עלייתו ונפילתו של האסימון

לפני שנים ניהלתי רומן מסוים עם האקדמיה. תשע שנים יפות ביליתי במסדרונות הפקולטה למדעי הרוח בהר הצופים. על הדוקטורט ויתרתי בסוף, השבח לאל, אבל בינתיים למדתי וגם לימדתי; בספרייה רבצתי, בארכיונים הפכתי, וגם מהקפטריה של רחל לא משכתי את רגליי. אין בטלה נעימה כבטלנותם של סטודנטים, ומכיוון שאף אחד, ושום עתיד, לא חיכו לנו בשומקום, ישבנו לנו על ליטרים של קפה הפוך, שלחנו מבטים אל הסטודנטיות מסִפרות אנגלית שלבשו שחור־אקזיסטנציאליסטי, ובעיקר פיטפטנו. 

סיפור אחד אני זוכר מאז וכבר אין לי מושג אם אמת היה או רק אגדה אורבנית. היה שם דוקטורנט צעיר מהחוג להיסטוריה שרצה להקדיש את המחקר שלו למייסד האיסלאם, הנביא מוחמד. כדרכם של חוקרים חרוצים, הוא אסף כתבים נדירים, פישפש בין מיקרופילמים נשכחים, ושם לב שעד היום לא נכתבו יותר מדי ביוגרפיות על האיש. זה בדיוק מה שהאקדמיה מחפשת אחרי הכל: להאיר פינות חשוכות ולחשוף מחוזות חדשים. מחוזות שכף רגלו של חוקר לבן עדיין לא הפכה אותם לאבק. הבחור היה ללא ספק נלהב, ואפילו סיפר שיש לו יסוד לשער שלנביא היו שורשים מסוימים בעם היהודי. אולי לא חצי, אבל הניירות שבידיו בפירוש מעידים על קרובי משפחה יהודים.

אנחנו חשבנו שזה דווקא די מעניין, וביקשנו שיסתום קצת, ויעביר אלינו את חפיסת הצ'סטרפילד, סיגריה נאלחה שהיו לה כמה רגעי תהילה. המוסד האקדמי חשב לגמרי אחרת. הפרופסורים הקשישים שישבו אז בסנאט, או בדיקנאט, הגיבו בבהלה בלתי אקדמית בעליל. הם דיברו רכות עם ההיסטוריון התמים וביקשו ממנו למען ה', לבחור לעצמו כל נושא מחקרי אחר. ואז הם הפצירו, ואחר כך גם התחננו באסרטיביות ובדמע. כל דבר אחר! תכתוב על הסבתא של סיסרא, למען ה'. על ההכנות לבר מצווה של אוגוסטוס קיסר. על השפעת המטבח הכורדי על שייקספיר. האוניברסיטה תבוא לקראתך, שלא יהיו כאן ספקות. האגדה - שאולי היתה אמת - הסתיימה בכך שהיום הוא יושב על מילגה אינסופית באיזה קמפוס נידח ומפנק במקסיקו, אולי באי מרטיניק, ומחפש אזכורים של קובה חמוסטה בכתב היד המתפורר של "הלילה ה־12".

אריסטו החכם קבע כבר מזמן שכוחה של עלילה לא קשור בכלל לשאלה הילדותית: "האם זה באמת קרה?" מה שחשוב בסיפור הוא שהדברים היו עשויים לקרות, והסיפור הקטן הזה, שהתרחש לפני 22 שנה או שלא התרחש מעולם, הוא בפירוש סיפור כזה. כמעט אין מחקרים פורצי דרך על האיסלאם. אין ביוגרפיות שנויות במחלוקת. אין ביקורת, או מחזות פרובוקטיביים, ואין קריקטורות. כך מתנהלים הדברים כבר עשרות שנים, והנושא אפילו לא פתוח לשיחה או לבירור. תערובת קטלנית של צביעות, פטרנליזם ופחד משתק הביאה לכך שלא מדברים על זה. לא מבררים. לא כותבים ולא קוראים. בהתחלה אמרו שזה לא יפה, ובהמשך שזה פשוט מסוכן. סופו של דבר הוא שאחד הגורמים החשובים ביותר בתרבות האנושית בכלל, והקריטיים לעתיד התרבות האירופית בפרט, נותר עלום וחתום. כך הם פני הדברים עוד הרבה לפני מעשי הטבח במערכת "שארלי הבדו" ובפינות היהודיות של פאריס. כך היו, וכך - מה לעשות - הם ימשיכו להיות עוד זמן רב.

 

רגעים אחרי שהתפרסמו הפרטים מזירות הפיגועים בצרפת, כבר התמלאה הרשת בדיבורים האלה שהנוסח האחיד שלהם הוא "אוה! סוף סוף הם יבינו עם מי יש לנו עסק". צר לי. זה אף פעם לא עובד. כזכור לחלק מאיתנו, אלו הם בדיוק המנטרות שנהוג לחזור עליהן אחרי כל פיגוע בחו"ל: אחרי אסון 11 בספטמבר בניו יורק, אחרי לכידת קארין A, נאום ערפאת ביוהנסבורג, ובעצם בכל פעם שעוד סבב של שיחות שלום עולה באש. כמו פסוקי תהילים, כמו המנון וכמו קדיש אנחנו חוזרים על השטות הזאת, שהיא שום דבר מלבד משאלת לב.

ברגע שמתרחש אירוע שכזה, מין דחף ישראלי - ילדותי עד אימה - מביא אותנו לדפוק על השולחן, לקפוץ ולקבוע בהחלטיות שממש כרגע נטתה הכף, נפל האסימון, התבררה התמונה והעולם כולו עומד להתפקד לבית היהודי. הנחת היסוד שעומדת בבסיס האובססיה המטורללת הזאת היא שכל הבעיה שלנו נעוצה בהסברה. תקציב ההסברה נורא נמוך כי אנחנו חייבים להשקיע במערכות כיפת ברזל, שעות טיסה ודיור חינם לתלמידי ישיבות. חוץ מזה האנגלית לא מספיק טובה, והטיעונים שלנו נורא מסובכים. לכן לא מבינים אותנו. אבל ברגע שיבוא אירוע אמיתי, עוצמתי ומוחץ - כזה שלא צריך לדברר אותו - הרי כל התעלומה תיפתר 'חת שתיים. בצ'יק! רגע לאחר מכן, הרעים יסננו קללה ויושיטו את ידיהם לאזיקים. ברקע תתחיל להישמע נעימת הסיום של הסרט שאנחנו חיים בו, והעולם כולו יתנצל על אי ההבנה המתמשכת, ויעמוד לשירת התקווה.

אז זהו, חברים. שלא! זה אף פעם לא קורה כך. 

•  •  •  •

בילדותנו סיפרו לנו שיום אחד, לפני איזה 400 שנים, הגיע מלומד בשם גלילאו לחדר ישיבות מלא. הוא ניצב בראש השולחן, ומכיוון שהמצגת כרגיל לא עבדה, הוא חילק לכולם את דפי המחקר שהכין מראש ובהם המסקנה המרעישה שזאת הארץ שמסתובבת סביב השמש. או אז השתררה דממה קצרה, החכמים עיינו קצת בדפים, התבוננו בתצפיות, גירדו בפדחת, הביטו שוב במדען הצעיר והנרגש, ואז עמדו כולם ולאט לאט, כמו בסרט אמריקני שבלוני, החלו למחוא כפיים בהתלהבות. שטויות.

זהו תיאור ילדותי, קולנועי ושקרי לחלוטין של הסיפור. במציאות זה לקח הרבה יותר זמן, ועלה לגלילאו בבריאות, ובבידוד גמור. זה כמעט עלה לו בחייו. מהפכות כאלה תמיד לוקחות יותר מדי זמן, כי צריך להזיז שם פרדיגמה מושרשת. כמו ההנחה שהשמש מסתובבת סביבנו; כמו הסברה שאם יהודי מותקף, הוא מן הסתם קצת אשם בזה; או האמונה שהאדם הכהה עם הנשק הוא בהכרח לוחם חופש. שם המשחק הוא זמן. המון זמן. עוד דבר שאני בכל זאת זוכר משנות לימודיי באוניברסיטה הוא הפילוסוף היהודי־אמריקני בן ימינו תומאס קון, שאמר שבדרך כלל מהפכות מדעיות מתרחשות רק כאשר המדענים הזקנים מתים.

(איור: עציון גואל)

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו