בחליפת מכנסיים לבנה היא עולה על הבמה, אחרי הקדמה מוסיקלית קצרה, ומתחילה ב״שבע בערב״, אחד השירים הטובים יותר באלבומה הרביעי והחדש, "ואם פרידה".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הקול שלה חזק ויציב, הביצוע כמעט חף מטעויות ולכן גם, לטעמי, טוב פחות מהביצוע באלבום, שם קולה נשבר ומתרסק, סדוק ואמיתי עד כאב.
משם היא ממשיכה אל "די לי" התיאטרלי ומדגישה אפילו יותר את משחק השפות עם הר' הגרונית שעושה את ההבדל בין "אתה רע לי" ובין "אתה ר'אלי" (בערבית - אתה יקירי).
הקהל לא היה זקוק לשום חימום וחיבק את דיקלה מהרגע הראשון. נראה היה כאילו השירים הללו מלווים את הקהל כבר שנים, ולא רק שבועות ספורים. התגובות הנלהבות עלו מדרגה נוספת כשדיקלה ביצעה את "בוקר טוב", להיט הענק שלה משנת 2000.
ההצלחה הנוכחית של דיקלה היא פרי של עבודה מאומצת, של התעקשות על קו אישי ושל שנות התמדה מלאות סבלנות ואמונה.
ההצלחה שלה היא ניצחונן של שתי תת־תרבויות בולטות בישראל (שהייצוג שלהן בולט גם בקהל): גייז ומזרחים.
כבר מתחילת הדרך נחשבה דיקלה לאייקון של גייז. את דריסת הרגל שלה בשוק המוסיקה המזרחית היא ביססה כשכתבה לשלומי סרנגה את "מונו", לשרית חדד את "תחזרי" (שזכה במופע לביצוע מדויק פחות אבל נוגע בהרבה משל חדד) ולדודו אהרון את "משהו טוב".
שעתיים נמשך המופע. 22 שירים. בלי אורחים שעוזרים לשאת את המשא, בלי להקה גדולה, בלי מסכי וידאו. אבל כן עם הגשה מרגשת ועם הבנה אינטואיטיבית של מוסיקה וגרוב.
נראה שיש כוח חדש ומשמעותי במוסיקה הישראלית, שכבר אי אפשר להתעלם ממנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו