יהודים הם נשאי זיכרונות; שריפת בני אדם מצמררת את העור הקולקטיבי. בשבוע הבא נציין את יום הקדיש הכללי לזכר נרצחי השואה. כאן תגיע השאלה, איך את משווה. כאן יאמר מי שעיניו עדיין עצומות לרווחה: משליכי בקבוקי התבערה הם רק פרחחים, נערים משועממים. אולם ההסתה הפלשתינית, חתומה מכל עבריה בחותמות של דאעש ואל־קאעידה, שולחת את אותם צעירים לפנטז על הפתרון הסופי.
כן. די להכיר מעט מהנעשה ברשתות החברתיות בקצה החברה הפלשתינית, ספרי הלימוד, המסרים בטלוויזיה, כדי להבין שחלקים משכנינו מתקרבים אל האידיאולוגיה של מי שניסו להשמיד אותנו לפני שבעה עשורים. ליד אלו "האיום החמור" של ארגון להב"ה הוא משחק ילדים.
מיידי הסלעים ובקבוקי הנפץ מבקשים לרצוח. הם הולכים ומתרבים לנוכח שתיקת רשויות הביטחון. אני לא בטוחה מהו המקור למושג "אוזלת יד", אבל כנראה שכך היא נראית: בקבוק רצח שהוכן באמצעים ביתיים שובר משפחה שלמה לרסיסים, וכל חיל האוויר וכיפת ברזל והצי הימי לא יכולים להציל את הילדה ברכב הבוער. מה כן? הרתעה. ריבונות.
ביישובים יש מתח עצור. האם להרעיש עולמות על כל ניסיון פיגוע? הרי כל דיווח כזה משבש את שיגרת החיים לכל מאות האלפים שמתגוררים מעבר לקו הירוק. נוטע חרדה. מסיג את הנורמליות. בכל פעם שאנחנו מתלוננים על סכנות הדרך, אנחנו מוותרים על עוד זוג חברים שכבר לא יגיעו לביקור בגלל הפחד. זו מציאות שכולנו מכירים, אבל כשהיא הכותרת הראשית - מרקם החיים נבקע.
אתמול, סמוך למודיעין, נתקעתי בפקק שגרתי שנגרם בשל עבודות בכביש. זה היה מעבר לקו הירוק. מכל עבריי היו בפקק מכוניות פלשתיניות. היכולת שלי להגן על עצמי היתה אפסית. הדילמה היתה אם לנעול את הדלתות מבפנים - או שיש בכך סכנה במקרה של בקבוק תבערה ויצירת קושי לחילוץ מהמכונית הבוערת.
לפני שבוע בדיוק נקלע שלמה, מכר שלי, להמון ערבי שהקיף את מכוניתו בדרך מירושלים לתקוע. במכונית ישב בנו בן ה־5. הצעירים סביבו לא מחו על שום דבר. הם פשוט רצו לראות יהודים מתים. היו להם מוטות וסלעים. לשלמה היה נשק. הוא ירה באוויר עד שנגמרה לו המחסנית. המכונית חטפה סלעים מכל הכיוונים. הילד ביקש מאבא שיגיד תפילת הדרך. העניין התמוה הוא שדווקא שלמה זומן לחקירה. אף לא אחד מהמתפרעים נעצר. אם המצב היה הפוך, בקבוקי תבערה היו הופכים לנדירים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו