכסוכים והוויכוחים לא מתנהלים רק בתוך מפלגת העבודה, אלא גם בין אנשי העבודה לאנשי התנועה של ציפי לבני. בעבודה מרגישים שלבני השתלטה להם על המטה; השפה העיצובית והגרפית של הקמפיין היא כל כולה התנועה. מלבד זאת, כשהחלו דיוני התקציב במטה, נחרדו ראשיו לגלות כי ההסכם בין הרצוג ללבני כולל לא רק רוטציה לראשות הממשלה, אלא גם זכות וטו של לבני על כל הוצאה תקציבית שחורגת מרבע מיליון שקלים. אבל לבני לא שומרת את זכות הווטו רק להוצאות הגבוהות, והיא מתערבת בעניינים מקצועיים של המטה דרך קבע.

לא היא אישית, אגב. היא עושה זאת באמצעות בעלה נפתלי שפיצר, הבעלים המשותף של חברת שיר־שפיצר המתמחה בפרסום ובמיתוג. במחנה הציוני אומרים כי שפיצר לא מקבל שכר מהמפלגה, לא ישיר ולא עקיף.

שפיצר מגיע למטה המפלגה לעיתים תכופות למדי. הוא פוגש אנשים, משתתף בישיבות ואף משיא עצות. הוא מגיע גם לדיוני תקציב במטה ומביע את דעתו. באחת הישיבות, למשל, קבע כי יש לקצץ את מספר בעלי התפקידים והיועצים במטה, ובכסף העודף לקנות שטחי פרסום נוספים. אלו עצות מקצועיות בתחום התמחותו, ומפה גם הבעיה שעלולה לכאורה להיווצר. על פי החוק, בזמן בחירות אסור לרשימת מועמדים לכנסת לקבל שירות בהתנדבות מאיש מקצוע בתחומו המקצועי. מדובר לכאורה במתנה בעלת שווי כספי, שצריך להיות מנוכה מעלות הקמפיין.

המתיחות הקשה בתוך המפלגה, שהתנהלה עד כה בחדרים המאובטחים של המטה ביד אליהו, התפרצה השבוע כשביקש הרצוג להציג את התוכנית הכלכלית של המחנה החברתי באמצעות המיועד לתפקיד שר האוצר, פרופ' מנואל טרכטנברג. אחרי שספג קריאות בוז בוועידת המפלגה, המשיכו חברי הכנסת לבזות את טרכטנברג כשהחרימו את מסיבת העיתונאים. כמה מהם חולקים נחרצות על משנתו הכלכלית, ובהם אנשי המחאה שטרכטנברג נשלח בזמנו על ידי ראש הממשלה לכבות - סתיו שפיר ואיציק שמולי.

אחרי שהתברגו בחמישייה הראשונה, ראו השניים איך איש לא סופר אותם. בתוכנית הכלכלית הם לא שותפו, וזה לאחר שהרצוג הציג אותם כנושאי הדגל בתחום. גם עמיר פרץ זעם על התוכנית. והרצוג, כרגיל, התקשה להשליט סדר במהומה שמסביבו.

לאן התאדה הכסף?

לקראת הבחירות לכנסת ה־19 אספה ציפי לבני שבעה ח"כים מתומכיה בקדימה, פילגה את המפלגה והותירה מאחוריה את מפלגת קדימה, פרי יצירתו של אריאל שרון, עם התרסקות בסקרים ועם חובות עצומים של יותר משלושים מיליון שקלים. רק לשם השוואה, תקציב הבחירות כולו של המחנה הציוני לבחירות הנוכחיות נקבע כעת על 27.5 מיליון שקלים. לבני קיבלה מאולמרט מפלגה עשירה ועתירת תקציב, והחזירה אותה בפשיטת רגל.

מופז, שבא אחריה, לא התייאש והחל להחזיר את החובות. מימון המפלגות שקיבל בשנתיים האחרונות עמד רק על שני המנדטים שהמפלגה קיבלה בבחירות. הוא פיטר כמעט את כל העובדים, נטש את המבנה הגדול של המפלגה בפתח תקווה, סגר סניפים והחל להחזיר כסף לבנקים. קרוב למחצית מהסכום סגר מופז, אולם עכשיו, לנוכח החלטתו לא להתמודד לכנסת, קדימה איבדה את תקוותיה האחרונות להחזיר את הסכום. הבנקים ייאלצו למחוק את החובות, או לפרק את המפלגה. בכל מקרה, לבני יכולה לישון בשקט; אף אחד לא יבוא אליה.

מייד אחרי הקמת התנועה, חיפשה לבני מפלגת מדף לרוץ איתה בבחירות בשל קוצר הזמן להקים מפלגה חדשה. היא מצאה את חץ של אברהם פורז, שהסכים למסור לה את המפלגה. בקופת המפלגה נותרו 1.8 מיליון שקלים של מימון מפלגות שלא נוצל. בתשובה לשאלה מדוע הוא מעניק מתנה כה יקרה ללבני ולחבריה, אמר פורז כי הסכום לא ישמש עבור מימון הוצאות הבחירות של התנועה, אלא רק לשימוש שוטף אחריהן. ואולם דו"ח מבקר המדינה מעיד שהכסף המדובר התאדה לאחר הבחירות: בדו"ח נכתב כי אחרי הבחירות נשארה מפלגת חץ בגירעון של יותר משבעה מיליון שקלים. בסוף ינואר 2013 החזירה התנועה חלק מהחוב, והחשבון עמד על מינוס 5.3 מיליון שקלים.

באוקטובר האחרון פרשה התנועה ממפלגת חץ והקימה מפלגה עצמאית. לטענת פורז והתנועה, ב־21 החודשים שחלפו כיסתה התנועה את החובות של חץ במלואם, כולל הסכום ההתחלתי של 1.8 מיליון שקלים. בקשת "ישראל השבוע" מהמחנה הציוני להציג תימוכין לעניין נענתה בשלילה.

פורז הסביר כי 1.8 מיליון השקלים ניתנו לתנועה כהלוואה שהוחזרה. גם אם הדבר נכון, הוא מעורר תהיות. מפלגה היא לא בנק. ממתי מפלגה מעניקה הלוואה, ועוד בסכום כה גבוה למאן דהוא? ושוב, בהנחה שההלוואה אכן הוחזרה, האם שולמו ריביות מקובלות והצמדה? למרבה הצער, במחנה הציוני העדיפו לא להשיב.

לדוברות המפלגה הוגשה שורת שאלות הנוגעות לחילוקי הדעות במטה הבחירות, להאשמות של כבל נגד בטאט ולהפך, להתערבותו הבעייתית לכאורה של נפתלי שפיצר, למטה האישי של ציפי לבני בעלות מאות אלפים ולזכות הווטו שלה על ענייני התקציב. כן שאלנו שאלות מפורטות לגבי התנהלות לבני במפלגת חץ, 1.8 מיליון השקלים בקופה וה"הלוואה" שקיבלה.

ואולם במחנה הציוני בחרו להכחיש בתוקף כל קשר לעמותות, אמרו כי מדובר ב"שקרים ובדיבה", ובחרו להתרכז בתגובתם בהשמצות כלפי "ישראל היום".

הפעם נערכים, ובמרצ

מי שמרוויחה מהבוקה והמבולקה במחנה הציוני היא מרצ. הקמפיין שהובילה ציפי לבני בשבועות האחרונים של בחירות 2009 - "ציפי או ביבי" - הותיר את מרצ עם שלושה מנדטים של מצביעי שמאל, שהתמכרו לאשליה שלבני מכרה. החשש במטה מרצ הפעם יהיה שהתסריט יחזור על עצמו. ואולם בניגוד לבחירות ההן - שבמהלכן הקמפיין המפתיע הותיר אותם עם הלשון בחוץ ועם מחצית מכוחם - הפעם מרצ נערכים היטב. בשבוע האחרון הם החלו לחדד את ההבדלים בינם לבין המחנה הציוני, ואף לתקוף אותם משמאל.

במרצ עדיין חוששים כי יהיו שוב כאלה שיתמכרו לאשליית האפשרות של החלפת השלטון ויעזבו ברגע האחרון, ולכן מחדדים את המסר שמרצ מעולם לא הפריעה להקמת ממשלת שמאל. להפך, הם אומרים, מרצ גדולה היא Win-Win: אם הליכוד ירכיב את הממשלה, מרצ היא המפלגה היחידה משמאל שהתחייבה לא לשבת איתו, בעוד העבודה עלולה לגלוש פנימה ברגע האחרון, כמו אהוד ברק, יצחק הרצוג וציפי לבני. ואם העבודה תרכיב את הממשלה, הם אומרים, מרצ גדולה תמנע את הצורך להכניס את החרדים או את ישראל ביתנו.

מחיר העמימות

האירוע הפוליטי המשמעותי ביותר שהתרחש השבוע הוא לא ההתפתחויות בפרשות העמותות והבקבוקים, אלא הכרזתו של ליברמן, שנעלמה בתוך השאון הכללי, כי לא יישב בממשלת שמאל. או ממשלת ימין, אמר, או ממשלת אחדות בראשות הליכוד. בכך למעשה סיים ליברמן את הפלירטוט הקצר שניהל עם השמאל.

ליברמן לא עשה זאת בחדווה. חלומם של כל ראשי המפלגות מסוגו הוא להישאר עלומים עד כמה שאפשר, ולגרום למועמדים לראשות הממשלה להזיע ולהיענות להצעתו של כל המרבה במחיר. ואולם לעיתים יש לעמימות הזו מחיר בקלפי. יו"ר ש"ס אריה דרעי רצה לשמור על עמימות בבחירות הקודמות, אולם כשהחלו להציג אותו כמי שייתן יד להעלאת השמאל, נאלץ להעלות קמפיין שבו הודיע על תמיכתו בנתניהו. ליברמן הוא הראשון, דרעי עשוי להיות הבא בתור. ואם לא יתרומם, גם כחלון יכול למצוא את עצמו מצהיר אמונים מחדש למחנה הימין.

נפתלי בנט עדיין מלקק את הפצעים מסערת אלי אוחנה, שלפי שעה לא שוככת. הנזק למפלגתו, שהחלה לצנוח בסקרים, הוא דו־כיווני: הדתיים החרד"לים עזבו בשל הניסיון לשריין את כדורגלן העבר, והלא־דתיים עזבו בשל הכישלון. מבחינתם, אם סברו כי הבית היהודי אכן יכול להיות ליכוד ב', חלופה ימנית יותר לליכוד, הרי הפרשה האחרונה הוכיחה שהמפלגה נותרה נאמנה לערכי מפד"ל הישנה.

מנגד, עצם המחשבה של בנט לשריין את אוחנה גרמה לפלג השמרני יותר בבית היהודי לחשוב שלמעשה, כל עוד בנט בראש - הבית יהיה פחות יהודי משהוא מעוניין.

בנט ניסה למזער נזקים כשפנה דווקא לדתיים. הוא כנראה זיהה שאם יאבד את בסיס הכוח, הוא עלול לאבד את הכל. בנאום שנשא בישיבות ההסדר בדימונה ובירוחם, אמר כי הוא "הציל את תנועת המזרחי ואת חזון הרב קוק מהתאדות". יותר מזה לא היה צריך כדי לגרום לזעם רב בציבור הדתי על מה שנתפס כדיבור מגלומני ומעט תלוש מהמציאות.

הרבנים דוד חי הכהן, דב ליאור, שלמה אבינר וגם הרב צבי טאו כבר הביעו תמיכה במפלגתו של אלי ישי. בנט אמנם שריין את חברי הכנסת של תקומה ברשימתו, אולם מצביעיהם ילכו ברובם דווקא עם ישי. אם היה נדמה שבזירה הדתית הקרב של הבחירות האלה מתנהל בין ישי לדרעי, ככל שחולף הזמן נראה כי המאבק האמיתי הוא בין ישי לבנט.

אלי ישי הפנים מהר יחסית את היתרונות שיעניקו לו אנשי הציונות הדתית, אף שהם מגיעים מבית מדרש אחר לגמרי מזה שבו גדל. פטרונו הרוחני, הרב מאיר מאזוז, הבין זאת גם כן. פעמיים בשבועות האחרונים נסע לירושלים מבני ברק כדי להיפגש עם הרב טאו, מבכירי רבני הזרם השמרני בציונות הדתית. שעתיים לפני סגירת הרשימות, כשהיה נדמה שיוני שטבון נותר בחוץ בשל החבירה לברוך מרזל, התקשר הרב מאזוז לשטבון והפציר בו בכל לשון לשכנע את הרב טאו להתיר לו להישאר. הוא הצליח. שיתוף הפעולה בין רב וראש ישיבה חרדי לבכירי רבני הציונות הדתית נראה לרבים כמו משהו רענן שלא קרה מעולם.

המעצמות לא מזהות את האיום האיראני