שבוע שעבר, כשהשמש שקעה בכתום־אפור מול המרפסת התל־אביבית שלו, קיבל שם טוב לוי דרישת שלום קוסמית מאריק איינשטיין. שלושה שירים גנוזים מפי אריק, שהוקלטו באמצע שנות התשעים על פי לחניו של לוי, התגלו בארכיון של חברת תקליטים, וכנראה יראו אור לקראת החגים. שלוש פנינים גולמיות, לפני השיוף של הסאונד, עם קולו הצלול של אריק.
הגילוי הטיל את לוי, אדם לא נוסטלגי מטבעו, למערבולת של זיכרונות. "כשמקליטים אלבום, תמיד משאירים בחוץ כמה שירים. ידעתי על בלדה בשם 'פנדורה', וזכרתי במעורפל עוד שיר בסגנון בלוז, אבל מהשלישי שכחתי לגמרי. זה החזיר אותי במכה אחת אחורה, לתקופה שהקלטנו יחד את 'יש בי אהבה' ואת 'לאן פרחו הפרפרים'.
"מייד ביקשתי שישלחו לי את השירים, כדי שאקשיב. כל הגילוי מאוד טרי ומרגש. חומר חדש בקולו של אריק תמיד עושה משהו בתוך הלב. כאילו לקחת פסק זמן מכל הפיצוצים, כמו שאומר השיר שעשינו פעם. עכשיו מחפשים מיהם כותבי המילים ומי הנגנים".
כברת דרך נכבדה, לא פחות משבעה אלבומים משותפים, פסע לוי לצידו של איינשטיין. מהיום שנפגשו ב־1971, כשלוי, חייל משוחרר מלהקת פיקוד המרכז, כתב למאסטר את הלחן ל"שיר של אחרי מלחמה" המיתולוגי, ועד לרגע המר שבו אריק נפרד מהתה והלימון והלך להיות חזק למעלה.
"ידעתי שאני קשור אליו, אבל לא האמנתי עד כמה. ביום שאחרי מותו, כשהתקשרו אלי מכל כלי התקשורת, פשוט כיביתי את הנייד. לא הייתי מסוגל לדבר. ישבתי בבית ובכיתי".
מתי שוחחתם בפעם האחרונה?
"כמה ימים לפני שהוא נפטר. הוא צילצל אלי באחד הלילות בחצות, לטלפון בבית, ושאל: 'תגיד, שֶמִי, איך קוראים לפסנתרן המפורסם ההוא, הקלאסי, שהיה גאון אבל גם קוּקוּ על כל הראש?' עניתי: 'אתה מתכוון לגלן גוּלד?' והוא שיחרר אנחת רווחה גדולה: 'עשית לי את הלילה. התקשרתי כבר לחמישה אנשים לפניך, אבל כולם היו בורים, לא ידעו לענות לי'.
"עם כל הכאב, המוות החטוף שלו, הפתאומי כל כך, היה ברור לי. במובן מסוים ראיתי בזה דבר כמעט טבעי. לא יכולתי לדמיין אותו בתור תרח שאיזה פיליפיני מוביל אותו על הליכון. בעיניי, אריק היה ונשאר צעיר נצחי.
"לא מזמן חשבתי שלאורך כל השנים שלנו יחד, מעולם לא רבנו. לא היה בינינו שום משקע מר. כלום. אדם יכול לריב עם אשתו, עם החברים שלו, אבל אני ואריק - אפילו לא מריבונת".
איך אתה מסביר את זה?
"היו לנו קווים משותפים באישיות. המופנמות. המקצועיות. האהבה האמיתית למוסיקה. תמיד כשאני מלחין, אני לבד, אף אחד לא נמצא לידי. רק אני והפסנתר. אריק היה האדם היחיד בעולם שהסכמתי להלחין כשהוא בחדר. הנוכחות שלו היתה מצד אחד מאוד מרגיעה, ומצד שני, מאוד מפרה.
"פעם השמעתי לו לחן מוקדם שחיברתי לשיר 'זה בראש שלך'. מין גרוּב בסגנון סטילי דן. אריק הקשיב והלך הביתה. אחרי כמה ימים הוא פתאום אמר: 'שמע, ברחת לי עם זה יותר מדי לניו יורק וללונדון. תחזור קצת לכפר סבא'. ואז כתבתי מחדש את הלחן שכולם מכירים היום. הוא צדק בהרגשה שלו. היה לו חוש פנטסטי לחיבור הישראלי המיוחד הזה שבין הצליל לשפה".
מה חשבת על האלבומים שהוא הוציא בשנותיו האחרונות? הוא נעלב שבקושי השמיעו שירים מתוכם.
"אני לא מכיר את האלבומים האלה מספיק טוב. עקרונית, עורכים צעירים שומעים זמר ששר 50 שנה, וכנראה קצת נמאס להם, אז הם מעדיפים לקדם משהו חדש. אני יכול להבין את זה. זו דרך הטבע. ואולי השירים החדשים באמת לא היו מספיק טובים כמו השירים הקודמים שלו".
עם אריק איינשטיין ז"ל. "אני זוכר שבקושי נשמתי מרוב התרגשות" // צילום: משה שי
שנייה לפני יום הולדתו ה־65, שאותו יציין ביום רביעי הקרוב, החיים של שם טוב לוי הם רוקנרול נינוח ארוז בעטיפה בורגנית. בשיחה הראשונית בינינו ביקש שאתקשר "קצת יותר מאוחר", כי הוא בשיחת טלפון עם אמו בת ה־88, סופיה. את הראיון עצמו שיבץ לפי לו"ז הניקיונות של העוזרת הפיליפינית, "אחרת אשתי תעשה לי מסדר בבית". ואת פגישתנו האחרונה פתח בבגט עם שקשוקה בקיוסק הזעיר שבקצה הרחוב שלו.
הוא לא יאהב שקראתי לו רוקנרול. ראשית, כי הגדרות עושות לו גירודים בידיים. ושנית, כי הוא ג'אז, קלאסי, אתני, מוסיקת עולם - הכל, רק לא רוקר. מעולם לא נחשב למנתץ גיטרות או למחריב חדרים בבתי מלון הומי מעריצות. ילד טוב רחובות, נצר למשפחה בולגרית - אמא עקרת בית ואבא עובד בסולל בונה - שחלם ליצור מוסיקה ולהתפרנס ממנה. חלום שהוא מגשים ברציפות כבר 45 שנה, תוך כדי שהוא מרפד את הפסקול הישראלי באינספור קלאסיקות ששום גל עברי אינו שלם בלעדיהן.
"פחדתי להיות חשוף"
בהיכל התהילה של המוסיקה הישראלית, שם טוב לוי יקבל מדף של כבוד. הוא הוציא שבעה אלבומי סולו ונטל חלק בעוד כ־20 אלבומים - בהרכבים, בשיתופי פעולה עם אמנים אחרים, בפסקולים ובאוספים. לאורך הקריירה הלחין יותר מ־500 שירים במגוון סגנונות והותיר טביעת אצבע ייחודית בתחום הקטעים האינסטרומנטליים - רבים מהם הפכו ברבות השנים לקטעי פתיחה בתוכניות רדיו ("ריקוד ההוביטים"), לנעימות נושא של סדרות טלוויזיה ("עמוד האש") ולפסקולים של סרטי קולנוע ("כיכר החלומות").
אבל רק לפני שנה וחצי אזר אומץ לעלות על הבמה במופע יחיד עם פסנתר. "פחדתי להיות חשוף. פחדתי שערב שלי לבד, בלי נגנים אחרים, לא יהיה מספיק עשיר ומעניין. שאחרי חצי שעה לאנשים יימאס.
"המופע הזה נולד ככיתת אמן לתלמידי תיכון, והפך מאז לערב נודד ברחבי הארץ, שבו אני מבצע את השירים שלי וגם מפטפט בחופשיות. זה ממש גילוי עצמי, משהו השתחרר בי. אני ממש נהנה מזה. כמעט מחכה ליום של ההופעה. אולי בגלל שאני כבר לא צריך להוכיח כלום. אני לֵייט בּלוּמר, פורח מאוחר.
"באחת ההופעות שלי, לא מזמן, חיכה לי זוג מבוגר ביציאה ואמר: 'אתה יודע, בפעם הראשונה נהנינו לשמוע אותך כאדם, ולא רק כמוסיקאי'. זאת היתה מחמאה גדולה בשבילי. לגלות שאני מסוגל לגעת באנשים. פעם יואב קוטנר אמר שקשה לחלץ ממני מילה. היום יש הופעות שאני מרגיש שאני מדבר יותר מדי. אומר לעצמי, וואלה, שֵמִי, איזה פטפטן נהיית".
במוצאי שבת בשבוע הבא יגיח לוי לפסטיבל אילת למוסיקה קאמרית, שחוגג השנה עשור, ויגיש מופע מיוחד עם עיבודים לשלישיית מיתר לשיריו הנודעים - ובהם "הנסיך הקטן", "בלילות הסתיו", "יכול להיות שזה נגמר", "טווס הזהב", "שובי לביתך" ו"עוד ניפגש". על העיבודים למופע עמל לוי בתקופה המתוחה של מבצע צוק איתן, שבה התרוקן לוח ההופעות והתפנה לו זמן לעטוף את הקלאסיקות בצליל קלאסי באמת.
איך זה לא קרה עד עכשיו?
"אין לי תשובה. מי שמכיר אותי יודע שאני לא טוב בהפקת אירועים. אין לי יחצנים, אין לי משרד, אין לי אולפן, כלום. אני לא אדם יוזם. כשבאה דחיפה מבחוץ, זה עוזר. במקרה הזה, הכַנרת התקשרה עם הרעיון, ואמרתי, וואללה, זה יכול להתאים. אני על הפסנתר והחליל, ואיתי מנגנים כינור (יעל ברולסקי), ויולה (יעל פטיש) וצ'לו (שירה מני סרור). מבחינתי זה כיף טהור, מה גם שהוספתי, כתבלין, עיבודים שלי ליצירות של באך ופיאצולה".
יש משהו בצליל הקלאסי שמתאים למופנמות של לוי, שמעולם לא טרח להתחנף לטעם ההמון או לתבניות מסחריות. כך היה בשנות השבעים, כשהשתתף בהרכבים הנישתיים המשובחים "קצת אחרת" (לצד שלמה גרוניך ושלמה יידוב), "צליל מכוון" (עם יידוב ויצחק קלפטר) ו"ששת" (עם יהודית רביץ, עדי רנרט, שמוליק בודגוב, שמוליק ארוך ואיקי לוי); כך בשנות השמונים, עם האלבומים האישיים "התעוררות" ו"אלבום משפחתי" (שאותו עשה עם גרוניך); וכך גם לאורך העשור האחרון, שבו התמקד במוסיקת עולם עם אנסמבל אתני שאסף סביבו.
"אפילו בימי אריק השירים שלי לא היו 'היטס' באופן מיידי", הוא אומר. "תמיד לקח להם זמן לחלחל ולהבשיל. אפילו 'הנסיך הקטן מפלוגה ב'' חיכה איכשהו, עד שהפך לשיר הלאומי של ימי זיכרון. לא כיוונתי שככה זה יהיה. אני זוכר שלהופעות של 'קצת אחרת' בצוותא באו 50 איש. לא כבשנו אז איצטדיונים".
היה לך פחד קהל?
"לא ממש, אבל תמיד לפני הופעות הרגשתי לחץ, מין מתח כזה בחזה. תמיד נלחמתי בהתרגשות הטבעית".
איכשהו תמיד השארת תחושה שאתה מעדיף להישאר מאחור. אף פעם לא היית באמת סטאר.
"לא הייתי כוכב־על ולא רציתי להיות. מה זה סטאר? מה זה סלבריטי? לא אהבתי את הפרונט. אפילו את 'הנסיך הקטן' רציתי שגרוניך ישיר, אבל הוא התעקש שאקח את זה. אני לא מאלה שעומדים ואומרים, 'תראו אותי'. לא המצאתי את האייפון, לא התחתנתי עם דוב גריזלי ולא פיצחתי את האטום. לא תמצא אותי ברכילויות, אני מתעב את זה לגמרי. את מי מעניין מי קיבל חררה בישבן".
היום כל זמר שלא יבש לו הקאבר מהשפתיים מוכתר מייד למלך הפלייליסט.
"אני לא מקנא, אם לזה אתה מכוון. לי היה מזל גדול להשתחרר מהצבא ולפגוש מייד את הגדול מכולם.
"הייתי אלמוני לגמרי כשאריק לקח עלי את ההימור. לא יודע מה הניע אותו. באותו זמן, שלום חנוך ומיקי גבריאלוב שהו בחו"ל, ואולי הוא חיפש כישרון חדש. שלמה בראבא, ששירת איתי בפיקוד מרכז, שיחק בהצגה עם אורי זוהר, שהיה מקורב מאוד לאריק בחבורת 'לול', וכך נוצר הקישור.
"אני זוכר שלא היה לי פסנתר להשמיע לו את החומרים שלי, אז אמרתי לאריק שיש לי ידידה עם פסנתר במרתף ברחוב חובבי ציון. אריק אמר: 'אין בעיה, אני יורד שלוש קומות ופוגש אותך'. התברר שהוא גר ממש באותו בניין.
"ניגנתי לו קטע, והוא רק הקשיב. אחרי כמה חודשים הוא צילצל פתאום ואמר: 'חיברתי מילים. מעניין אותך לשמוע?' זה היה 'שיר של אחרי מלחמה'. אני זוכר שבקושי נשמתי מרוב התרגשות. אתה מבין? אני לא הייתי צריך 'כוכב נולד'. היה לי את אריק".
אפרופו "כוכב נולד", לא מדגדג לך לשפוט ב"דה וויס" או ב"הכוכב הבא"?
"רק אם ישלמו לי מיליון דולר. אני רוצה לקנות לבת שלי פסנתר כנף 'סטיינוויי'. אבל ברצינות, מפתיע אותי הגל העצום של צעירים וצעירות שחולמים להיות זמרים".
על הבמה. "אין לי יחצנים, אין לי משרד, אין לי אולפן, כלום" // צילום: קוקו
"בלי פרוטקציות לילדים"
בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים היה נשוי כחמש שנים לצפנת ירון, שעימה הוציא את האלבום האישי "התעוררות". ב־1994, יותר מעשור אחרי גירושיו מירון, פגש את הילה, עובדת סוציאלית שצעירה ממנו ב־17 שנה, בישיבה מקרית בבית קפה תל־אביבי. "היא הכירה את השירים שלי, אבל לא ממש קלטה שזה אני".
הזוגיות החדשה חילצה אותו, לדבריו, מסבב פאבים ומחיי לילה נצחיים, שהיו מנת חלקו בשנותיו כרווק בודד ("הייתי פוגש את קלפטר ואת דני ליטני, והיינו גומרים את הלילה במשחק סנוקר, חוזרים הביתה בזריחה"). היא גם דירבנה אותו לחדול לעשן ("הייתי מעשן קופסה וחצי או שתיים ליום"). בתו הבכורה, רוני (18), נולדה כשלוי היה בן 47, והיום היא פסנתרנית מחוננת, תלמידת תלמה ילין. בנו בועז (14) חבר בלהקת "השכנים של צ'יץ'" ובעל שאיפות להיות שחקן ("הוא מרצה לנו כל היום על קולנוע").
איך האבהות המאוחרת?
"אחלה. אני מבסוט מזה. לפני כן הייתי עסוק רק בעצמי. תמיד היה לי פחד להיות אחראי לחיים של מישהו אחר. גם לחיות עם אישה אחת עשרות שנים נראה לי לא טבעי. אבל כשאתה מביא ילדים לעולם, אתה מגלה איבר נוסף של שמחת חיים קטנה. הילה עשתה איתי הימור אמיץ - וזה הצליח לה. אין גיל לאהבה ולמוסיקה. היא כל הזמן אומרת שלא תיארה לעצמה עד כמה אהיה בקטע של האבהות".
אתה אבא חם, מעורב?
"מאוד. אבל אני גם מקפיד, כמו שאומרים, לא לכלוא אותם תחת הצל שלי. רוני מסרבת להיות 'הבת של', ולכן מעולם לא ביקשה שאתערב למענה או שאפעיל בשבילה פרוטקציה. רק במוסיקה היא מסכימה לשתף איתי פעולה. במבחנים של סוף השנה היא ניגנה יצירה לפסנתר שכתבתי לה במיוחד".
הוא מגונן באדיקות על הפרטיות של אשתו ושל ילדיו. כך, למשל, התנגד בחמת זעם לרעיון להצטלם איתם. לפני שנתיים התנתקה המשפחה מאזור שוק הכרמל וחוף הים בדרום תל אביב ועברה להתגורר בדירה דו־מפלסית משופצת בשכונת הדר יוסף. כאן שקט לו יותר, והשכנים אדיבים ולא מעירים לו על הנגינה הרמה.
מגיל 17 הוא מחזיק באותו חליל צד, "Haynes" אמריקני עבודת יד, שנחשב למרצדס של החלילים. למרבה ההפתעה, אין ברשותו שום חליל אחר. "זו הזוגיות הכי ארוכה שלי בחיים", הוא מלטף את המנענעים הכסופים שהשחירו מרוב שימוש. "זה חליל ששווה אלפי דולרים. פעם בכמה שנים אני שולח אותו לניקוי ולאוברול אצל מומחה בירושלים. כל קטע שניגנתי אי פעם בהופעות ובתקליטים - שלי ושל אחרים - ניגנתי בו".
אין לך סיוטים שאתה מאבד אותו?
"קורה לי לפעמים שאני פוחד שהוא נעלם לי, וזה לא נעים. לכן הוא כל הזמן לידי".
התמלוגים על ההשמעות עדיין מכניסים לו צ'ק של כמה עשרות אלפי שקלים בשנה, למרות שהרדיו כבר לא משמיע אותו כמו פעם. "ברור שמשמיעים אותי פחות, כבר הרבה זמן לא הוצאתי שירים חדשים אלא בעיקר נעימות. אין לי בעיה, כי אף פעם לא סבלתי מחוסר השמעות. מה שיותר מפריע לי זה שלא נותנים לי קרדיט על דברים שעשיתי. באוקטובר האחרון הרימו מופע הוקרה לאריק בפארק הירקון, במלאות שנה למותו. בערוץ 2 פירטו את רשימת המופיעים, ואותי השמיטו, כאילו אני לא דמות שחשובה מספיק כדי להזכיר אותה. אשתי ממש התרגזה מזה".
"קשה יותר לכתוב"
לוי כותב מוסיקה לסרטים, מכין עיבודים ומשמש מפיק מוסיקלי למופעים מזדמנים. בקרוב יוציא אלבום עם האורקסטרה של אבי ליבוביץ', שיכלול עיבודי ג'אז לשיריו ולנעימותיו. במקביל הוא מלחין את כתבי רבי משה חיים לוצטו ("מסילת ישרים") בפרויקט משותף עם הפייטן דוד מנחם, שמיועד לצאת כמופע וכאלבום. גם המופע עם שלישיית כלי המיתר אמור לרוץ אחרי הפסטיבל באילת. "אני בעיצומה של אחת התקופות הפוריות בקריירה", הוא אומר.
מעטים המוסיקאים בגילך שנמצאים במצבך הכלכלי.
"אמנם יש לנו ואן חדש, אבל על הדירה עדיין יש משכנתא. אני לא איש עשיר. אני חי בסדר גמור, גאה שאני מצליח לפרנס משפחה ממוסיקה נטו. לא תמיד זה היה ככה. כשהייתי צעיר, היו מקרים שלא היה לי כסף. הייתי עובר בין בתי קפה ואומר לבעלים, תרשום, אני חייב לך שני שקל. אחר כך, כשהייתי מקבל סכום כסף מעבודה או מהופעה שנכנסה, הייתי מסתובב בעיר ומחזיר לכל מקום את החוב הקטן שלו".
הבריאות במצב בסדר, "טפו טפו", אבל האנרגיות כבר אחרות. "מתבגרים, מה לעשות. אין תרופה נגד הזמן, אבל אין לי עניינים רפואיים גדולים. לצערי, אני אובר ווייט, כמו רוב האנשים בגילי. השמנתי אחרי שהפסקתי לעשן".
אתה יכול לעשות כושר.
"חדרי כושר משעממים אותי. אני אוהב יותר להסתובב בטבע, אבל לא יוצא לי מספיק. אני מודע היום לדברים שאני מכניס לגוף. אוכל לחם מלא וכאלה, אבל לא עושה דיאטות. מרשה לעצמי לחטוא רק 30 אחוז מהזמן, לא כמו פעם".
משהו במעיין היצירה משתנה עם הגיל?
"ברור. קודם כל, פיזית, אני יושב להלחין הרבה פחות בהשוואה לעבר. מעצם העובדה שיש ילדים, משכנתא, הורה מבוגר - יש פחות זמן פנוי. יש יותר דברים שמעכבים את מעשה היצירה.
"גם קורה לי הרבה פעמים שאני כותב משהו וקולט פתאום שזה דומה ל'בלילות הסתיו'. אז אני עוצר. הרי כבר כתבתי את 'בלילות הסתיו'. כשגוף היצירה שלך גדול, בעל כורחך אתה נתקל בעצמך. קשה לך יותר להוציא ענפים חדשים מהעץ".
אתה מסכים לאמירה שלמוסיקאים בני הדור שלך - למשל גרוניך, יוני רכטר, מתי כספי, גבריאלוב, אתה - אין יורשים?
"קודם כל, אל תקרא לנו דור, כי זה נשמע כמו תש"ח. אני מעדיף 'מחזור'. וגם אל תספיד, כי כולנו ממשיכים ליצור. אני לא מהטרחנים שאומרים שפעם הכל היה טוב והיום הכל גרוע. בכל מחזור יש מוכשרים. הם לא רבים, אבל קיימים.
"בג'אז, למשל, יש היום צעירים ישראלים בני 18 עד 22 - גאונים אחד־אחד. אין פסטיבל ג'אז בעולם שלא היה מתברך בהם ושהם לא היו הופכים בו לדבר הכי מעניין. מתנהלת כאן מתחת לאף סצנה אדירה, הייצוא מספר אחת של המדינה. מעולם לא ניגנו ככה בארץ, כולל בני המחזור שלי.
"אני יודע שהיום אומרים שרוב השירים נשמעים אותו דבר. אולי זה בגלל המחשוב שנכנס לתעשייה והפך את כולם דומים בסאונד. אבל אני חושב שדודו טסה מביא משהו. קרולינה היא זמרת מעניינת. גם קרן פלס, שאתה יכול לאהוב או לא, מוכשרת מאוד. היא היתה תלמידה שלי ברימון. גם אריק ברמן ואיה כורם".
דווקא כמי שמרבה לנגן לאחרונה מוסיקה אתנית, מה אתה חושב על המוסיקה הים־תיכונית?
"יש שם זמירים, רק שהמוסיקה שהם עושים לא מדברת אלי. גם לא המילים. בניגוד ליהורם גאון, אני לא אגיד שזה זבל. אני לא קיצוני. נכון שהמילים והמוסיקה הן לא הצד החזק שם, בלשון המעטה, אבל 'זבל' היא לא מילה יפה להשתמש בה על אנשים שעובדים, שמרימים הפקות, שמתאמצים.
"מצד שני, יש בזה סווינג שמרקיד אנשים. הרגליים זזות. אם זה מביא לאנשים שמחה - שיהיה לבריאות".
כששואלים אותו מה הוא חושב על מה שקורה כאן, האם באמת "ארץ ישראל הישנה והטובה הולכת פייפן", כמו ששר בזמנו אריק ז"ל, לוי מושך בכתפיו.
"מצד אחד קורים כאן הרבה דברים לא טובים מבחינה מוסרית, כל מיני שחיתויות בחברה. מצד שני, יש לנו גיבורים בצבא. חבר'ה צעירים מלאים הוד ויופי בעיניים. כשראיתי את תמונות ההרוגים במלחמה האחרונה בקיץ, ממש בכיתי. הרגשתי גאה להיות ישראלי. אז נכון שיש הרבה בלאגן, אי שוויון ותחושה של אי ודאות, אבל כל העולם רועד היום. אנחנו במלחמת עולם שלישית - תרבותית. יש כוחות חשוכים שמנסים להרוס את כל הערכים שגדלנו עליהם. את הפתיחוּת המחשבתית, את היצירה, את חופש הביטוי האמנותי. תראה מה שקרה לאחרונה בצרפת. רוצים להחזיר אותנו לימי הביניים".
למה שלא תוציא שיר מחאה, כמו עמיר בניון?
"לא שמעתי את השיר שלו, אבל אני לא חושב כמוהו. למה שאשתמש בפרסום שלי להשפעה על אנשים? זה לא נקי בעיניי, אפילו קצת נצלני. אני לא איש של מחאות, וכשאני מלחין בפסנתר אני לא חושב דווקא על מחאה. אפילו 'הנסיך הקטן' הוא לא שיר מחאה בעיניי. זה שיר של הזדהות רגשית עם כאב. אני לא אמן פוליטי. פשוט לא שם".
מצד שני, בניגוד לאמנים אחרים, לא מפריע לך להופיע ביהודה ושומרון. לא מזמן הופעת בגוש עציון.
"אצלי יש כלל מאוד פשוט: איפה שיש אנשים אוהבי תרבות - אין לי בעיה להופיע. רק בפני דאעש אני אסרב לשיר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו