כריסטופר קולומבוס עשה את זה לפניי, גם 300 מיליון אמריקנים, אבל סוף סוף גיליתי את אמריקה. לא בניו יורק, לא בוושינגטון ולא בלוס אנג'לס, אלא בפיניקס, אריזונה.
ב־1 בפברואר 2015 הבין כתב הספורט שהייתי שנים רבות כי יש דבר גדול יותר מכדורגל. גם לו קוראים כדורגל, אם כי Football יכול להיות גדול יותר מ־Football, בתנאי שהוא אמריקני.
עד אתמול חשבתי שסטיבן ג'רארד, כריסטיאנו רונאלדו, לאו מסי וגם ערן זהבי שלנו הם גאונים. אלא שמבחינתי, יש לעולם אלברט איינשטיין חדש ושמו טום בריידי, הקוורטרבק המבריק של ניו אינגלנד פטריוטס. לתורת היחסות יש משמעות חדשה מבחינתי. משהו גדול, תגידו, ביחס למה? שחקן גדול, ביחס למי? בריידי לא האיש; בריידי הוא המדד מהיום.
לאיש הזה יש הכל, גם את סופרבול 2015. לפני המשחק חשבתי, כמו כל אוהד כדורגל אירופאי מצוי, כי הדבר הכי גדול שיש לבריידי זה אישה יפהפייה, ג'יזל, דוגמנית־על מברזיל, שרק יד מכוונת מלמעלה היתה יכולה לעצב. עכשיו אני כבר בטוח שיד אלוהים נגעה במשפחת בריידי - הבעל, האישה והגביע הקדוש.
עד אתמול הייתי בטוח שראיתי הכל בספורט: גמר מונדיאל, אליפויות אירופה, גרנד סלאמים, טור דה פראנס ופורמולה 1. השארתי את הפוטבול ל־300 מיליון אמריקנים. מבחינתי לקפה ולפוטבול האמריקני היה אותו הטעם. כיצד יכולתי???
בריידי. הוא החלום האמריקני? // צילום: אי.פי.איי
בפיניקס יש הכל
כבר בביקורת הדרכונים בשדה התעופה של לוס אנג'לס הבנתי שהגעתי לפלנטה אחרת, כשהתנצלתי בפני השוטר שלא באתי לארה"ב למטרת הסופרבול (אגב, הנה סיבה נוספת חדשה להקל במתן ויזות - צפייה במשחק פוטבול).
הסברתי את מטרת הביקור - כתבות ופגישות - והאמריקני כמעט נרדם מול הדרכון שלי. ואז באה שיחת הטלפון המפתיעה שהזמינה אותי לגמר הסופרבול בפיניקס. חשבתי לעצמי ששוב אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים.
אמנם מהרגע שהגעתי הציבו הרשתות האמריקניות מול פרצופי איזה בריידי מניו אינגלנד ומולו איזה מרשואן לינץ', שחקן ההתקפה של סיאטל סיהוקס, שמגיע למסיבות העיתונאים רק כי אין ברירה ורק כדי לא לקבל קנס מה־NFL. אמרו לי שהמשחק בפיניקס, שהיא מבחינתי כמו מקיין. לאריזונה, כך חשבתי, נוסעים כדי לראות או לראיין את הסנטור מקיין, שהפסיד לברק אובאמה ב־2008. לא את בריידי, הווינר שארה"ב אוהבת כל כך.
טעיתי, וכדי להכות על חטא אני אפילו מוכן לדבר כמו אמריקני ולהגיד שבפיניקס, בירת אריזונה, יש הכל. לעיר ולמדינה יש נציגות בכל אחת מארבע הליגות המקצועניות הבכירות בצפון אמריקה: NFL (פוטבול), MLB (בייסבול), NHL (הוקי קרח) ואן.בי.אי. כדורגל אין. פניקס היא העיר הגדולה ביותר בארה"ב שאין לה נציגות ב־MLS.
האמת? היא ממש לא צריכה את זה. כל מה שצריך זה להעפיל לגמר הסופרבול כדי להבין כמה המשחק תפור על האמריקנים. הווינריות, הרוח וגם האוכל. המשחק מספיק ארוך ויש בו הפסקות ארוכות מאוד שמאפשרות לצופה בבית ולאוהד במגרש לחסל פיצה, המבורגר, צ'יפס, פופקורן, גלידה, נקניקיות וכמה ליטרים של קולה ובירות. קטן עליהם.
החלטה אומללה של קארול
והיה גם משחק, ענק בגדולתו, למרות שעברה מחצית עד שהבנתי את זה. ברבע השלישי כבר הייתי על הרגליים, ברביעי החלפתי כיפים עם דיוויד בקהאם, שתמך בפטריוטס וישב מרחק שני מושבים ממני. בקהאם בא להטיף לכדורגל ונדבק בפוטבול. קורה גם לגדולים ביותר.
מובן שבמשחק ראיתי את ההגנה הטובה בעולם, זו של סיאטל, האלופה עד המשחק הנוכחי, שנכנעה לניו אינגלנד, הקבוצה עם המסורת הגדולה ביותר ועם התשתית המסחרית מספר 1 בליגה. הפרשנים הסבירו כי סיאטל תנצח כי אי אפשר לפרוץ כספת, אבל הם שכחו את בריידי ואת ג'וליאן אדלמן.
החטיפה שהכריעה את המשחק // צילום: USA TODAY SPORTS
זה התחיל עם יתרון של הפטריוטס; המשיך עם שליטה כמעט מוחלטת של סיאטל; ואז בא הרבע הרביעי והמדהים של אחד ממשחקי הסופרבול הגדולים ביותר בכל הזמנים. היתרון חזר לחבורה מבוסטון, אלא שבשנייה האחרונה כמעט ניתנה לסיאטל ולנשרים שלה הזדמנות לנצח.
אך המאמן פיט קארול, שכבר קיבל את הגביע ומשום מה אמר "לא תודה, כבר זכיתי בו לפני שנה", זרק אותו לפח מול 77,800 צופים במגרש ועוד עשרות מיליונים שעקבו אחריו בשידור ישיר.
מלקולם באטלר, הרוקי של ניו אינגלנד, תפס את הכדור שראסל ווילסון, הקוורטרבק של סיאטל, ניסה למסור. המשחק נגמר, וגביע וינס לומברדי הונף על ידי בריידי וחבריו.
הנשרים התעופפו מהר מאוד מהיציעים. מה שהיה אמור להיות הטרף שלהם - קיבל את הגביע. קארול התנצל, והתנצל והתנצל, אבל בסיאטל זה ייזכר כהפסד הגדול בכל הזמנים. זוכרים איך ג'רארד החליק מול צ'לסי לפני כשנתיים? תכפילו באלף.
הפנינג ללא סוף
האמריקנים המציאו דת חדשה, והיא טהורה. טהורה עד כדי כך שהעבירה הגסה שהיתה בסיום והמהומה על המגרש בין שחקני הקבוצות לא שודרו בשידור חוזר; לא במסכים באיצטדיון ולא בשידור הישיר. כמה אירוני שלצופים בבית הפוטבול הרבה פחות אלים מהכדורגל בישראל.
אבל הבה נזכור כי המשחק הוא לא הדבר הכי חשוב, או הדבר היחיד. הסופרבול הוא הפנינג שנמשך ימים. תחילה מדברים על המשחק, אחרי זה המשחק ולאחר מכן מנתחים אותו, עד הגמר הבא. החיים, למעשה, עם כל הכבוד לדאעש, מחירי הנפט וביטוח הבריאות, מסתכמים במי יעפיל לסופרבול.
זה קצת כמו הבחירות בארה"ב, כפי שהסביר מיט רומני, שהיה חכם להודיע כי לא יתמודד יומיים לפני המשחק. רומני הסביר כי שתי הקבוצות שמגיעות לגמר הן כמו המועמדים שמגיעים לגמר אחרי הפריימריז במפלגות שלהם, אבל רק אחד זוכה.
היה צריך לראות את הטירוף בעיניים וההתרגשות של האוהדים בדרך למגרש, ואת סדרי הביטחון כדי להיכנס אליו. עם האמריקנים אין פשרות - תיקי גב אסורים.
גם קייטי פרי הייתה שם // צילום: USA TODAY SPORTS
"מה לעשות עם כל הכסף והתעודות שיש לי בתיק?" שאלתי את איש הביטחון. "שים בכיס ואת השאר תזרוק", הוא ענה. היו שהגיעו עם מצלמות גו־פרו, אבל היה אסור להכניס אותן לאיצטדיון. בין מצלמה ששווה מאות דולרים לכרטיס ששווה אלפי דולרים הבחירה קלה. ראיתי פחי אשפה עם מצלמות גו־פרו, ולאף אחד לא היה ראש להוציא אותן משם.
פוטבול אמריקני? חלום אמריקני! וזה עוד בלי להגיד מילה על השואו במחצית ועל קייטי פרי. אני לא מאמין שאני אומר את זה, ואיתך הסליחה, סטיבי ג'י, כי גם בגדתי בך עם כדורגל מעולם אחר וגם עם בקהאם, אבל ככה זה כשמחליקים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
