זה כבר כמה ימים שכל העולם ואשתי מאשימים אותי בפיזור דעת. יש בזה משהו. אני באמת קצת מרחף. נורא מצטער, אבל הראש שלי לא במקום. "קרה משהו?" כמובן שמשהו קרה. אבל לא כל כך נעים לי להודות. ובכלל, מאיפה מתחילים לספר, כשהכל אישי כל כך. ובעיקר מביך.
למה מביך? כי כשאתה צעיר יותר, התנהגות כזאת מייד מתפרשת כהתאהבות. הבן־אדם פגש מישהי, הציץ ונפגע, ומאז הוא מחייך כמו אהבל, מבולבל ולא קשוב. ומה שמדהים הוא שכל העולם עומד ומצדיע לו, סולח מראש ולא כועס בכלל. כי אין בעולם תירוץ מושלם כמו אהבה. אבל אני, מה יש לי לומר? מי יסלח ומי יקבל את ההתנהגות המוזרה שלי מרגע שיתברר שהכל התחיל, אוי לאותה בושה, מביקור לא מתוכנן במחסן.
כן, זה היה מחסן של סחורות, אבל לא מה שאתם חושבים, אלא עתידני וממוחשב למשעי. שם ראיתי במו עיניי את גן העדן האבוד של הסדר המוחלט. סדר שקט ורגוע, ללא זיעה ועצבים. בילדותי, אני מניח שהייתי מגיב בדיוק כך לחנות ממתקים שלא מהעולם הזה. כמה שנים לאחר מכן, נערה שראיתי בסתם נסיעה באוטובוס היתה יכולה לשלוח אותי אל אותה מהומה. אבל עכשיו, עם ארבעה ילדים וערימות כביסה ורשימת מטלות שהיתה יכולה לחרפן את סוקרטס, הדבר היחיד שמסוגל לסחרר אותי כך הוא ביקור במחסן ההוא. ומאז, יא אלי, ליבי הקט מפרפר בפראות, והראש עף, ומעשה שהיה כך היה.
הכל התחיל כשהגעתי לפגישת עבודה במשרדיה של חברת ייבוא ותיקה ומשגשגת. הפגישה היתה נעימה ומוצלחת, ולקראת סיום פנתה אלי אשת הקשר ושאלה אם ארצה להתלוות אליה לסיור קטן. היא תשמח להראות לי את המחלקות ואת המחסנים. חשבתי לעצמי שמעניין את הסבתא שלי המחסנים שלה, אבל שלל הנימוסים הטובים שרכשתי לי בשנות מגוריי במחנה יהודה היטו את הכף, וקיבלתי את ההצעה כאילו ביקור בראשון לציון ללא הצצה במחסני החברה הוא מעשה איוולת המשול לתייר בברלין שמוותר על טיול בין ערביים בשדירת אונטר דן לינדן. פאריס בלי בית קפה. איך אוותר על ביקור במחסנים?! בטח שלמחסנים! ברגעים האלה עדיין לא יכולתי לנחש איפה כל זה יסתיים.
כעבור שתי דקות מצאתי את עצמי במחסן רחב ידיים מסודר ושקט כספרייה. מדפים עמוסי סחורה התנשאו שם לגובה של בניין רב קומות. היו שם ארגזים גדולים וקרטונים קטנים, מוצרים שזיהיתי, ואחרים שאין לי מושג מה אפשר לעשות איתם. חשבתי לי על ערימות הכביסה בבית. הצעצועים של הילדים. היא אמרה משהו על 42 אלף פריטים, והרגשתי שאני חייב רגע לשבת. מה שלא ראיתי בכלל זה פועלים. בין שדירות המדפים עוברת מסילה ועליה מתנהל בזריזות שדונית מין קרון - חסר מנוחה או מפעיל - שהוא גם מלגזה וגם מעלית וגם רובוט מחוכם ביותר. המלווה הסבירה לי שההזמנות של הלקוחות נקלטות במחשבים, ומאותו רגע הכל משוחח זה עם זה. הכל ממוחשב. אז החנות בקריית שמונה משוחחת עם המדף התשיעי מימין, שמדבר עם המלגזה שכבר טסה להוריד ממנו עשרים ארגזים, תוך כדי שהיא מתאמת משאית לצפון... וליבי החסיר פעימה. ראיתי במו עיניי את העתיד, ולראשונה אחרי הרבה זמן לא נבהלתי ממנו. אדרבא, אמרתי. בוא אלי הביתה, תעשה שבת. תעשה כביסה. תעשה קצת סדר.
הרי המחשבים, יימח שמם, אין להם נפש ואין להם פסיכולוגיה. לכן הם לא מתרגשים מכמויות. בני אדם נוטים לחשוב ש־8 כפול 3 הוא תרגיל פשוט יותר מ־8,000,000 כפול 3,000,000. מחשבים לא. הם לא מבינים מה הקטע. בני אנוש מוצאים ששני ספלי קפה בכיור זה שום דבר, אבל כשהם מביטים במה שנשאר אחרי ארוחת החג עם האורחים וילדיהם הם שוקלים ברצינות לנתק קשרים עם המשפחה והחברים. בני האדם הם באמת נזר הבריאה וכל זה, אבל הפסיכולוגיה הארורה שלנו הופכת אותנו להרבה פחות יעילים ממה שהיינו רוצים. במקרים קיצוניים זה ממש משבש את שיקול הדעת, ותשאלו את עצמכם כמה פעמים הירהרתם מחדש בתוכנית להביא לעולם ילד נוסף - עניין שהוא ללא ספק ברומו של עולם - אחרי משברון פעוט בסדר גודל של גלידה שנמרחה על כל הספה.
גם עכשיו, שבועיים אחרי אותו ביקור, אני עדיין לא יכול להירגע מהמחשבה על עולם שבו כל המכשירים שלך מדברים זה עם זה. אומרים לנו שהכל התחיל בתעשיות הביטחוניות ובתעשיית הרכב, אבל בסוף הכל מגיע אל משקי הבית. בעמק הסיליקון בארה"ב יושבים מדענים צעירים ששומעים שלמה ארצי באוזניות, ומפתחים עולם שבו המקרר הביתי החכם שלנו משוחח עם המזווה ועם פח האשפה ויחד הם מנתחים נתונים, מבינים שמסתמן מחסור בחלב, חמאת בוטנים אבוקדו ומלוואח; סוגרים רשימת קניות בלי שאתה תדע על זה בכלל, משגרים אותה למרכול האינטרנטי, ואפילו ממשמשים בשבילך את האבוקדו. בהמשך יש כבר דיבורים על אסלות חכמות, תסלחו לי, שמנתחות נתונים כך שגם הן יודעות לפניך מה חסר בבית ורוכשות מה שצריך. בשנים הראשונות עדיין ייאלצו בני האדם לטרוח ולחתום על התשלום, בהמשך יש מצב שהמקרר והאסלה יוכרו כמורשי חתימה.
אבל לי אין שום כוונה להניח למכשירי חשמל לטפל לי בקניות. אני דווקא אוהב לערוך את הקניות שלי בעצמי. כשעמדתי מאוהב במחסן ההוא חשבתי בעיקר על הכביסה. מדובר בקטסטרופה הביתית המוחלטת. טירוף סיזיפי שמתנהל כמו משחק הילדים הזה שבו אתה רץ על גבי חבית מסתובבת ולא יכול באמת לעצור. ברגע שתפסיק לקפל, להשתלט ולתחוב לארונות, מפלצת הכביסה תתפח ותבלע את הבית על יושביו. שם במחסן הבנתי שהטכנולוגיה הזאת תגיע בסוף גם אלינו הביתה. יום אחד מישהו ימציא סוף סוף את מקפל הכביסה החכם. קפלן, נקרא לו. מכונת הכביסה תשוחח עם המייבש, שיחליף מילה עם קפלן. הם חייבים להתחיל לדבר מתי שהוא, כי שאר דיירי הבית כבר הפסיקו לשוחח, וזה בעיקר בגלל הכביסה הארורה. ובלילה בלילה, או סתם כשאף אחד לא בבית, ייצא הרובוט הקטן והממזרי, מלגזה ללא טייס חכמה וקטנה, ויחזיר הכל למדפים.
(איור: עציון גואל)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו