כשהייתי בן 20 הייתי נהג גרוע מאוד. נסעתי מהר מדי, עצרתי מעט מדי, ובאופן כללי, הייתי נכס לחברת הביטוח. לילה אחד חלפתי בירוק על פני צומת במרכז העיר, כששוטר סימן לי לעצור. "אתה יודע שאתה נוסע מהר מדי?" הוא שאל כשפתחתי את החלון. אני מצידי טענתי שדווקא נסעתי בסדר גמור, השוטר המשיך להתעקש, עד שפתאום הוא הסביר שכיוון שלא צולמתי בשום מצלמת מהירות, וכיוון שהוא לא "צלף" עלי בשום אקדח לייזר, אין לו ממש על סמך מה לתת לי דו"ח.
מופתע מהווידוי, החזרתי את היד לסוויץ' ושאלתי אם אני יכול להמשיך לנסוע. הוא התכופף וממש השחיל את הראש לתוך חלון הרכב שלי. "בתור שוטר", הוא אמר, "אני חייב לתת לך להמשיך לנסוע. בתור אבא - אני חייב שלא. בכל שבוע אני רואה איך מגרדים חכמולוגים כמוך עם שפכטל מהכביש. בחייך, סע לאט". הוא טפח לי על הכתף, נכנס לאוטו ונסע. נשארתי כמה דקות במקום, עם רדיו כבוי ושקט מעיק. זה לא שמאותה שנייה הפכתי לנהג הזהיר של השנה, אבל הרגע ההוא ללא ספק נחרת לי בראש והשפיע עלי יותר מכל דו"ח תנועה שקיבלתי באותן שנים. עובדה, אני אפילו זוכר עד היום את השם שהופיע לו על התג: ציון.
נזכרתי בציון השבוע, כששמעתי על ההתפתחויות האחרונות בפרשת השוטר אז־אולי־תזרמי. נזכרתי בו, כי קציני המשטרה הבכירים שעשו (לכאורה) את הגועל נפש, פגעו לא רק בשוטרות ששירתו איתם, ולא רק בציבור שהם אמורים לשרת, הם פגעו גם בציון ובכל אלפי השוטרים הטובים והפשוטים שעולים על המדים בכל משמרת, שמים את הכובע על הראש ויוצאים לעבודה, מאמינים באמת ובתמים שהם ה"טובים" מול ה"רעים".
אלה לא רק ההטרדות המיניות: קו ישיר מחבר בין השוטרים המטרידים, השוטרים שמשתוללים על אוהדים במגרשים, השוטרים שמכים אזרחים בהפגנות והשוטרים שנתפסים בתמונות פייסבוק מביכות כשהם חוסמים חניית נכים כדי לבצע מעצר מיידי על לאפה ושתייה בשווארמה ממול. הרי הקצינים שנחשדים כעת בעבירות מין או בחריגה מכללי האתיקה הם לא מהחולים, שזקוקים נוסף על שנות המאסר גם לסירוס ולטיפול כדי למנוע מהם לחזור על המעשים - אלא פשוט שוטרים שציפצפו על החוק כי הרגישו שהם מעליו. שוטרים שזילזלו במוסר כי הרגישו שהוא לא רלוונטי לאנשים במעמדם, שהתבלבלו לחשוב שהם מקור כוח, ולא מקור סמכות.
• • • •
יותר מדי "תקלות" בפחות מדי זמן מובילות למסקנה שהמשטרה הפכה לארגון מבולגן, שבו אנשים לא פועלים על פי קוד התנהגות מחייב, אלא איש־איש על פי קוד מצפונו האישי. זה קורה במקומות שבהם אנשים מרגישים שלא צריך לתת דין למי שמעליך, כי גם הוא לא מכבד את הכללים. אז כל הקצינים ששמם או פרצופם המפוקסל נקשרו בפרשות האחרונות יחזירו כנראה את האקדח ואת התג (את האזיקים הם יכולים לשמור, לך תדע מה הם עשו איתם), ובמקום להתכונן לתפקיד הבא יתכוננו לישיבה הממושכת בחדרי החקירות הכל כך מוכרים להם.
קצינים חדשים ימונו במקומם, גם המפכ"ל יתחלף בקרוב, כפי שתוכנן מראש. אגב, אני לגמרי לא חושד בו שידע על הסקס בוטיק שפתחו בארגון שלו, רק שלפעמים, הדברים שאדם לא יודע מעידים על התפקוד שלו הרבה יותר מהדברים שהוא כן יודע. אולי אפילו יביאו מפכ"ל מבחוץ (ואם כבר - למה לא ללכת על מפכ"לית, לשם שינוי?), ואולי באמת תהיה תחושה שהמשטרה משתקמת ויוצאת לדרך חדשה. אבל האמון של האזרחים - אותו ייקח הרבה יותר זמן לשקם.
לך תשכנע אזרחית להגיש תלונה על הטרדה מינית, למשל, במקום שבו היא צריכה לשים לב שהשוטרת שממלאת איתה את הטופס לא מסמנת לה בעיניים שתעזור לה, כי היא בעצמה קורבן לאותו הדבר. לך תשכנע מישהו להגיש תלונה על זיוף או על מירמה, במקום שבו קצין מנסה למחוק הודעות מהסלולרי שלו כדי לשבש את החקירה נגדו. יסלחו לי שם במשטרה, אבל עם כל הכבוד להצהרות על "טיפול שורש", ועל זה שהשנה הבאה תהיה אצלם "שנת מפנה", יכול מאוד להיות שבכביש שבו המשטרה נוסעת עכשיו כבר אין סיבוב פרסה. לא בקרוב, בכל אופן.
ציון השוטר קם מוקדם, כמו בכל יום שישי. הוא לקח את הרשימה שאשתו משאירה בכל שבוע על המקרר ויצא כרגיל לעשות את הקניות במרכז. עבר בין החנויות, אמר שלום מבויש לסוחרים וניסה להתחמק משיחות. זה לא ממש עזר.
בחנות הירקות, המוכר שמכיר אותו כבר עשרים שנה זרק לו בדיחה על ניצבים. בבנק שאלה הפקידה אם השוטרות בתחנה כבר עונות "משטרה שלום, מה אתה לובש?" הוא רצה לענות להם, להסביר, לספר להם כמה קשה הוא עובד, כמה מעט הוא מרוויח, ואיך בשבוע שעבר, אחרי הפיגוע בתל אביב, התנדב לתגבר בסיור, אפילו שהיה חולה עם חום. רצה שיידעו שזה לא מגיע לו.
אבל במקום זה הוא רק חייך חיוך עצוב, אסף את השקיות בשקט וחזר הביתה, מקווה שיספיק לנוח קצת לפני המשמרת.
(איור: יובל רוביצ'ק)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו