לכל הרוחות

זה לקח לנו רגע או שניים של פקפוק, אבל אחריהם כולנו ניגשנו למשימות, העפנו את הספקנות לכל הרוחות ולקחנו את תחזיות הסערה בשיא הרצינות. אני מתכוון לרצינות מהסוג ההיסטרי, הרגיל. ככה זה אצלנו: או שלא מאמינים לאף מילה, או שהולכים על כל עיסקת החבילה. אין באמצע. או שמנפנפים בביטול או שדוהרים קדימה במלוא הקיטור, עם כל הלב, בעיניים עצומות ועם הראש בקיר. נאמנים למסורת הישראלית, כולנו נחושים לנצח את המלחמה הקודמת, והמהלך פשוט: מכיוון שבשנה שעברה השלג הצליח לתפוס את הירושלמי עם המכנסיים למטה, בלי חשמל ובלי מושג איך מחממים את הבית, איך משיגים לחם או מתי כל זה יסתיים, אז כרגע אנחנו מאמינים בני מאמינים. רק נשמעות מילות הקסם "סערה" או "שלג", וכבר כולנו על הגג, או לפחות ברשתות השיווק. אנשים שבקושי שורכים את הנעליים בימים כתיקונם, מטפסים פתאום על סולמות, מלפפים חבלים וכופתים עצמים רופפים כאילו נולדו על סיפונה של איזו ספינת מפרש ירושלמית.

זה נחמד מאוד לקשור את דוד השמש לאנטנה כאשר הפחד הגדול הוא שעץ אורן שנשתל על ידי הנציב הרברט סמואל ייפול לך על המרפסת. אולי, בעצם, נקשור את העץ. או לפחות נמלא את הבית במזון. אומרים שהפסקות חשמל גורמות לעלייה בחשק, ואצל יהודים מדובר בעיקר בחשק לאכול.

מלחמה. פשוט מלחמה. כבר ביום שני היו כמה סופרמרקטים ירושלמיים שנאלצו לסגור באמצע היום אחרי שמחלקות החלב והירקות התרוקנו לחלוטין. אשתי צילמה בן אדם שיוצא מהסופר ודוחס לבגז' שש חבילות גדולות של נייר טואלט. מתברר שלאנשים שונים יש פנטזיות שונות, ולכל אחד דרך משלו להעביר יומיים קסומים של סערה. הנקודה הזאת מעניינת מאוד בעיקר מכיוון שרוב הישראלים שאני מכיר מחזיקים גם בשיגרה מלאי של מוצרי מזון שיכולים להספיק לחודש של מלחמת פתע. אז למה לקנות עוד? אם נודה באמת, באמצע יום שלישי גם אני לא הייתי בטוח שהטור הזה יוכל בכלל להיכתב. היו לי המון משימות! רשימת הקניות שרעדה מקור בכיס המעיל שלי, לא היתה מביישת משלחות מחקר לקוטב הדרומי. רק שלא היה איפה לקנות, והתחלנו לעשות טלפונים כדי לברר באיזו חנות בעיר עדיין אפשר להשיג אבקת סחלב (נשארו לנו רק שש חבילות!) ושמרים. וקמח. חייבים קמח. האלתורים של השנה שעברה השאירו אותי עם כמה מסקנות והמחדל של השנה שעברה לא יחזור. הפעם אנחנו ערוכים.

החשש האמיתי הוא כמובן שהתחזיות יתבדו. ההר יוליד עכבר, ושכבה דקה וקיקיונית של שלג בלאי תבאס את כל האזרחים שטרחו לשווא, ותגרום להם לזלזל בתחזיות הבאות, של הסופה הקשה באמת, וכך תמשיך ותתנדנד המטוטלת הנצחית של קיומנו.

אתם, שקוראים את הדברים בסוף השבוע, יודעים כבר את העובדות לאשורן. כולי תקווה שאתם מכורבלים כרגע בערימת פוך, בתוך הפסקת חשמל רומנטית ומתמשכת שרק איפשרה לכם להדליק את תנור הנפט שקניתם מבעוד מועד, ולהוציא מן המזווה את כל התפנוקים המושחתים שהמתינו בדיוק לרגע המתוק הזה. אני מתפלל שסוף השבוע הזה תופס אותנו אחרי סערה של ממש. אוי ואבוי אם לא.

נו, טוב. אנחנו אוהבים לומר על עצמנו שאנחנו עם הנצח, אבל את המטריות אנחנו תמיד קונים תוך כדי הגשם, וכשהחולצה ספוגה מים. וכן, מה שנכון לגבי רכישות ב־30 שקל, נכון גם לגבי מערכות הסקה או אוורור, מזגנים מרכזיים, קמינים ושאר השקעות רציניות, שגם אותן רוב הישראלים נזכרים לבצע באמצע העונה. כשהבית קפוא או לוהט מחום, וכשאי אפשר לחכות יותר. עומק הרעיון הוא שהישראלי מוכן להמר על האפשרות שאולי השנה בכלל לא יהיה חורף, או אפילו קיץ, ועם הכסף שייחסך הוא יוכל לנסוע לברצלונה או לאומן. המון מרצים במדינה הזאת מכינים את ההרצאות שלהם תוך כדי הכניסה לחניון, המון מועמדים לכנסת בונים לעצמם תפיסת עולם תוך כדי תנועה ורק אתמול שמעתי מנהל מוסיקלי אומר לנגנים תוך כדי העלייה לבמה, שאולי כדאי בעצם לנגן את הפתיחה ברה מינור ולא כמו שעשינו בחזרות. עם הנצח לא מפחד לעשות הכל בדקה ה־90.

בדרך כלל התופעה הזאת די מצחיקה אותי. אני נהנה לראות את האנשים שעומדים ומתפללים מנחה בצידי הכביש בדיוק ברגע שבו שוקעת השמש סופית ותם זמן המנחה. זה ישראלי מאוד בעיניי.

חבר סיפר לי שפעם, כשהוא התגורר בלונדון, הוא קיבל הזמנה ליום הולדת של ילד בגן. האירוע עמד להתקיים כעבור חצי שנה! כשסיפר לי על זה הוא נקרע מצחוק, וגם אני צחקתי על הבריטים המטורללים, אבל זה מפסיק להצחיק אותי כשמדובר באופן שבו אנחנו נערכים באמת לעתיד שאין ממנו מנוס.

רוב הישראלים מתכוננים לימי הזיקנה שלהם בערך כמו שהם נערכים לחורף. אף אחד לא באמת יודע מה יהיה שיעור הפנסיה שלו, וכמו שאין לאיש מאיתנו מושג ממה נמות, כך לא ברור לנו ממה נחיה. רוב הישראלים שאני מכיר מפרישים סכומים נאים לכל מיני קופות וקרנות. אבל אין להם מושג איך ההשקעה תחזור אליהם, וכשהם שואלים את סוכן הביטוח, זה קצת מדאיג אותם שהוא אומר, "תשמע, זה די מורכב", אבל אז הם תכף שוכחים וממשיכים הלאה.

בקרוב נציין את יום הלשון העברית, ואחד הביטויים העתיקים והחכמים של השפה הזאת אומר "קפצה עליו הזיקנה". זה ניסוח די מבריק, מכיוון שבדרך כלל זה בדיוק מה שזיקנה עושה. היא קופצת. כמו חורף, כמו מלחמה, כמו תפניות משמעותיות בעלילה. היא לא מודיעה מראש. ישראלים רבים חושבים בשיא תמימותם שיום אחד, כשהיא תקפוץ, הכל יהיה בסדר. הם הרי משלמים לביטוח, ולקופת חולים, ולקופות גמל. כבר שנים שהם משלמים כמו טאטאלעך, ויש להם ביטוחי חיים, וסיעודיים, ואובדן כושר עבודה ומה לא? והכל הרי ממוחשב ומסודר, כך שהנתון הזה מן הסתם יזין את עצמו במערכת ומייד יגיעו אליהם נציגי הגופים והחברות, יגישו פרח ויד אוהבת ויבשרו שמהיום הם מוזמנים לקצור ברינה את מה שזרעו בדמע.

מי שמתאר לעצמו כך את יום כניסתו למועדון הגמלאים, שיהיה לי רק בריא וחזק. כשמדובר בקפיצות אכזריות יותר, כמו הפעלה של ביטוח סיעודי, רחמנא ליצלן, אובדן כושר עבודה, חלילה, או ביטוח חיים, לא עלינו, העסק רק הולך ומסתבך. מכיוון שהחתום מעלה למד לאחרונה פרק או שניים בעניין, אני מבטיח ממש בקרוב לייחד לכך טור שלם, ולפרט קצת יותר. עד אז חורף נעים, ושהכל יירד בצד הנכון של החלון. √

(איור: עציון גואל)

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו