אז קניתי אייפון 6. אני חושב שזה צעד מתבקש לאדם טכנולוגי כמוני, שמתקשה להפעיל טוסטר בלי להסתכן בכוויות דרגה שלוש למפעיל ולטוסט. חוץ מזה, איש המכירות הנחמד של חברת הסלולר אמר שלאייפון 6 יש המון תכונות מתקדמות שאני אוכל ליהנות מהן. והוא צדק - רק אתמול ניצלתי את כל התחכום של המכשיר החדש כשהשתמשתי בו כפנס בחדר המדרגות. אגב, עוצמת האור חזקה בהרבה משל המכשיר הקודם שהיה לי, כך שמבחינתי לגמרי שיחקתי אותה (בעיקר אם מתעלמים מזה שרכשתי פנס ב־36 תשלומים שווים של הרבה־יותר־מדי־כסף).
אוקיי, יש מצב שהאייפון החדש היה טעות. אבל בואו נודה: זה לא רק אני, וזה לא רק אייפון. רובנו כבר מזמן הפכנו קורבנות לשפעת הקניות. הנה, רק לפני חודש רכשנו את עצמנו לדעת בבלאק פריידיי, סייבר מאנדיי, ואלוהים־ישמור־טיוזדיי, שזה היום שבו מגיע החיוב של הוויזה עבור כל הרכישות ההכרחיות שביצענו - בהן, בין השאר, בגדים לילדים במידות של ילדים אחרים, אוזניות אלחוטיות מסין בדרגת איכות "התקלקל במשלוח" וקוצץ ירקות ידני, שאיתו תוכלו בכל ערב ליהנות מארוחה במשלוח ממסעדה, כי למי יש כוח לחבר ולנקות את הדבר הזה.
בכלל, "מאיזה אתר אתם מזמינים" הפך להיות ה"אצל מי אתם בחגים" החדש - נושא שיחה שלכל אחד יש תשובה לגביו, עם שפע של חישובים והצדקות. ועוד לא אמרתי כלום על טירוף הקניות בחגים, על התלושים מהעבודה ועל ארבעת מועדוני הלקוחות, שכולנו חברים בהם רק כי הם הסכימו לקבל אותנו.
• • • •
והנה, בעוד אני מנסה לחשוב למה לעזאזל אנחנו לא מצליחים להפסיק לקנות, ראיתי את האור. ולא סתם אור: שלט ניאון עצום, שמעיד שאני ניצב מול "בייבי שופ", או "שופ בייבי", או "קנה ושתוק", בכל מקרה זה היה מרכז הקניות לתינוק בפאתי הכפר הדרוזי ירכא, בואכה שים ווייז. לפרוטוקול יצוין שזו לא היתה יוזמה שלי: היינו בדרך חזרה מטיול משפחתי, כשאשתי סיפרה שחברה מהצפון אמרה לה שבירכא יש "קניון ענק רק לדברים לילדים עם לונה פארק מקורה, וחייבים לעבור שם". כמובן שאמרתי מייד שלא נסעתי עד הצפון כדי לבקר בקניון, ואין שום סיכוי שאני עוצר שם - ובכלל, נראה לי שהגענו.
ובכן, האישה שוב צדקה. בלב המקום הכפרי הזה (בהנחה שבמילה כפרי אתם מתכוונים לאזור תעשייה מלא בשיפודיות) ניצב קניון מופרך בגודלו: בקומה הראשונה צעצועים, בשנייה בגדי ילדים, ובשלישית - במקום חתולה כושית, לונה פארק. ולמה אני מספר לכם על זה? כי בתוך הפלא הקפיטלסטי הזה פגשתי את אלוהים.
לפני שאתם ממלמלים "הקירח איבד את זה" ומדפדפים הלאה, אני אסביר. בין מדפי צעצועים מכל העולם (השלישי) לבין בובות סופרמן בגודל על־טבעי, התרוצצו דרוזים ונוצרים מקומיים, יהודים חובשי כיפות, משפחות שלמות של חרדים, עולים חדשים (יחסית) וסתם ישראלים בלי קבוצת מגדר. כולם חיפשו משהו שהם לא ממש צריכים כדי לשמח איתו מישהו שהם ממש אוהבים. ואז הבנתי: שופינג הוא לא מחלה, וגם לא תחביב. שופינג הוא דת.
כן, כמו תמיד במערב - בזמן שהיינו עסוקים באיום הקודם, פיספסנו את האיום החדש. תשכחו מדאעש, עיזבו את אל־קאעידה. קבלו את גדודי חללי אל־זארה, האחים המשלמים, ארגון תג־מחיר האמיתי. מה שיפה פה זה שדת השופינג מקבלת כל אחד, בלי שיצטרך להמיר את דתו הנוכחית, בלי שיצטרך לחתוך שום דבר בגוף, ומבלי להסתבך עם ארגון להב"ה. כמו בכל דת, גם בזו יש חוקים נוקשים (נסו פעם להחזיר בגד בלי חשבונית ב־M&H), תחושת שותפות (גרופון) והרבה תפילות (למשל, התפילה לאל המידות הנכונות לפני שמגיעה החבילה מ־eBay). ובדיוק כמו בכל דת שמכבדת את עצמה, גם כשזה מגיע לקניות, נציגי המכירות יבטיחו לכם שאם רק תיקחו על עצמכם עוד קצת התחייבויות, תרגישו הרבה יותר טוב, ואולי אפילו תזכו לחיי נצח (או שנה אחריות, המוקדם מביניהם).
הבעיה היחידה היא שממש כמו בכל דת, גם בשופינג קשה מאוד להתחרט ולחזור בשאלה. למעשה, אנחנו עד כדי כך בתוך זה, שייסדנו את "יום ללא קניות": יש דרך ברורה יותר מבחינתנו להודות שכל יום אחר הוא יום עם קניות?!
זה לא שאין דרך אחרת. כביכול, יש; הרי לא מעט אנשים החליטו שהם יורדים מעגלת הקניות, ומעכשיו קונים רק את מה שבאמת צריך. אבל תסלחו לי, אני לא קונה את זה.
לכל אחד מאיתנו יש את החבר ההוא, שמצהיר שהוא נגד תרבות הקניות (בדרך כלל זה אותו אחד שהוציא את הטלוויזיה מהבית, יחד עם בשר אדום, אלכוהול וחברים), ואכן, לתקופה מסוימת נראה שהוא חי הרבה יותר נכון מאיתנו. עד הרגע שבו הוא מטיף לך שבמקום המגפיים מסוף עונה בקניון, יכולת כמוהו להסתפק במגף הרבה יותר מוסרי מיד 2. בקיצור, זה לא שהוא הפסיק לקנות, הוא פשוט עבר לקנות דברים שמישהו כבר קנה פעם.
ועכשיו, אחרי ששיכנעתי אתכם שכולנו מכורים, אפשר להתחיל לטפל בבעיה. איך? נדמה לי שיש ספר ממש טוב שמדבר בדיוק על זה. אפשר להזמין מ־eBay, עולה גרושים.
נכתב מהאייפון (המיותר) שלי.
(איור: יובל רוביצ'ק)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו