כשמנחם קורצקי היה בן 15, לקח אותו אביו לגמר גביע המדינה באיצטדיון רמת גן. הנער עטה על עצמו צעיף צהוב־שחור והיה עד לערב היסטורי: אורי מלמיליאן ואבי כהן, הסמלים המיתולוגיים של בית"ר ירושלים, נפרדו ממנה עם ניצחון דרמטי בפנדלים על מכבי חיפה והניפו את הגביע לשנת 1989, בסיומו של אחד המשחקים הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי. "זה הזיכרון הראשון שלי בתור אוהד ביציע", התרפק השבוע קורצקי.
אבל עכשיו, כשהוא בן 40, כבר לא אוהד אלא מאמן בית"ר ירושלים, נראה שמה שנשאר לו זה רק להתרפק על הזיכרונות. מאז שהגשים את החלום והגיע למועדון, הוא חווה התפכחות כואבת: הקבוצה אמנם מדורגת במקום הרביעי בליגת העל, אבל הקהל עושה חיים קשים למאמן שהגיע מרמת השרון.
"מקללים אותי, רודפים אחריי עד האוטו ויורקים עלי, צועקים לי להתפטר, מאיימים עלי בטלפון, תולים נגדי כרזות במשחקים ובאימונים, ואף אחד בהנהלה לא מעז לבוא אליהם ולהגיד להם מילה", אומר קורצקי בתסכול.
מה יש לאוהדים נגדך?
"לאנשים יש זיכרון קצר. בתחילת העונה, כשהגעתי לבית"ר, לא היתה פה קבוצה. נשארו פה רק שלושה שחקנים מההרכב של העונה שעברה. התקציב שלנו מוגבל מאוד, תשעה מיליון שקלים לשכר שחקנים, בתחום הזה אנחנו בשליש התחתון של הקבוצות בליגה. אפילו להפועל עכו ולמכבי פתח תקווה יש תקציב גבוה יותר.
"ובאמת, אני חושב שמה שאנחנו עושים כאן העונה, אין לו אח ורע בכדורגל הישראלי. ברור לי שיכולנו להביא הרבה יותר נקודות, אנחנו גם מרגישים את הנקודות שברחו לנו והתפספסו לנו. הנה, רק בשבת האחרונה הובלנו 0:2 ו־1:3 באשדוד, ובסוף גמרנו עם 3:3.
"אבל צריך להסתכל על התמונה הכוללת. אנחנו במקום הרביעי, והגענו לשם מכלום. שחקנים שנעו בין הספסל ליציע, או שהיו אלמונים לגמרי, הפכו לשחקנים לגיטימיים בליגת העל, והם עומדים בלחצים עצומים".
נו, אז מה הבעיה? למה בכל זאת עושים לך את המוות?
"כי הקהל של בית"ר התרגל להצלחות ותמיד מצפה להצלחות. הוא רוצה לראות קבוצה שתשחק כדורגל התקפי ואטרקטיבי ותיאבק על כל התארים. שלא תטעה, רוב הקהל שלנו מדהים, אני יכול להגיד לך שחלק מהניצחונות הגיעו בזכותו. אבל אין מה לעשות, בית"ר לא נמצאת כרגע בשנים הגדולות שלה. אנחנו במשבר כלכלי, כבר אין לנו את התקציב הכי גבוה, וזו כבר לא הקבוצה הכי טובה בארץ. מגיע לבית"ר להיות בצמרת, והיא צריכה לחזור אליה, אבל כרגע זה לא המצב.
"לפעמים אני מסתכל מסביב ואומר לעצמי, איך אנשים לא רואים מה באמת קורה פה? בשבעת המשחקים הראשונים של העונה לא הפסדנו, ואז הגיע הרגע הכי קשה מבחינתי. ניצחנו בבלומפילד את הפועל תל אביב 0:2, וחזרנו לטדי למשחק מול מכבי נתניה. לא היינו הכי טובים, אבל הובלנו 0:1, ופתאום אני קולט שהקהל מקלל, יוצא נגד שחקנים שלא הצליחו להבקיע. ברגע הזה באמת נפגעתי, לקחתי את זה באופן אישי. אחר כך נקלענו לתקופה לא טובה והפסדנו שלוש פעמים ברציפות".
מה עובר על מאמן בסיטואציה הזאת?
"תשמע, זה לגיטימי לחלוטין שהאוהדים יצעקו למאמן להתפטר. יודע מה, שגם יתלו שלטים במשחק. אבל ברגע שרודפים אחריך עד האוטו ויורקים עליך ומשפילים אותך, ובאים לאימון ותולים לך שלטים מול העיניים, ויורדים לכל מיני דברים אישיים עלי, אז ברור שמשהו פה חורק.
"אבל אני עוד לוקח את זה בפרופורציות. יותר קשה לי לראות מה קורה לשחקנים. לפעמים זה משפיע עליהם, וחבל לי, כי הם באמת מפיקים מעצמם את המקסימום, והקהל דווקא צריך להתגאות בהם.
"הלחץ מורגש בעיקר במשחקים שבהם אנחנו לא מראים יכולת מדהימה, או לא מבקיעים שער מהיר, ואז זה מתחיל. אני מנסה להילחם בזה, מדבר הרבה עם השחקנים, מסביר להם שימשיכו בדרך שלהם ושבסוף נצליח".
האוהדים לא יאהבו לקרוא את מה שאתה אומר עכשיו.
"מה לעשות, אני לא יכול להסתיר את זה. אני אומר את מה שאני מרגיש. מי שלא טוב לו, לא טוב לו".
חשבת להתפטר?
"לא. אם פעם אני אתפטר ממועדון או מקבוצה, זה יהיה אחרי ניצחונות ואחרי תקופה טובה, ולא כשאני חלש. אבל אני מקווה, בעזרת השם, שלא אגיע למצב הזה".
עם הבוס אלי טביב. "אנחנו מדברים בערך פעם ביומיים"
"איפה אני ואיפה גואל רצון"
אוהד הכדורגל הסביר אולי לא זוכר את קורצקי מימיו ככדורגלן, אבל במשך 20 שנים הוא לבש את אפודת השוער בשמשון תל אביב, בבית"ר תל אביב, במכבי נתניה, בבני יהודה ובעיקר בהפועל רמת השרון, שהיתה בליגה הלאומית - ובה גם החל את קריירת האימון שלו לאחר שפרש ממשחק ב־2010.
בתחילה הוא היה המנהל המקצועי במועדון, אחר כך עוזר המאמן, ולבסוף, בעונת 2012/13, אימן בצוותא עם בני טבק, והשניים הצעידו את הקבוצה לפלייאוף העליון בליגת העל. אבל דווקא אז, לקראת סיום העונה, קורצקי הישעה שחקנים, ההנהלה סירבה לגבות אותו - והוא מצא את עצמו בחוץ.
הנפילה הזאת לא עצרה אותו. הוא עבר להפועל רעננה, העלה אותה לליגת העל, ובעונה שעברה שרד איתה ולא ירד בחזרה ללאומית.
אז הוא אמנם לא שחקן עבר מפואר, אין לו עדיין את הרזומה העשיר של דרור קשטן או אלי גוטמן, אבל שחקנים שהתאמנו תחתיו מספרים על איש מקצוע ברמה גבוהה, בעל ידע עצום, שלימד אותם לא מעט.
קורצקי נשוי לליזי (39), קוסמטיקאית, ויש להם שתי בנות - ליאור (12 וחצי) ואמה (7 וחצי). למרות שהוא מנסה להביע שוויון נפש בכל הנוגע ליחס הקהל כלפיו, היה רגע אחד, לפני כחודשיים, שבו קורצקי איבד לחלוטין את שלוותו. "הסלולרי שלי היה אצל אמה, הבת הקטנה, ששיחקה באיזה משחק, ופתאום קפצה לה הודעה... היו שם איומים מכוערים, והיא ממש נבהלה מזה. ואז החלטתי שזהו, אני עושה לזה סוף".
קורצקי טילפן לאותו מטריד, אוהד בית"ר שמוכר היטב לשחקני הקבוצה, ושלטענתם הטריד אותם בעבר. הטקסטים היו קשים. המאמן הרותח לא חסך שבטו, והטיח באוהד "אני אוציא לך את שתי העיניים. אני א**** אותך... אתה לא יודע עם מי התעסקת... תקליט, יא שרמוטה, יא מלשן, לך גם לעיתונות, יא קוקסינל... אולי נפל לך איזה קסאם על הראש, אני אגיע אליך לשדרות... יש לי שתי בנות, אני צריך לשמוע כאלו הודעות? אני שם *** על הכדורגל. אתה תאיים עלי ככה? מי אתה בכלל?" וזאת הגירסה המצונזרת.
בתוך זמן קצר הגיעה ההקלטה לתקשורת - שחגגה על הביטויים המאוד לא ספורטיביים של המאמן. "אני לא פראייר, ואני לא אתן שידרכו עלי או שיירקו עלי", אומר קורצקי. "אבל זאת היתה טעות מאוד גדולה שלי. נגררתי למקום שלא הייתי צריך להיגרר אליו. שמעתי אחר כך את ההקלטה והזדעזעתי מעצמי. אני לא מאמין שדיברתי ככה".
איבדת את העשתונות?
"לא. אני אדם שקול, וגם בהקלטה אפשר לשמוע שאמרתי לו שאני יודע שהוא מקליט את השיחה. אבל כשזה פגע לי במשפחה ונכנס אלי הביתה, לא הייתי מוכן להבליג. ועדיין, לא רצחתי אף אחד, והסיפור הזה יצא מפרופורציות לחלוטין. ביום שהקלטת התפרסמה, גואל רצון הורשע. למחרת ראיתי עיתון, ובשער היתה תמונה רק שלי. לא שלו. זה נשמע לך נורמלי?
"באחד ממדורי הספורט מרחו תמונה ענקית שלי וקראו לי 'בריון'. הביאו אנשים שרבתי איתם לפני עשר שנים כדי שילכלכו עלי. אז כן, נפלתי, עשיתי טעות, הודיתי, התנצלתי. אבל איפה הפרופורציה?"
אתה ממשיך לקבל איומים?
"כל הזמן".
ומה יש לאשתך להגיד על זה?
"היא מאוד דואגת לי. גם הבנות סופגות. הן קוראות עיתונים, שומעות מה קורה. בבית הספר של הבת הגדולה שלי יורדים עליה, וזה לא נעים. פעם אחת היא חזרה בוכה הביתה, אחרי שילדים צחקו עליה בגלל שהפסדנו או משהו כזה. אבל אני עושה איתה שיחות, מסביר לה שבחיים צריך להתמודד גם עם קשיים, ושמי שיודע להתגבר על תקופות כאלה ולעבור אותן - הוא זה שיתקדם ויצליח".
ביום שני תארח בית"ר את יריבתה המושבעת, הפועל תל אביב, לעוד אחד ממשחקי הליגה הטעונים כל כך. אבל הבנות לבית קורצקי לא יבואו לאיצטדיון טדי. "אני משתדל להימנע מזה", הוא מודה בכאב. "זה לא נעים לשמוע שמקללים את אבא".
הן לא באות למשחקים?
"אולי הן היו במשחק אחד העונה. בעונות קודמות, כשהייתי ברמת השרון וברעננה, הן באו יותר".
אתה לא מתגעגע לפעמים לשקט של רמת השרון ורעננה?
"אגיד לך למה אני מתגעגע. אני מתגעגע למקום שיעריך את העבודה שלי יותר. אני רוצה לעבוד במועדון שייתן בי אמונה שלמה. אם ייתנו לי לעבוד כמו שאני יודע, לבנות קבוצה שאני רוצה, להראות את מה שיש לי - אני בטוח במאה אחוז שזו לא תהיה קבוצה מפסידנית. זו תהיה קבוצה חזקה, שיכולה לרוץ חזק מאוד בצמרת ולהיאבק על כל התארים, גם בלי התקציב הכי גבוה, ואולי לא עם כדורגל הכי יפה. זו תהיה קבוצה שיהיה קשה מאוד לנצח אותה".
נשמע כאילו כבר די ברור לך שהעתיד שלך לא בבית"ר.
"אי אפשר לדעת מה יקרה, כי יש עוד ארבעה חודשים לליגה. אבל אני רואה את הכיוון, אני לא חי בחלומות. אני אנסה לעשות הכל בשביל להביא את הקבוצה כמה שיותר גבוה, ואם ירצו שאמשיך ויהיו לי התנאים להמשיך, אמשיך. אם לא, אחפש את האתגר הבא. אני מרגיש שאני בשל לאמן ברמות הגבוהות, אני מאמין שאני צריך להיות שם".
תיארת לעצמך שזה מה שיצפה לך בבית"ר?
"לא, ממש לא. לפני שהתחלתי לעבוד בבית"ר, דיברתי עם אלי אוחנה ועם מלמיליאן, שאימן אותי ברמת השרון. הם ניסו להכין אותי למה שצפוי לי ואמרו שהם מאמינים שאצליח, אבל לא חשבתי שככה זה ייראה. חשבתי שאם אבנה קבוצה צעירה ותוססת, שקשה לשחק נגדה - ואני יכול להגיד לך שבמרבית המשחקים זה מה שקורה - הקהל יתחבר לזה. בטח לא שישרקו לנו בוז.
"אני והצוות שלי באים ומשקיעים, ובאמת עושים את המקסימום כדי שהמועדון הזה יצליח, אבל גם ההצלחה כאן מוגבלת, ובמצב הנוכחי יש לה תקרה. אנחנו נמצאים היום במקום מאוד ריאלי מבחינתנו, ואם נשמור עליו, אולי נעלה גם למקום השלישי. זו תהיה הצלחה. המטרה שלי היא לשחק בסוף העונה בפלייאוף העליון".
השבוע פורסמו ידיעות שיש נתק בינך לבין הבעלים, אלי טביב. שהוא מסנן אותך.
"שטויות, אין בינינו שום נתק. הוא נמצא בעבודה בארה"ב, ואנחנו מדברים בערך פעם ביומיים. אלי הוא אדם עם דעה, והוא אומר אותה. אנחנו מדברים המון על כדורגל, הרבה פעמים מסכימים, הרבה פעמים לא מסכימים, וזה בסדר".
ומה קורה כשלא מסכימים?
"מנסים להגיע לפתרונות, כמו בכל דבר בחיים".
הוא מדבר איתך גם על ההרכב?
"הוא מדבר איתי על הכל".
אז מה זה אומר על מעמדך כמאמן, אם הבעלים מתערב אפילו בשאלה אילו שחקנים ישחקו?
"הוא הבעלים של הקבוצה, זכותו לדעת על הכל וזכותו לשאול על הכל. אין לי שום בעיה עם זה. כמו בכל עסק, הוא רוצה לדעת מה קורה בקבוצה".
גם במועדונים אחרים שבהם עבדת זה היה ככה?
"כן. בקבוצות אחרות היתה ישיבה מקצועית פעם בשבועיים, והיינו מגישים דו"חות".
כשמדברים על בית"ר ירושלים, אי אפשר להתחמק מעננת הגזענות שמרחפת סביב המועדון. בכל פעם שהשחקנים עולים לכר הדשא, לפני שריקת הפתיחה, הקהל שר בסרקזם "הנה היא עולה, הקבוצה הגזענית של המדינה".
"אני חושב שזה שיר שהשתרש לפני הרבה שנים, והוא פשוט נשאר", מנסה קורצקי להסביר. "אבל הגזענות זה ממש לא משהו שמלווה אותנו בתוך המועדון. יש לנו עובדי ניקיון מהמגזר, ונהג האוטובוס הקבוע שלנו הוא מהמגזר".
ועדיין, גם אתה, כמו קודמיך, לא העזת להביא לבית"ר שחקן ערבי.
"מי אני שאשפוט בן אדם לפי הדת או הגזע שלו? אני בחיים לא אעשה דבר כזה, אבל אני לא הולך נגד הקהל שלי. אם יהיה שחקן שיתאים לבית"ר, ואם זה יהיה בהסכמה ובהבנה עם האוהדים, ולא ייגרם נזק לקבוצה - אז זו יכולה להיות אופציה. אני אומר לך בביטחון מלא ששחקנים מהמגזר, גם הבכירים ביותר, לא יסכימו היום לבוא לשחק בבית"ר".
אולי בצדק, מבחינתם.
"עכשיו זה באמת לא יתחבר. אני חושב שזה יעשה נזק לשני הצדדים, וחבל להיכנס לזה. לא צריך לנהוג בחיפזון ולהתסיס את העניינים".
קורצקי בימיו כשוער ברמת השרון // צילום: אלן שיבר
"טוב שאני לא תלוי באימון"
קורצקי הוא השלישי בין שישה אחים ואחיות, משפחה ותיקה בשכונת המורשה ברמת השרון, שבה הוא מתגורר עד היום. אביו היה ממייסדי קבוצת הכדורגל העירונית, ואחיו הגדול יעקב, בעצמו כדורגלן לשעבר, חזר בתשובה ומכהן כיום כסגן ראש העיר ("הוא חרדי שכיף לדבר איתו, שנותן לחיות, והוא גם איש כדורגל. אני מתייעץ איתו בכל דבר").
עוד כשהיה שחקן פעיל, פתח קורצקי חנות לכלי בית, "קורצקי - כל הכלים להצלחה", והוא מעסיק עשרה עובדים. "אולי בזכות העסק, אני לוקח את כל מה שעובר עלי במשחקים בפרופורציות. כי הפרנסה שלי לא תלויה רק באימון".
איך אתה מצליח לתמרן בין שתי העבודות?
"אני מאה אחוז בכדורגל. יש לי שותף בעסק, ואני מגיע לפעמים למשרד, אבל גם כשאני שם אני מתעסק בבית"ר. 14 שעות ביום אני חי את המשחק, צופה בהקלטות של הקבוצות היריבות, חושב, מתכנן. זה לא עוזב אותי לרגע".
מי שחסרה לו במיוחד היא אמו, תקווה ז"ל. כשהוא מדבר עליה, דמעות שוטפות את עיניו. שטף הדיבור שלו נעשה איטי יותר, והטונים, הגבוהים בדרך כלל, יורדים.
"הייתי בן 24 וחצי, ואמא היתה בקופת חולים. פתאום התקשרו משם והזעיקו אותי, היא חטפה שם דום לב. באתי במהירות וראיתי אותה שוכבת שם. הרופא היה לבד, אז הוא ביקש ממני לעזור לעשות לה הנשמה. עברתי טראומה מאוד חזקה. לראות את אמא שלך שוכבת, לנסות להנשים אותה, זה לא קל. לא פשוט".
הוא עוצר לרגע ולוקח נשימה ארוכה.
"היא היתה מאוד צעירה, בת 46. היא מתה לי בידיים".
מאז, הוא אומר, כבר יותר מ־15 שנים, אמא שלו מלווה אותו בכל רגע בחייו. "זה משהו מדהים. אני באמת גאה שהיתה לי אמא כזאת, זכיתי לגדול אצלה, ואני מאחל לעצמי שאוכל לחנך ככה את הבנות שלי".
בבקרים הוא מתעורר בסביבות 7 ומספיק להיפרד מהבנות לפני שהן הולכות לבית הספר. "הייתי שמח להגיד לך שאני לוקח אותן, אבל זה יסבך אותי עם אשתי", הוא צוחק. "אני מכור להן. מקפיד להיות איתן כמה שיותר. אוכל איתן ארוחת צהריים כשאני בבית, עושה איתן שיעורים".
בכל בוקר הוא יורד לבית קפה קרוב, לשבת בפרלמנט שלו עם חברי הילדות ("הם הפכו העונה לאוהדי בית"ר, בעקבותיי, גם אם הם כועסים עליה לפעמים"). אחר כך הוא נכנס למכונית ועולה לירושלים.
לא שקלתם לעבור דירה?
"אפילו לא לרגע. כאן הבית שלנו, כאן תמיד הוא היה. אשתי עובדת כאן, ולבנות יש מסגרות חינוכיות. אז אני נוסע לירושלים, זה לא מכביד או מעיק. כמו בכל עבודה".
בשעות הערב, אחרי שהבנות הולכות לישון ויש שקט בבית, הוא לא יכול לוותר על משחק כדורגל טוב בטלוויזיה. המאמן הנערץ עליו הוא דייגו סימאונה מאתלטיקו מדריד. לפני שלוש שנים בא אליו קורצקי להשתלמות ונשבה בקסמו. "גם את פילוסופיית המשחק שלי - שהגנה קשוחה ולוחמת מביאה תוצאות טובות יותר ממשחק התקפי ומלא סיכונים - למדתי ממנו".
טיולי טרקטורונים הם בין אהבותיו הגדולות. "גדלתי על הדברים האלה כאן, בחולות של רמת השרון, אבל היום כבר אין לי כל כך זמן לזה. זה לא טוב. חשוב שלכל בן אדם יהיו כמה שעות של שקט, של ניתוק".
על הספסל של בית"ר. "שכר השחקנים שלנו הוא 9 מיליון שקלים, פחות מעכו וממכבי פ"ת"
"החלום: נבחרת ישראל"
אחד מחבריו הקרובים של קורצקי בכדורגל הוא כוכב מכבי תל אביב, ערן זהבי, אף שהוא צעיר ממנו ב־13 שנים. כשזהבי היה בן 20 הוא שיחק ברמת השרון. "כבר בנגיעה הראשונה שלו בכדור ראינו שמדובר בכישרון מיוחד, וכולם ידעו שהוא יהיה סופרסטאר. האמת שבהתחלה הוא ספג ממני לא מעט, נכנסתי בו, אבל הוא שרד את זה".
מה חשבת על התקרית של זהבי עם האוהד של הפועל ת"א?
"זה קרה שבוע אחרי הסיפור שלי עם האוהד בטלפון, ואני חושב שזה היה המשך ישיר. הרי מה היה? אוהד התקשר אלי, איים עלי והטריד אותי, ובסופו של דבר כולם חתכו אותי בגלל התגובה הטיפשית שלי. גם אצל זהבי, הפכו את האוהד למסכן בכל הסיפור. קופץ אוהד למגרש ותוקף את השחקן, ובסופו של דבר מי שאשם ומקבל את כל הביקורת זה השחקן?
"קשה להבין את הדברים האלה. איך אפשר לבוא לערן זהבי ולהאשים אותו במשהו? בן אדם שמותקף, שנכנסים לו לתוך המגרש - הוא בסוף זה שמורחק?"
היו שאמרו שזהבי תרם לזה, עם ה"פיו, פיו" שלו לכיוון אוהדי הפועל.
"אמרתי לזהבי שלפעמים צריך להיות חכם ולא צודק. אז נכון, זה לגיטימי לחגוג ככה אחרי שאתה מבקיע שער, ואתה יכול לעשות את זה, אבל לפעמים צריך להפעיל את ההיגיון. ערן לא צריך את הדברים האלה. מעריכים אותו מספיק ומחזיקים ממנו כשחקן, ככוכב. שמע, ערן הוא תופעה שלא ראינו הרבה שנים. אני לא חושב שהיה בליגה שלנו עוד שחקן שהשפיע על קבוצה גדולה כמו שהוא משפיע על מכבי. אפילו לא אבי נמני".
בשבוע שעבר היה קורצקי עד לסיטואציה הזויה בקבוצתו לשעבר, הפועל רעננה. עוזרו לשעבר ויורשו בעמדת המאמן, חיים סילבס, פוטר מתפקידו, ולאחר מספר ימים הוחזר - ואף חולל סנסציה כשניצח את הפועל באר שבע במגרשה הביתי.
אתה היית מסכים לחזור אחרי שפיטרו אותך?
"הייתי כבר בסיטואציה הזאת ברמת השרון, ולא הסכמתי לחזור. אבל אני נמצא במצב אחר, כי הפרנסה שלי לא מגיעה רק מהכדורגל. אז אני יכול להרשות לעצמי לפעול אחרת. כל הפיטורים של חיים היו שגויים מלכתחילה, ואמרתי את זה למי שצריך. הוא המשיך את הדרך שהתחלתי ברעננה, והוא יכול להביא את הקבוצה שלו להישגים אפילו יותר גבוהים מאלה שאני השגתי שם, אם ייתנו לו לעבוד איך שהוא מאמין".
ומה החלום הגדול שלך?
"לאמן את נבחרת ישראל. בשבילי זה הטופ של הטופ. אם הייתי יכול, הייתי הולך לכל המשחקים של הנבחרת עם צעיף וצורח ביציע כמו אחרון האוהדים. אתה יודע מה, אם נעלה ליורו, אולי אני עוד אעשה את זה. אני בטוח שאטוס לשם". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו