הטבח בפאריס: אמת ישנה שזקוקה לרענון

בפועל, אילו היה מדובר בהנהגה דמוקרטית כלל אנושית בתחום התקשורת והפוליטיקה והיחסים בין ממשלות; ואילו נגלתה נחישות "ללא מורא וללא משוא פנים" - צריך היה לתעל את כל העיתונים ורשתות הטלוויזיה העולמיות לפרסם בסוף השבוע את הקריקטורה אשר הוציאה את הרוצחים האיסלאמיים מדעתם. לפרסם אותה בעמוד הראשון, במרכזו, ובאותיות קידוש לבנה, בכל היבשות והמדינות והשפות. זו לא היתה תגובה מספקת לטבח הנורא במשרדי השבועון הסאטירי בפאריס, אבל מענה ראשון וחריף.

בפועל ראוי להפעיל את כל המשטרות וגורמי הביטחון כדי לחפש לא רק את שלושה הרוצחים אלא גם את מפעיליהם ומחנכיהם, ולעמוד מקרוב על הנסיבות שבהן צמחו אל השימוש בנשק כדי לסתום פיות. מה קרה בבית הספר הצרפתי אם אכן חבשו את ספסליו? היכן דגל הטריקולור וערכי המהפכה המפוארת מ־1789? דווקא בצרפת אשר גאוותה על הפרדת הדת מהמדינה והחתירה לשוויון?

זו מלחמה שלנו כחלק מהתפיסה המערבית והדמוקרטית הנאורה. היא בוודאי שלנו מפני שבמוקדם או במאוחר יהודים ישלמו את מחירה יותר מהאחרים, או לפחות לפני האחרים. הן כיעדי החיסול של רוצחי האיסלאם הקיצוני, הן ככבשים לטבח אשר יופקרו על ידי המקומיים.

ישראל חייבת להגן ככל יכולתה על יהודי העולם על פי הכלל הגדול של הערבות ההדדית המוחלטת. בפועל עליה לחזור לאמת הישנה המוכיחה עצמה בכל סיבוב של טרור כי מקומם של היהודים בארץ ישראל, רק בארץ ישראל. 

אולי יאמרו הבוחרים בסיר הבשר כי גם במדינת היהודים החיים בסכנה. נכון, אבל בין מטולה לאילת להגנה על החיים יש תכלית, והיכולת לארגן אותה רבה יותר. בשעות כאלה ראוי להתאבל עם העולם, ובמקביל לא להניח ליהודים המבקשים להישאר במקומות הולדתם ולא במולדתם. גם אמת ישנה ראויה לרענון.

 זכור תורתו ולא מעשיו

 מילא ששרון גל הצטרף לאביגדור ליברמן - אבל מה יאיר שמיר עושה עדיין בישראל ביתנו? עדיין, אחרי שתחת אפו אפילו מנכ"ל משרדו רמי כהן חשוד בשערוריית השחיתות הגדולה שידעה הפוליטיקה מעודה?

 ינון מגל ביטא רוח רעננה בתקשורת המודרנית, ולא היה צריך לקבל שריון בבית היהודי; ועמיר פרץ - בפעם המי יודע כמה במפלגת העבודה - לא היה ראוי לשריון. שום בן יקיר לא היה צולח את התקשורת בשלום עם ביוגרפיה כה מזגזגת.

 מישהו פיקח ולא חכם הדביק לעבודה־התנועה את "המחנה הציוני". זה מביך אותה במגזר הערבי. קשה להישאר עם שם כזה. אבל קשה להיפרד ממנו בציבור היהודי. "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". 

 בלכתו מבית דתי־לאומי ומהעבודה לחד"ש דמה אברהם (אברום) בורג לתנא אלישע בן אבויה, שהיה אהוב על חבריו החכמים עד שתעה ברזי תורת הקבלה ויצא מן "הפרדס" מחורפן. כנראה שהפך לנוצרי והכעיס את הציבור בחילול שבת, אפילו את אוהבו גדול הדור רבי מאיר שניסה להשיבו לשווא לדרך הישר. אחרי שמת ביקשו בנותיו סיוע מעורך המשנה רבי יהודה הנשיא ואמרו לו: "זכור תורתו, ואל תזכור מעשיו". כאן תמה ההקבלה. כי איזו תורה הותיר אברום, בנו של מנהיג המפד"ל ד"ר יוסף בורג? שהצביע לפרלמנט זר? שבפרישתו סירב לוותר על טובות הנאה מהסוכנות היהודית? שתמך באהוד אולמרט מאז ועד הקלטות של שולה זקן? אין תורתו.

 למנוע עיוותים בעתיד

ידוע ברבים כי ציפי חוטובלי בת בית במעוני, ואיני רוצה להתערב במאבקה למניין מחודש של הקולות בליכוד. גם לא בנדנדת המקומות שנכפתה על יריב לוין, דני דנון וצחי הנגבי. רק תזכורת: עוד לפני התסבוכת נכתב כאן כי החזרה מספירה ממוחשבת של הקולות לטופס ידני מסומן היא ניצחון לעושי הדילים 

ולשחיתות ולהטיית התוצאות. ההוכחה הגיעה מייד, עם שחר.

מפלגת הליכוד תחליט מה שתחליט ואפשר שבית המשפט המחוזי ייקרא להכריע, וזה יהיה מביך. אך לאחר יישור ההדורים ראוי לעשות את העיקר: מניעת הישנות העיוותים בפעם הבאה.   

 מלחמת גבורה מילולית

פלוגה בסיירת מגלן בפיקודו של נפתלי בנט לחמה לפני כ־19 שנים בעורף קני המחבלים בלבנון. היא עשתה את מלאכתה נאמנה, שמונה ימים ושמונה לילות, עד שנחשפה. בנט דיווח לממונים עליו (ומה היה עליו לעשות? להמתין שיטבחו בחייליו?)

צה"ל כיוון את האש הארטילרית אל מקורות הירי. ברור שבנט סייע, הוא היה במקום. נפגעו כ־100 לבנונים שמצאו מקלט בכפר כנא. התוצאה מצערת מאוד, אך הפגיעה אינה פלילית. היא מחייבת תחקיר למנוע הישנות של תקריות נוראות בעתיד. אבל רעי הלב מסרבים להבין כי בברירה בין הגנה על חיי חיילינו לבין סיכונם שלא לצורך למען אזרחי האויב - שלנו קודמים. משהו מהרעיון ש"חיילי עירך קודמים".

עתה משלם הפוליטיקאי בנט את מחיר התנהלותו הנכונה של הקצין בנט. הוא מכעיס את רעי הלב בהתנגדותו לחקירה פלילית של האירועים ברפיח במהלך מבצע צוק איתן עת נהרגו שני לוחמי גבעתי והדר גולדין נחטף אל מותו.

התקרית אירעה לאחר כניסת הפסקת האש לתוקפה. ברק אובאמה דרש אז שהפלשתינים ברפיח יחזירו מייד את השבוי גולדין. לא רק הוא.

סגן איתן פונד חדר למנהרה לחפשו. אחר כך המשיך בנתיביה עם צוות. על גבורתו הוא ראוי לצל"ש. אומץ ליבו לא החזיר את חברו גולדין, אבל ניפק ראיות כי אינו בחיים. פונד לא הסתיר כי אילו ראה את גולדין מובל שבוי בידי מחבלים היה פותח באש. מכוון למחבלים, ומסכן את חיי חברו. הכניסה למנהרה לא נורמלית, העירה המראיינת דנה ויס, "ומלחמה זה דבר נורמלי?" השיב לה בבגרות הראויה לקצין אחראי.

נכון לעכשיו, על רקע הבחירות, מתנהלת מלחמה מילולית. בנט התבטא שלא לצורך (או לצורכי בחירות) ודרש שמעשי הגבורה של גבעתי לא יועמדו למבחן החקירה הפלילית, אך הסיבוך מורכב.

הוא מטעה מפני שאין חקירה פלילית על מעשי הגבורה של פונד ודומיו. יש תחקיר צבאי הקובע כי חיילי גבעתי בגזרת רפיח ירו יתר על המידה? למה? כמה? אבל אם יש חשד למעשים פליליים של ממש - אין מנוס מפתיחה בחקירה נגד המעורבים. סיבת הצורך בחקירה כזאת כפולה: כדי למנוע התערבות משפטית בינלאומית, מין ועדת גולדסטון חדשה, ולכן החקירה הפלילית בצה"ל חייבת להיות אמינה; ובעיקר לבחון אם יש אכן מי שמעשיו ראויים לעונש.

למשל, אם ירה להנאתו ושלא לצורך בפלשתיני שהסתופף לתומו בביתו. כבר היו דברים מעולם. בנובמבר 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור הקשה מכולן, פירסם נתן אלתרמן חרוזים מצמררים: "חצה עלי ג'יפ את העיר הכבושה / נער עז וחמוש, נער כפיר. / וברחוב המודבר איש זקן ואישה / נלחצו מפניו אל הקיר. / והנער חייך בשיניים חלב / אנסה המקלע, וניסה / רק הליט הזקן את פניו בידיו / ודמו את הכותל כיסה".

דוד בן־גוריון נפנה מניהול המלחמה וכתב לאלתרמן "יישר כוח" והדפיס 100 אלף עותקים משירו לחלוקה בין חיילי צה"ל. כך נכון, ואילו בביקורתו מחשיד בנט את מערכת המשפט הצה"לית שלא לצורך.

הוויכוח מתנקז לדיון על "נוהל חניבעל". השם נבחר כנראה במקרה, על פי מענה סתמי שיצא ממחשבי צה"ל. אבל חניבעל לא היה רק מצביאה הדגול של קרתגו. בערוב ימיו העדיף לבלוע רעל ולמות מאשר להיתפס בידי שוביו הרומיים. מה בישראל? האם לסכן חיי חייל חטוף המוחזק בידי מחבלים כדי למנוע את נפילתו הממושכת בשבי? השינויים שהנהיג צה"ל בהוראות להפעלת "נוהל חניבעל" מעידים כי הדעות בצמרת נוטות לכאן ולכאן, וידעו עליות ומורדות.

הצטרפתי לטוענים כי המלחמה מסוכנת למשתתפיה, "לא נורמלית" כדברי סגן איתן. מותר לסכן בסבירות גבוהה להצלתו גם חיי חטוף, שדקה קודם שירת כלוחם. התחקירים - ללא חקירות פליליות - צריכים להניב תשובה אם ראוי היה להפעיל ברפיח את "נוהל חניבעל". נראה לי שהתשובה חיובית גם אם יתברר כי מישהו בשולי המחנה לחץ על ההדק בקלות רבה מדי.    

 להעניש, לא להקפיא

הקפאת כספי הרשות הפלשתינית בידי ישראל אינה בעיקרה תגובה לתוקפנות המדינית של אבו מאזן, שפנה לבית הדין הבינלאומי בהאג. ישראל משתמשת במהלך הנלוז של אבו מאזן כתואנה בלבד. הקפאת הכספים נגזרת במהותה דווקא ממערכת הבחירות לכנסת ה־20. היא נועדה להוכיח לבוחר השכיח כי רק הליכוד יכול. נגד הבית היהודי ונגד העבודה־התנועה ונגד שאר העולם הפוליטי.

אין ספק שאבו מאזן ראוי לתגובה ישראלית תקיפה. למשל, לניכוי חובות הרשות הפלשתינית לחברת החשמל. אך להחרים כסף פלשתיני לא בגלל טרור ולא עקב הכרזת אינתיפאדה אלא כענישה על מהלך מדיני שגוי ואווילי ומזיק של אבו מאזן? מדינה שמכבדת את חוקיה אינה נוהגת כך.

מהלך זה יימוג בהקדם. אפשר שבנימין נתניהו יחזור בו בלחץ המעצמות וימצא סולם לרדת מהעץ הגבוה; ומכל מקום, לכל המאוחר ייסוג מהקפאת הכספים לרשות הפלשתינית למחרת הבחירות לכנסת ב־17 במארס. טרם פורסם מה בסיבוב ההקפאה הקודם עשתה ישראל כדי למנוע את התרסקות הרשות הפלשתינית. כך ייתכן גם הפעם. אחד בפה ואחד בלב. 

כרבים אחרים ייתכן שגם נתניהו הופתע להיווכח שהנשיא ראובן (רובי) ריבלין מסתייג מהקפאת מאות המיליונים. אבל עמדתו עקבית. הוא התנגד להקפאת כספי הפלשתינים - למרות שדעתו כי הם ראויים לענישה 

תקיפה - כבר כאשר דנו בכך בתקופתו של אריאל שרון. "הבעיה אינה מה יכאיב להם," נהג לומר, "אלא מה יקדם אותנו".

ריבלין אינו לבד. יש ראיות נסיבתיות לא ישירות, שראש הממשלה מבין כי נזקי הקפאת הכספים רבים מיתרונותיה. אך עד שנתניהו יחזור בו, ייגרם לישראל נזק נוסף בזירה הבינלאומית: במו ידיה ובמוצא פי מנהיגיה היא מחזקת את טענת אויביה, שהקפאת הכסף מוכיחה בעליל כי ישראל לופתת את הרשות הפלשתינית בגרונה, וזה בעיקר מזיק לה.

המחלוקת נגרמה מפני שאבו מאזן אינו רוצה בפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" בהסכם אלא בכפייה בינלאומית ממש כפי שרה"מ נתניהו סירב לומר השבוע ליונית לוי ולעמית סגל בערוץ 2 כי הוא דבק עדיין בנאום בר־אילן. אך הכסף המוחרם שייך לפלשתינים. אין לישראל זכות להשתמש בו. לכל היותר לראותו בלבד. 

מה הוא גזל בתפיסת העולם של היהדות אם לא מעשה כזה? מדינת ישראל, אמר באחד מפולמוסיו ראש הממשלה משה שרת, אסור לה שתנהג כשודדי ים, פיראטים. אסור באיסור חמור גם אם תוקפנות מילולית והלאמה קצרצרה של הכסף מוסיפות ח"כ נוסף לליכוד או לבית היהודי.

 הרכבת כבר יצאה

שלוש שעות טען עו"ד עופר ברטל בפני ועדת השחרורים עד ששיכנע את חבריה לקצר בשליש את משך מאסרה של שולה זקן. בסוף החודש תחזור לביתה. 

השופט דוד רוזן גינה את עבירותיה בלשון תקיפה ואיים לא לקבל את הסכם הטיעון החלבי שעשתה עם הפרקליטות. תודות לאיומו הוציאה מהטלפון הנייד שברשותה את הקלטות אשר הציגו בפני הציבור מיהו אהוד אולמרט בקולו ובמשפטיו, מחריד.

לקראת סיום משפט הולילנד אישר השופט רוזן במשיכת כתף את העיסקה. שנתיים קודם שיכנעו אולמרט ועורך הדין נבות תל־צור את זקן לא לחתום על עיסקה דומה. גם אז עמדה להישלח ל־11 חודשים בכלא. הפעם דרשה ונענתה להפחית יום ממאסרה, מין צעד סמלי אשר ישפר את משך העונש שהושת עליה. מדוע להקל עליה? מפני שהפעם ניאותה להעיד נגד אולמרט, לא כמו בהסכם המקורי שסוכל. אבל מכאן ועד לקיצור תקופת המאסר הקצרצר בשליש?

אליעד שרגא גינה בשם התנועה לאיכות השלטון את ההקלה. הוא תבע מהפרקליטות לערער. על כך אפשר להשיב בפסוק הקלאסי של אבשלום בהתריסו בפומבי נגד אביו דוד המלך: "דבריך טובים ונכוחים, ושומע אין לך מאת המלך". גם לא לשרגא. הפרקליטות נתנה מראש את ברכתה לקיצור העונש. הרכבת יצאה כבר מהתחנה, ומה ששרגא יכול לתבוע הוא רק לברר מדוע התניע פרקליט המדינה שי ניצן את הקרונות?

 בקרוסלה של אולמרט

החשוד בקבלת שוחד בנימין (פואד) בן־אליעזר הורה לפרקליטו נבות תל־צור להיאבק לטיהור שמו. אך תל־צור נזכר בתקשורת כמי שלפני כשנתיים נטל חלק במהלך של אהוד אולמרט לשכנע את שולה זקן לא לחתום על עיסקת טיעון.

מה עשה תל־צור בקרוסלה של אולמרט וזקן? על כך יכריעו בפרקליטות, ואם יוגש כתב אישום גם בבית המשפט. בפי רק שאלת־לא־תם אחת: האם גם בן־אליעזר ישמע מתל־צור נימוקים מפולפלים מדוע לא כדאי לחתום על עיסקת טיעון עם המשטרה להצלת עורו? ¬