קרינה זה כואב?

דלת המקלט הקטן נפתחת לכדי סדק צר. בחורה רזה וחיוורת מציצה מאחוריה, מוודאת שזו אכן העיתונאית שבאה לראיין אותה ולא מישהו מדיירי הבניין, שלא יודעים שהיא פלשה למקלט שלהם. בפנים קר וחשוך, מזרן יחיד פרוס בפינה, כמה נרות קטנים מאירים, ובפינה אחרת שלושה כיסאות פלסטיק.

כבר יותר מחודש שדלית (שם בדוי, כמו מרואיינים נוספים בכתבה ששמם שמור במערכת) מסתתרת כאן, בבניין במרכז הארץ. היא נאה, רהוטה ואינטליגנטית, שעד לא מכבר עסקה בתחום התקשורת. היא לא חסרת בית, עבריינית או אישה מוכה. היא מסתתרת כאן מפני מה שהפך להיות בעשור האחרון החמצן השני שלנו ושל ילדינו: הקרינה האלקטרומגנטית שנפלטת מהמכשירים הסלולריים שלנו, מרשתות ה־Wi-Fi ומהאנטנות הסלולריות. 

עשרות קילומטרים ממנה, בבית פרטי ממוגן מפני קרינה ונטול כל מכשיר או רשת אלחוטיים, מסביר לי עמיר בורנשטיין (40), הנדסאי אלקטרוניקה, נשוי ואב לשתיים, שדלית נמצאת בשלב השלישי והקשה ביותר של תופעה המכונה EHS - Electromagnetic Hyper Sensitivity. כלומר: רגישות יתר לקרינה אלקטרומגנטית, שעל פי הערכות, בין 5 ל־10 אחוזים מהאוכלוסייה העולמית כבר סובלים ממנה. לדבריו, הוא מצא עצמו בקבוצת הרגישויות הזו כבר לפני 20 שנה, ומאז חווה בעצמו מספר "קריסות" , שבהן הגוף מאבד לחלוטין את היכולת להתמודד עם הקרינה.

הוא מספר כי בעת הקריסות הוא חווה כאבים פיזיים מפלחים ותחושת דקירה סמוך לכל מכשיר סלולרי או אלחוטי. במצב הפחות חמור של התופעה, הוא מסביר לי, חווים הלוקים בה לחץ בחזה, דפיקות לב מואצות, כאבי ראש, עייפות וטשטוש בכל פעם שהם נמצאים בסביבת מכשירים סלולריים ואלחוטיים. "כדי שדלית תתגבר על השלב שהיא נמצאת בו ותחזור למצב של רגישות ברמה בינונית, היא צריכה לשהות באזור נטול קרינה לחלוטין", הוא מציע פתרון קשה ליישום. 

כשעו"ד דפנה טחובר (42) נקלעה לפני חמש שנים וחצי למצוקה דומה, היא נאלצה לעבור לחיות במשך כמה שנים בבית מבודד בהרים בצפון מדינת ניו יורק. עד אז היא היתה "חיית" מחשב וסלולר, עבדה כיועצת משפטית בחברת השקעות במנהטן והיתה נשואה לרופא ומדען אמריקני. הסימפטומים פרצו אצלה כשרכשה מחשב נייד חדש והחלה להשתמש בו. היא חשה רעד ודגדוגים בכפות הידיים והרגליים, ולמחרת חזרה לחנות להחליפו באחר. אלא שגם המחשב השני גרם לה לתחושות מוזרות, וכך גם השלישי והרביעי. 

לדבריה, כולם גרמו לה קשיי נשימה, דפיקות לב מואצות, בחילות, בעיות זיכרון ומיגרנות קשות. בתום בירורים רפואיים מקיפים, שכללו גם בדיקות קרדיולוגיות ונוירולוגיות שלא איבחנו כל בעיה רפואית - 

התוודעה גם היא לתופעת ה־EHS והבינה שהיא סובלת ממנה. לאחר חודשים שבהם ניסתה להתמודד עם הכאבים בביתה שבניו ג'רזי ובמקומות אחרים בארה"ב, מצאה מקום מבטחים רגוע אך מבודד מאוד באזור הררי. לדבריה, זה עלה לה בנישואיה, באובדן עבודה והכנסה, בריחוק מחברים ובני משפחה, ובמילים פשוטות: בהתנתקות מהציביליזציה.

אין הסכמה על הגורמים

בעוד בורנשטיין וטחובר החלו להקדיש את זמנם להעלאת המודעות לתופעה, וכל אחד מהם הקים אתר ובו מחקרים, מאמרים, סטטיסטיקות ודיווחים המתריעים על נזקי הקרינה והרגישות אליה, החלו לצוץ בשנים האחרונות ברחבי העולם עוד ועוד סיפורים דומים. 

למרות זאת, התופעה זוכה להכרה חלקית ביותר על ידי קהילת הרפואה והמדע הבינלאומית, ואין הסכמה כוללת על הגורמים והסיבות לה. מאחר שבדיקות רפואיות אינן מצביעות על מחלה עצבית או פנימית כלשהי, הפתרון היחיד שמציעה הרפואה לסובלים הוא משככי כאבים. לעיתים קרובות מופנים המתלוננים לאבחון פסיכיאטרי, מתוך הנחה ששורש הבעיה נפשי. 

כל המרואיינים בכתבה זו יסבירו לי ברהיטות רבה ובתסכול עצום מדוע נכשלת הרפואה באבחון מצבם, אף שהם כבר זיהו קשר מובהק בין הכאבים הקשים והמשתקים לבין המכשירים בסביבתם הקרובה.

עם זאת, כבר ב־2011 הכירה מועצת אירופה (הארגון לשיתוף פעולה ביבשת) בתופעה, וקבעה כי מדובר ב"תופעה רפואית בריאותית הנגרמת ישירות מחשיפה לקרינה, ואיננה ממקור פסיכולוגי". עוד נקבע כי "יש לתת דגש ליחס לרגישים לקרינה ולצורכיהם ולספק להם אזורים נקיים מקרינה ומרשתות אלחוטיות". 

בנובמבר האחרון פרסם ארגון ה־EESC של האיחוד האירופי (המועצה לכלכלה ולחברה) דו"ח ובו קבע כי רגישות לקרינה היא מחלה שנגרמת מהקרינה, וכי קיימת בורות של הממסד הרפואי שגורמת לסקפטיות של רופאים מול חולים, אשר יודעים שהם חולים בשל הקרינה. עוד נכתב בדו"ח כי קיימים ניגודי אינטרסים בעבודתם של גופים הקובעים את התקנים הקיימים ומכחישים את מחלת הרגישות לקרינה, וכי נדרשת חקיקה דחופה כדי להגן על זכויות הנפגעים ולהגביל את החשיפה לקרינה. 

בספרד קיבל בית המשפט את דרישתו של רגיש לקרינה להכיר במחלתו, וקבע כי יש לשלם לו קצבת נכות. גם בגרמניה הכיר בית משפט ברגיש לקרינה אשר שימש במשך שנים טכנאי מכ"מ בצבא הגרמני ונחשף לקרינה בלתי מייננת. בצרפת ובאוסטרליה הכירו בתי המשפט בשני מקרים של רגישות לקרינה, ובאוסטריה פירסם ארגון הרופאים הוראות אבחון לתופעה. בשבדיה הוכרה הרגישות לקרינה כנכות תעסוקתית. בקנדה, שבה אין הכרה ממשלתית בתופעה, הוקמו שני מרכזי טיפול ברגישים לקרינה. 

"להתראות, אייפון אהוב"

מספר הסובלים מהתופעה בעולם, לפי ההערכות, הוא 3-5 אחוזים מהאוכלוסייה (לפי האיחוד האירופי), או כ־10 אחוזים (כפי שפורסם ב־2013 במכתב של ​40 מדעני קרינה מובילים בעולם). ד"ר ג'רד אוברפלד, האחראי למדיניות איכות הסביבה בזלצבורג, אוסטריה, סבור כי מחצית מהאוכלוסייה תסבול מרגישות לקרינה עד 2017. 

"גם אם מדובר ב־5 אחוזים מהאוכלוסייה, מדובר על מספר רב של רגישים לקרינה בעולם", אומר פרופ' אליהו ריכטר, מנהל בדימוס של היחידה לרפואה תעסוקתית וסביבתית בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים. ריכטר מכיר באי סבילות לקרינה אלקטרומגנטית, וטוען כי היא אינה מחלה פסיכיאטרית או פסיכוסומטית, אלא מצב רפואי הנגרם מחשיפה לקרינה. "קביעתי זו היא הן על סמך ניסיוני האישי לאחר שבדקתי פציינטים הסובלים מ־EHS, והן על בסיס המידע הרפואי והמדעי הקיים. לא ברור עדיין מה גורם דווקא לאנשים מסוימים להיות רגישים ועמידים פחות לקרינה אך כמו בכל סוג של חשיפה תמיד יש תת־קבוצות שמועדות יותר לרגישות, וילדים ללא ספק מועדים יותר. לדעתי, בשל אי הוודאות בנושא, מוטב להיזהר מאשר להצטער". 

דלית במקלט שאליו עברה כדי להימנע מחשיפה לקרינה // צילום: יהושע יוסף

לאור נרות אני כותבת במחברת את סיפורה של דלית. את האייפון שלי נתבקשתי להשאיר במכונית, וגם מכשיר הקלטה חשמלי רגיל, כי גופה כרגע רגיש גם לקרינה בתדר נמוך הנפלטת ממכשירים חשמליים, וגם מהנורה שאמורה היתה להאיר את המקלט עכשיו. גם הבזקי המצלמה כמו חותכים את גופה. 

"הכל התחיל לפני חמש שנים", היא אומרת, "כשבתום שיחה בסלולרי שקיימתי תוך כדי שימוש באוזנייה, הרגשתי באוזן כאב בעוצמה של כווייה. כארבעה מטרים ממני עמד עמוד חשמל גדול ועמוס בשנאים. בהמשך הרגשתי זרמים, צריבות ונימול בידיים וברגליים. רופא אף־אוזן־גרון שבדק לי את האוזן אמר שהיא נראית בסדר גמור, אבל מאחר שהתמחיתי במידענות, התחלתי לקרוא עשרות חומרים ברשת על רגישויות לקרינה, ומייד זיהיתי את עצמי על פי הסימפטומים".

לא עשית בדיקות רפואיות מקיפות יותר? 

לא, כי לדעתי האישית זה היה ברור שאני סובלת מאי־סבילות לקרינה, ושעצם הכניסה למכשור שמבצע את הבדיקות יגרום לי כאבים עזים ונזק רב יותר. העדפתי לשנות את סביבת העבודה שלי. הוצאתי מהבית את כל התקשורת האלחוטית, עברתי לטלפון קווי ולאינטרנט קווי, ונטלתי נוגדי חמצון כתוספי תזונה. אלה היו המלצות שקראתי שאכן עזרו לסובלים, ובאמת זה הביא להתאוששות מסוימת". 

הדבר היחיד שממנו לא התנתקה מיידית היה לדבריה "האייפון האהוב שלי, שגם עכשיו אני מתגעגעת אליו". היא המשיכה לשוחח ולעבוד באמצעותו, עד שכעבור כחצי שנה החלה לסבול מכאבים במספר מוקדים של בלוטות הלימפה - בצוואר, באזור שמתחת לאוזניים, בבית השחי ובבטן. בנוסף החלה לסבול מכאב עז בברך, שמנע ממנה לעמוד על הרגל. 

"הייתי במיון, וצילום הרנטגן יצא תקין. שוב לא הסכמתי לבצע בדיקות הדמיה מתקדמות יותר, כי לדעתי אין סיכוי שהגוף שלי היה עומד בעוצמות הקרינה שכרוכות בבדיקות אלה", היא מסבירה, ומוציאה מהכיס נייר מקופל. "גם עכשיו, כשהגעתי למצב של חוסר אונים מוחלט ותת־משקל, אני מחזיקה את המכתב הזה, למקרה שמשהו יקרה לי ברחוב ואנשים ימצאו אותי. כתוב פה שאני פגועת קרינה ושאסור בשום פנים ואופן לפנות אותי באמבולנס או לבדוק אותי באמצעים חשמליים או פולטי קרינה, ואסור להעביר אותי לבית חולים".

נשמע שאת לא משאירה ברירות לעזור לך. את מציינת מה כן אפשר לעשות?

"כן. אני כותבת שהדרך היחידה לעזור לי היא להעביר אותי למקום נקי מקרינה, ללא רשת אלחוטית, בלי מכשירי חשמל וסלולר, ולא בקירבת אנטנה סלולרית. רק במצב כזה גופי יכול להתאושש. אם יכניסו אותי לאמבולנס אני עלולה למות רק מהקרינה של הציוד הרפואי שנמצא בו, וכך לגבי בית חולים".

גם את התפרצות הכאב ההיא הצליחה לשרוד אחרי שלושה חודשים שבהם שוכנה בדירתו של חבר חיפאי, לאחר שהסיר ממנה מוצרים מחוללי קרינה. "הלכתי על קביים, ולממסד לא היה שום פתרון עבורי. בסופו של דבר יצאתי מזה בעזרת טיפולי הידרותרפיה, שיעורי פלדנקרייז ושייקים עשירים במזונות־על".

כשהתאוששה חזרה לדירתה, ושוב חלה הידרדרות. "בשלב הזה שכרתי מד קרינה, וגיליתי שלמרות שניתקתי את הרשת האלחוטית היו קפיצות ברמות הקרינה עד ל־166. הנחתי שמקור הקרינה הגבוהה הוא בעסק שמתחת לדירה שלי, שמרושת אף הוא ב־Wi-Fi ובאלחוט". אז גם פנתה לבורנשטיין, שהאתר שהקים מציע בין השאר פתרונות מיגון. "עמיר מיגן לי את כל החדר בשמיכות תרמיות מיוחדות עם אלומיניום שחוסמות חלק ניכר מהקרינה. החדר הפך להיראות כמו חללית, אבל גם זה לא עזר, כי שארית הקרינה שכן הצליחה לחדור המשיכה להכאיב לי ברמות משתקות".

בשלב הזה, כשכל הליכה סמוך לטלפון סלולרי גורמת לה כאב עז, עברה לאוהל במגרש גרוטאות סמוך במרכז הארץ. "במשך חודש חברים באו לבקר אותי שם, הביאו לי אוכל ובגדים כמו הומלסית". כשהחל הגשם, מצאה בית נטוש להסתתר בו, אך סולקה משם, ולבסוף הגיעה למקלט. "כל מה שאני זקוקה לו הוא לשהות למשך חודש לפחות בבית פרטי מוקף עצים עם כמה שפחות שכנים, כדי להיות מרוחקת מקרינה. זה חייב להיות בסביבה שאני נמצאת בה כיום כי לא אעמוד בנסיעה בין־עירונית ליד כל האנטנות". 

לדבריה, חודשים רבים היא לא מתפקדת מבחינה מקצועית וכבר כילתה את רוב חסכונותיה. "החוויה הכי קשה לי בתוך הסיפור הזה היא האכזבה מבני אדם. בעלים של בתים שיכלו להתאים לי סירבו להשכיר לי אותם כי הרגישות שלי לקרינה נשמעה להם הזויה וכי אין עדיין מודעות לתופעה. אני לא בחורה מאיימת, אני לא מוזרה, אני לא פליליסטית - אני פגועת קרינה". 

נקודת המפנה הגורלית

מה הם הגורמים לכך שאי הסבילות הזו מתפתחת לפתע דווקא אצל אנשים מסוימים? טחובר, בורנשטיין ודלית טוענים כי מדובר בתופעה מתפתחת, שמתחילה ברגישויות הקטנות שמוכרות לאנשים רבים שמשוחחים בסלולר, כגון התחממות האוזן או נמלול היד שאוחזת בסלולר. עם זאת, מרבית המרואיינים מתארים מקרה או נקודת זמן שבה חל המפנה ביחס של גופם לקרינה. אצל בורשטיין זה החל לפני 20 שנה, כששוחח בטלפון סלולרי מהדור הראשון ונתקף בכאב ראש עז, ובהמשך כשזיהה שראייתו מתערפלת כשהוא יושב במרפסת דירתו בחיפה, שבקו אווירי ממנה הוצבה אנטנה סלולרית. 

מני בן אריה (50), הנדסאי מכונות מפרדס חנה, מספר: "לפני ארבע שנים שיפצתי את הבית. הייתי אז בקשר טלפוני עם הרבה אנשי מקצוע, ולפתע התחלתי להרגיש כאבי ראש חזקים. הנחתי שזה קשור לסלולר, אז עברתי לשימוש ברמקול. הכאב חלף ואני שכחתי מזה. אבל לפני חצי שנה טסתי לראשונה בחיי לחו"ל. כשנחתתי באנגליה שוב התחלתי להרגיש כאבי ראש מוזרים, עד שהבנתי שהכאב מתפרץ בסמיכות לאנטנות סלולריות בכבישים. התופעה המשיכה גם כשחזרתי. בדיעבד, אני חושב שהטיסה העצימה אצלי את הרגישות שסימניה צצו לפני ארבע שנים".

מני בן אריה. "בכל בית שאני נכנס אליו אני בודק את רמת הקרינה" // צילום: יהושע יוסף

גם דורית (שם בדוי), ביוכימאית בת 55 מאזור השפלה, זוכרת היטב את היום שהפך את חייה. "הגעתי לעבודה ופתאום הרגשתי כאבי ראש עזים, כמו סכינים, ובחילות, דקירות בגוף ואי שקט. לא הצלחתי להזיז את הראש. אני אדם מאוד בריא בדרך כלל ולא הבנתי מאיפה זה. בבית התופעה נעלמה. כשבוע אחר כך הבחנתי שהכאב מגיע מכיוון ספציפי במרחב של המשרד שלי, וחשדתי שזה קשור לאנטנה הסלולרית שהוצבה באותה התקופה במסדרון הסמוך למשרדי".

לא יכול להיות שנתקפת במיגרנות פשוט בגלל לחץ בעבודה?

"אני מאוד אוהבת את עבודתי ולא היה לי שום לחץ, מה גם שהכאבים פחתו כשהייתי מבקרת במשרד אחר, או אפילו כשהייתי משנה מיקום במשרד. כאשת מחקר שמבינה בקרינה הבנתי שזה משהו חיצוני שמקרין עלי ולא משהו פנימי שדורש רופא". 

אז לא עברת בדיקות, ואיבחנת את עצמך?

"ברור שעברתי בדיקות כדי לשלול דברים אחרים, והכל נמצא תקין. עשיתי בדיקות נוירולוגיות, EMG ו־EEG, בדיקות אוזניים, ואפילו סי.טי ראש. על בדיקת MRI נאלצתי לוותר, כי כבר כשנכנסתי למכונה כאב לי הראש. כמובן, גם נשלחתי לפסיכיאטר. אבל גם הוא קבע חד־משמעית שזו לא בעיה נפשית.

"אחרי שלמדתי את הנושא, רכשתי מד קרינה והבאתי אותו למשרד, והוא ציפצף כי רמת הקרינה היתה מעבר לרמות המותרות. לנוכח המצב הסכימו לבקשתי להסיר את האנטנה, ורק אז הרגשתי הקלה מסוימת. אלא שבהמשך התחלתי להרגיש כאבים חזקים ממקורות קרינה בכל מקום. כיום אני מזהה אנטנות בטווח של 100 מטרים בלי לראות אותן, רק לפי הכאב. גם טלפונים ניידים של אנשים מסביב החלו להכאיב לי. לדעתי הקרינה החזקה של האנטנה שיבשה לי משהו משמעותי בגוף, ומאז חיי הפכו לבלתי נסבלים".

נאווה (שם בדוי), לבורנטית בת 58 מהמרכז, שבמשך 28 שנים עבדה במעבדות של קופת חולים, מספרת כי "לפני שנתיים היתה תקופה שדיברתי הרבה בסלולרי, ולאט לאט הרגשתי כאבים באוזן. בהמשך הרגשתי כאבי ראש ברגע שנכנסתי למעבדה, שהיתה מלאה במכשירי בדיקה חשמליים. 

"זה התפתח לכאבים באזור בלוטת התריס, בחלל הפה ובדרכי הנשימה, שהתגברו בכל פעם שעברתי ליד אנטנות. מנהל המעבדה הבין שיש לי בעיה והפנה אותי לרופא תעסוקתי, אך מכיוון שזו בעיה שאינה מוכרת שלחו אותי לפסיכיאטר. נשמע להם מוזר שבכל פעם שאני מדליקה מכשירי חשמל כואב לי הראש. הפסיכיאטר איבחן אותי כנורמלית לגמרי. נשלחתי גם לבדיקות סי.טי ובדיקות נוירולוגיות וכולן היו תקינות. בסופו של דבר הגעתי לפרופ' ריכטר מהדסה, שאיבחן אותי כבעלת רגישות יתר לקרינה. 

"למזלי הרב, החליטו המנהלים שלי לפני כחצי שנה להוציא אותי לפנסיה מוקדמת. עדיין, ביטוח לאומי לא מכיר בזה, וכואב לי על מקרים נוספים שאני שומעת של אנשים שלא נמצא להם פתרון מבחינה כלכלית". 

אפילו הטוסטר גורם לכאב

בגיל 40, כשהוא נשוי ואב לשתיים, התייאש בורשטיין מהסתגלות למקומות עבודה מרושתי Wi-Fi ועבר לעבוד מהבית. כל החלונות מכוסים ברשתות מתכת שמפחיתות את הקרינה. כבלי רשת עוברים בתקרה וסביב הקירות כדי לאפשר תקשורת קווית, וגם בבית הוא יושב עם כובע מצחייה מבודד קרינה. את כל מוצרי המיגון פיתח לשימושו האישי, ובשנים האחרונות הפך להיות מוקד העזרה העיקרי בארץ לסובלים מהתופעה. "אני כבר מזמן יצאתי מהארון עם העניין הזה, אבל יש מאות אנשים שפנו אלי וכבר זיהו את עצמם בקבוצה הזו, ורבים מהם מסתירים זאת כי הם חוששים שיחשבו שיש להם בעיה נפשית". 

נאווה אמנם יצאה לפנסיה מוקדמת בגיל 58, אך במקום לטייל ולבלות היא מסתגרת בביתה. "אני חיה כמו בשבי. היציאה מהבית בלתי אפשרית כי כל אנטנה מכאיבה לי וכל טלפון של עוברי אורח גורם לי כאב. גם בבית אני סובלת כי אני לא יכולה לעמוד בקירבת מכשיר חשמלי פועל - טוסטר או תנור, שואב אבק ואפילו טלוויזיה. זה מכביד על בעלי ופוגע מאוד בזוגיות שלנו, וכל בני המשפחה צריכים לצאת מהבית בשביל לדבר בסלולרי". 

גם דורית מתארת חיים שהצטמצמו באורח מכמיר לב: "כשאני נוהגת לעבודה אני נאלצת להתעטף מכף רגל ועד ראש בבד מיוחד ובכובע שחוסמים חלק מהקרינה. הפסקתי לקנות בסופר, ללכת לדואר או לבנק, לנסוע באוטובוס או ברכבת, וגם על בילויים אין מה לדבר, כי לכולם מסביב יש טלפונים סלולריים. 

"בבית סילקתי את המיקרוגל, סגרתי את הסמארטפון שלי, התאורה הוחלפה לנורות ליבון - כי אני רגישה גם לנורות החסכוניות שפולטות קרינה. בעלי וילדיי תומכים בי ומנסים להקל עלי ככל האפשר אך גם הם חסרי אונים, וגם איכות החיים שלהם נפגעה. ההרגשה נוראה והבדידות מוחלטת. אפילו חברים טובים לא מבינים מה קרה לי, ולמה איני יכולה לצאת או לטייל כמו פעם. בעבר עוד ניסיתי לבקש שיכבו את הטלפונים לידי, אבל אנשים הסתכלו עלי כלא שפויה".

בשונה מדורית ומנאווה, בן אריה לא התבייש לספר לסביבתו על הבעיה: "כל הסובבים אמרו לי שאני היפוכונדר, אובססיבי ושאני משקיע בזה הרבה זמן וכסף, ואין לי כלום. אבל מה שניצח את כולם היה הכאב שלי שהפך יותר ויותר חזק, ובחרתי להילחם בו - גם אם כל מי שמסביב יחשוב שאני מוזר והזוי. "רכשתי מד קרינה ואני הולך איתו כמו כלב נחייה לעיוור. בכל בית שאני נכנס אליו אני בודק את רמת הקרינה, וכשיש טלפון או ראוטר אלחוטיים אני מבקש שיכבו אותם". 

למזלו של בן אריה, הסובבים אותו מגיבים בהתחשבות: "ביקשתי מהשכנים שחולקים קיר משותף עם חדר השינה שלי שירחיקו ממנו את הראוטר שלהם, והם גילו הבנה ונענו בשמחה, וזה פתר לי את הכאבים שחשתי. בסופרמרקט אני מתמרן בין כל מי שמדבר עם אשתו בסלולרי, ובתור אנשים נענים לבקשתי ולא משוחחים בנייד. למרות זאת, מקומות בילוי נמחקו לי מהחיים. אני לא יכול להיכנס לקולנוע ולבקש מכל האנשים לכבות את הניידים שלהם".

עמיר בורנשטיין בכובע מבודד קרינה. הפך למוקד העזרה העיקרי לסובלים מהתופעה // צילום: יהושע יוסף 

"האנטנות והטלפונים הסלולריים הם כמו סיגריות", אומרת נאווה. "יש חוקרים שסבורים שהם גורמים נזק בריאותי, ואנחנו מייצרים דור צעיר שסובל מכאבי ראש ובעיות רגישות נוספות, בעיקר לנוכח העובדה שזו מדינה שפרוסות בה אנטנות רבות על פני שטח מצומצם, וכולם חושבים שלהם זה לא יקרה".

"אני חושב שנזקי הקרינה האלקטרומגנטית מסכנים אותנו היום יותר מנזקי זיהום האוויר ואפילו מתאונות דרכים, וכולם חיים בעיוורון מוחלט", מוסיף בן אריה. 

ד"ר זמיר פ' שליטא, מיקרוביולוג רפואי שיצא לגמלאות מהמכון הביולוגי בנס ציונה, נחשף לנושא כששהה בשנת שבתון בארצות הברית. באתר שהקים יש מידע מקיף בנושא קרינה, והוא הפך לאחד הפעילים נגד הקרינה הבלתי מייננת, שמשתתף בוועדות בכנסת ונותן עדויות מומחה בבתי משפט. 

לדבריו, "יש עדויות על מחלות שחלקן הובילו למוות בקרב אנשים שעבדו או שהו בסמיכות למוקדי קרינה משמעותיים כגון קווי מתח גבוה. אחרים מפתחים רגישויות לקרינה שדומות לאלרגיה. לדעתי, אחד מכל עשרה אנשים כבר רגיש היום לקרינה סלולרית וסובל מכאבי ראש, מנדודי שינה, מהיחלשות זיכרון ועוד".

כאב ראש לכל ילד? 

השפעת קרינת הסלולר על ילדים נידונה בהרחבה ברחבי העולם, ובמדינות מסוימות אף אסרו את השימוש בטלפונים סלולריים בקרבתם. במציאות שלנו קשה לדמיין איך מחזירים את הגלגל לאחור כשהילדים מחוברים בכל שעות הערות שלהם לווטסאפ, וכשטאבלט הפך למשתיק הבכי של פעוטות בבתים רבים. 

אבל מה קורה כאשר הילדים לא בקרבתנו? במסגרת "התוכנית הלאומית להתאמת מערכת החינוך למאה ה־21" הותקנו בכ־200 בתי ספר בארץ רשתות Wi-Fi ונכנסו לשימוש מחשבים ניידים וטאבלטים - ובד בבד החלו להיאסף עדויות תלמידים מבתי הספר הללו על תופעות המזוהות עם רגישות יתר לקרינה. 

"לפני שנתיים, כשיהלי (שם בדוי) למדה בבית הספר דוד ילין בהדר יוסף, התקינו ללא ידיעת ההורים ראוטרים בכל הכיתות", מספרת אמה דנה (שם בדוי). "הראוטרים שידרו במשך כל הזמן שהילדים שהו במבנה, נוסף על הקרינה שנפלטה מהטלפונים הסלולריים שלהם. 

"בשנה שעברה נוספו למערכת שלה שיעורים שבהם חילקו לכל ילד מחשב נייד. מאותו רגע היא היתה מתקשרת אלי בכל יום ומבקשת שאקח אותה כי הראש כואב לה. בהתחלה חשבנו שאולי זה על רקע חברתי־רגשי, אך היא אהבה מאוד את בית הספר ואת החברים. 

"הגעתי לרופאה, שלדאבוני אמרה ש'הרבה ילדים מגיעים עם כאבי ראש, וזה לגיטימי'. שאלתי אותה אם זה הגיוני שכבר בגיל כה צעיר ילדים סובלים מכאבי ראש, והיא הגיבה בכעס וענתה לי, 'כשתהיי רופאה תקבעי קביעות כאלה. גם ילדים סובלים מכאבי ראש'.

"לאט לאט מצאתי 30 אימהות שדיווחו על כאבי ראש חזקים של הילדים - מתוכם שישה שלמדו בכיתה של בתי. איש לא קישר זאת לקרינה. חלקם ביצעו בדיקות MRI שיצאו תקינות, הרופאים פטרו זאת באבחנה של 'מיגרנות' והילדים נזקקו לכדורים בשעות בית הספר בלבד. בכל סביבה אחרת הם הרגישו טוב". 

לדבריה, ההורים חשדו שכאבי הראש נובעים מקרינת הראוטרים והמחשבים הניידים והתאחדו במאבק מול הנהלת בית הספר (יש לציין כי חוזר מנכ"ל של משרד החינוך מיולי 2013 קבע כי יש להעדיף התקנה של רשתות חוטיות בבתי הספר, וכי רשת אלחוטית תכובה כשלא נעשה בה שימוש). 

"במארס 2013 הגענו לוועדת החינוך בכנסת, ובהמשך ניסינו ללא הצלחה להיפגש עם ראש העיר חולדאי", ממשיכה דנה. "בשלב מסוים, מישהו כיבה את הראוטר שהקרין לכיתה הספציפית של בתי, ומייד נעלמו כל כאבי הראש של הילדים למשך כמה שבועות".

בסופו של דבר הסכים בית הספר להחליף בשנת הלימודים הנוכחית את הראוטרים לכאלה שישדרו רק בשיעורים שבהם נעשה שימוש במחשבים הניידים, וכך אכן נעשה. "המנהלת גם הסכימה להסיר את כל הראוטרים במהלך קייטנות הקיץ, ואכן כל התסמינים של כל הילדים שסבלו מרגישות נעלמו", אומרת דנה. 

משיקולים משפחתיים, החליטו דנה ובעלה לעזוב את תל אביב ולעבור לצפון. "חשבתי שכאן המצב יהיה טוב יותר, אך לדאבוני גם בבית הספר הנוכחי שבתי לומדת בו יש שיעורים מתוקשבים, הפעם עם טאבלטים, והסימפטומים חזרו. מתברר שבצפון המודעות לנושא נמוכה עוד יותר מאשר במרכז, ואני נאלצת להקדיש את כל זמני למאבק כדי שבתי תוכל ללמוד בלי כאבים, כמו גם ילדים נוספים שמגיבים כמוה לקרינה". 

בינתיים, בעדכון לחוזר מנכ"ל של משרד החינוך (3.6-11) מאוגוסט 2013 הוכנסו מעט הגבלות נוספות בנוגע להפעלת רשת אלחוטית בבתי ספר, כגון עדיפות להוראה באמצעות יישומי מחשב שאינם מחייבים שימוש ברשת אלחוטית; פיזור נתבי האלחוט באזורים שונים בכיתות ולא בסמיכות זה לזה; הגבלת שעות שימוש; והקפדה על התקנת נקודות הגישה גבוה ככל האפשר על הקירות או על התקרה.

"יותר טוב בלי הטאבלט"

סיפור דומה מספרת שירה, אם לשתי בנות 12 ו־15 מירושלים. "העירייה הכניסה השנה טאבלטים לשבעה בתי ספר בעיר, ובהם בית הספר של בנותיי. בתי הבכורה החלה להתלונן על כאבי ראש ועיניים, ואמרה שרוב ילדי הכיתה מתלוננים על סימפטומים דומים, שמופיעים רק בשטח בית הספר". 

לדבריה, בעקבות לחצי ההורים אושר לחלק מהבנות לעבור לספרים ולמחברות במקום טאבלטים, וגם זאת בכפוף לאישור רפואי. "כשבתי הפסיקה להשתמש בטאבלט הסימפטומים פחתו, אבל מטרידה אותי הידיעה שהבנות עדיין נתונות לעוצמות קרינה גבוהות". 

מקרה דומה דווח לפני כשנה בבית הספר היסודי נגבה בראשון לציון, שם התלוננו עשרות תלמידים על כאבי ראש, בחילות וסחרחורות עם התקנת רשת Wi-Fi

בבית הספר, ששנה קודם לכן גם הוצבו על גג בניין שסמוך אליו מספר אנטנות סלולריות. ההורים טענו כי מאז הפעלת הרשת האלחוטית החלו כ־70 תלמידים לסבול מכאבי ראש, מפריחות, מכאבי בטן ומתסמינים נוספים, בעיקר בקרב ילדי הכיתות הפונות לכיוון מתקני הגישה שעל הגג במרכז המסחרי. 

בתצהיר שהוגש לבג"ץ בנושא (מייד נרחיב על כך) כתב ד"ר בוריס בלר, רופא ילדים בסניף מכבי בעיר שאליו הגיעו ילדי בית הספר: "אני בדקתי באופן אישי 31 ילדים מבית הספר בקריית גנים ואבחנתי היא שהגורם לסימפטומים שלהם הוא החשיפה לקרינה מהאנטנות ומרשת ה־Wi-Fi". 

הוא ציין כי בהיעדר הנחיות ומידע מהמדינה, התבססה אבחנתו על בדיקות מקיפות, ובהן עיניים, EEG ונוירולוג; על אלימינציה של גורמים אחרים; ותוך כדי התבססות על ידע מדעי, שהוכח במאות מחקרים כתסמינים העלולים להיגרם מקרינה. 

פרופ' סטליאן גלברג, ראש אגף קרינה ורעש במשרד להגנת הסביבה, הכיר בעובדה כי יש ילדים, בישראל וגם בחו"ל, שיש להם רגישות יתר לקרינה. הוא אמר זאת במהלך דיון שקיימה ועדת החינוך במארס 2014 בנושא התמודדות מערכת החינוך עם איום של קרינה אלקטרומגנטית. עוד הוא אמר בדיון שקרינת רדיו וקרינה ממתקני חשמל הוכרזו על ידי ארגון הבריאות העולמי כמסרטן אפשרי, והסביר שכאשר 30 מחשבים ניידים או טאבלטים נמצאים בכיתה אחת ומשדרים בו בזמן, החשיפה בכיתה עשויה להגיע לרמות די גבוהות. 

מאבק בחזית המשפטית

באוגוסט 2012 פתחו הרגישים לקרינה מאבק בחזית המשפטית, בעתירה שיזמה עו"ד טחובר מביתה שבהרי ניו יורק ושאליה הצטרפו הנהגת ההורים הארצית והפורום לסלולריות שפויה. העתירה הוגשה באמצעות עו"ד מיכאל בך, במטרה לאסור התקנת רשתות אלחוטיות בבתי הספר, וכללה שמונה תצהירים של נפגעי קרינה, ובהם ילדה בת 15. בתגובה החליט בית המשפט העליון ביולי 2012 שעל המדינה להעביר נתונים באשר למספר הילדים שכבר חולים ברגישות לקרינה, ולפרט את הפעולות שנעשו בנושא. 

בתגובת המדינה שהוגשה בנובמבר 2013 הוגש מכתב של פרופ׳ סיגל סדצקי, מנהלת מרכז הידע בנושא קרינה בלתי מייננת, ומנהלת מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ושירותי בריאות, שכתבה כי אין אבחון רפואי לתופעה ולכן לא ניתן להעריכה; שייתכן שרגישות זו מקורה בתסמינים פסיכיאטריים; ובכל מקרה יש לבחון אם מזהמים, כגון זיהום אוויר, אחראים למחלה.

דפנה טחובר. יזמה עתירה במטרה לאסור רשתות אלחוטיות בבתי ספר // צילום: דודי ועקנין

בתגובה לעמדת סדצקי הגישו העותרים עוד 13 תצהירים של ילדים הלומדים בבתי ספר שונים בארץ וסובלים מרגישות לקרינה, וחמש חוות דעת של מומחים בינלאומיים, ובהם פרופ' אליהו ריכטר. 

ריכטר כתב שם בין השאר: "לצערי ולמיטב ידיעתי, משרד הבריאות בישראל לא עשה דבר לבדוק את ממדי התופעה בישראל. אני מקבל דיווחים מטרידים על ילדים שהחלו לסבול מ־EHS בארץ ובעולם, לאחר שהוכנסו מערכות Wi-Fi לבתי הספר. אין לי ספק שבשל הכנסת רשתות לבתי הספר, מספר הילדים שיצטרפו למעגל הסובלים מ־EHS ימשיך ויגדל, וזאת בשל החשיפה הכרונית לקרינה במשך כל שעות היום. ואני מדגיש שאין המדובר במחלה נדירה, אלא בתופעה בעלת שכיחות גדלה והולכת. לילדים יש גולגולת דקה, מה שגורם לחדירה גבוהה יותר של הקרינה למוחם, ובשל העובדה שמערכת העצבים שלהם עדיין מתפתחת, ולכן אוכלוסייה זו היא בסיכון גבוה יותר לפתח EHS".

ב־3 בפברואר 2014 שוב דרש נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, מהמדינה להעריך כמה ילדים בישראל סובלים מ־EHS, והמדינה טענה כי היא אינה מכירה במחלה. בתגובה הגישו העותרים עדויות על יותר ממאה ילדים, ובהם ילדי בית הספר נגבה בראשון לציון, ואת תצהירו של ד"ר בלר שבדק את חלקם. אלו הובילו להוצאת צו על תנאי מבג"ץ נגד המדינה, שלפיו על המדינה להצהיר שוב מדוע לא תתקין אינטרנט קווי בבית הספר, כאשר היא עצמה המליצה על כך.

בתצהיר התשובה של המדינה לצו, כתבה ד"ר איזבלה קרקיס מהמחלקה לאפידמיולוגיה סביבתית במשרד הבריאות כי בספרות המקצועית מתוארת תסמונת אפשרית של רגישות יתרה לחשיפה לשדה אלקטרומגנטי, אשר הסימפטומים הנפוצים בה הם כאבי ראש, בחילות, חולשה ועוד - אך אין הוכחה על קשר סיבתי בין החשיפה להופעת הסימפטומים, ולא מדובר במחלה עם הגדרות רפואיות ברורות. 

היא גם טוענת כי "לא סביר ש'רגישות יתר' שכזו תופיע בשיעורים כה גבוהים - 8.5%", אך ממליצה בכל זאת "להרחיק את הילדים ממקורות חשיפה פוטנציאליים כגון לוח חשמל ואינטרנט אלחוטי". 

השלב האחרון בדיון צפוי להתקיים בחודש פברואר הקרוב, ובו אמור להחליט בית המשפט העליון אם לאסור התקנת רשתות Wi-Fi בבתי ספר. 

בימים אלה שבה טחובר ארצה כדי להשתתף בדיון הצפוי בבג"ץ בפברואר 2015. עד לביקור הנדיר בבית המשפט, היא ממעטת לצאת החוצה. בינתיים היא שוהה בבית נטול קרינה באזור ירושלים, לאחר שגם השכנים הסכימו לכבות את רשתות ה־Wi-Fi שלהם. דלית נאלצה לעזוב בינתיים את המקלט בשל בעיות טחב ורטיבות, והיא מסתתרת במקום נטוש אחר, מייחלת למצוא בית להשכרה שיתאים לצרכיה.

על איזו קרינה מדובר?

הקרינה האלקטרומגנטית הבלתי מייננת כוללת קרינת גלי רדיו בתדר גבוה (RF), המכונה גם קרינת מיקרוגל, ומקורה בעיקר בציוד תקשורת סלולרי ואלחוטי, מיקרוגל ומערכות מכ"מ; ואת קרינת השדה המגנטי בתדר נמוך (ELF - Extreme Low Frequencies) שמקורה בעיקר בקווי מתח, ארונות חשמל, שנאים ומכשירי חשמל ואלקטרוניקה. בשני הסוגים קבעה הוועדה הבינלאומית להגנה מפני קרינה בלתי מייננת (ICNIRP) בשנת 1998 תקן מומלץ שנע בין 400 ל־1,000 מיקרוואט לסנטימטר רבוע לקרינת RF, ורמה של 2,000 מיליגאוס לשדה מגנטי בתדר נמוך. 

בארץ, המשרד להגנת הסביבה אימץ תקן מחמיר יותר שעומד על 10% מהתקן של ICNIRP לקרינת RF, כלומר 40-100 מיקרוואט לסנטימטר רבוע, ועד 4 מיליגאוס בלבד לקרינה בממוצע ל־24 שעות ביום הגרוע ביותר (מבחינת החשיפה) בשנה לשדה מגנטי בתדר נמוך. על פי הפעילים נגד הקרינה האלקטרומגנטית, גם התקנים המחמירים הללו לגבי קרינת ה־RF רחוקים מלהרגיע, מאחר שהתקנים נקבעו בהתייחסות אך ורק לנזקים תרמיים, והם מתבססים על ההנחה שקרינה בלתי מייננת פוגעת רק אם היא יוצרת שינוי טמפרטורה בתאים. בכך, הם טוענים, מתעלמים התקנים מאלפי מחקרים אשר מוכיחים כי לקרינה יש השפעות ביולוגיות והיא גורמת נזקים רבים אחרים למערכות רבות בגוף. יש לציין כי ב־12 מדינות בעולם הורידו את התקן לקרינת RF למספר חד־ספרתי, ובאוסטריה אומץ התקן המחמיר ביותר שעומד על 0.1 מיקרוואט לסנטימטר רבוע בלבד - רמה שהומלצה על ידי מועצת אירופה ב־2011. 

לפי הצהרת המשרד להגנת הסביבה, הקרינה ב־99% מהבתים לא עוברת בפועל רמה של 1 מיקרוואט לסנטימטר רבוע, אך לטענת הפעילים נגד הקרינה היא צריכה להיות נמוכה מזה. הם גם טוענים כי הבדיקות המקובלות לקרינת RF מוטעות, מאחר שהן מבוססות על מיצוע רמות הקרינה, ומתעלמות מהרמות הגבוהות (רגעי השיא), שמחקרים מראים שהחשיפה אליהם מסוכנת יותר מחשיפה לקרינה רציפה.

תגובות
משרד הבריאות: הנושא נחקר 

ממשרד הבריאות נמסר: "המשרד רואה חשיבות בהגבלת החשיפה לקרינה בקרב הילדים ובעיקר במוסדות חינוך. התייחסות משרד הבריאות לצורך בצמצום החשיפה לקרינה בלתי מייננת מבוססת בעיקרה על נתונים המצביעים על קשר אפשרי בין חשיפה כרונית וממושכת לקרינה זו לתחלואה כרונית. למרות שקשר זה איננו מוכח, משרד הבריאות מנחה את פעילותיו והמלצותיו על פי עיקרון הזהירות המונעת. לפיכך, ממליץ המשרד על העדפת שימוש באינטרנט קווי במוסדות החינוך, הרחקת הילדים ממקורות קרינה פוטנציאליים כגון ארונות חשמל ושנאים וצמצום החשיפה למקורות קרינה במידת האפשר. על פי הנתונים האחרונים של ארגון הבריאות העולמי שפורסמו באוקטובר 2014, לא קיימת הוכחה לקשר סיבתי בין חשיפה לשדה אלקטרומגנטי בתדר נמוך לבין הופעת סימפטומים מגוונים לא ספציפיים בבני אדם המסווגים כ'רגישות יתרה לשדה אלקטרומגנטי'. יש לציין כי בכמה מחקרים מבוקרים שבהם נבדקו אנשים שהתלוננו על רגישות לקרינה - האנשים לא הצליחו לזהות מתי היתה חשיפה לקרינה ומתי לא. לאחר קבלת מידע על פוטנציאל החשיפה של הילדים בבתי ספר, משרד הבריאות ביצע חקירה אפידמיולוגית בחלק מן המקרים במטרה לזהות ולאפיין את התלונות הבריאותיות של התלמידים. אפיון התלונות לא הצביע על קשר לחשיפה לקרינה בלתי מייננת. ארגון הבריאות העולמי מתכנן בחינה חוזרת של המידע המתווסף לגבי ההשפעות הבריאותיות של חשיפה לשדה אלקטרומגנטי בתדר נמוך בשנת 2016. ישראל משתתפת בביצוע מחקרים אפידמיולוגיים בנושא". 

המשרד להגנת הסביבה: "ישנם אנשים בעלי רגישות יתר לגורמים סביבתיים רבים דוגמת רעש וזיהום אוויר וכן קיימת רגישות יתר גם לחשיפה לקרינה. לכן המשרד ממליץ שבכל מקום שבו אפשר לספק תקשורת קווית יש להעדיפה על פני תקשורת אלחוטית. אנשי המשרד נמצאים בקשר רצוף עם הגופים הרלוונטיים לקביעת כללים לבריאות הציבור, וימשיכו לפעול בהתאם לדרישות המחמירות ביותר של גופים אלה".

משרד החינוך: "המשרד הקים ועדה מקצועית המתכנסת מדי כמה חודשים כדי לבחון מחקרים חדשים ושינויים בתחום, והוראות חוזר המנכ"ל בנושא מתעדכנות בהתאם על פי הצורך. בהתאם להמלצות הוועדה קבע המשרד נהלים המונחים על עקרון הזהירות המונעת, ובהם חובה לעשות שימוש במערכת תקשורת אלחוטית מנוהלת, תחימת מספר שעות השימוש בשכבות הגיל הנמוכות, הסדרת אופן התקנת הרשת, מרחקים בין נתבים ועוד. בנוסף מתבצעת אכיפה בנושא בשני ערוצים: ערוץ טכני, שבמסגרתו נעשות שתי פעולות - הגעה לבית הספר ובדיקת עמידה בחוזר המנכ"ל, תוך כדי מילוי וחתימה על שאלון המופנה למנהל בית הספר המאשר בדיקה פיזית של עמידה בחוזר, והגעת סוקר הבודק פיזית את רמות הקרינה; ערוץ פדגוגי שבמסגרתו מודרכים צוותי החינוך והתלמידים איך להתמודד ולהימנע מחשיפה לקרינה. הנהלים מפורטים בעדכון לחוזר מנכ"ל 3.6-11". 

עיריית תל אביב־יפו: "העירייה פועלת לפי תקנים מחמירים של חוזר מנכ"ל משרד החינוך והמשרד להגנת הסביבה. מדי שנה מתקיימות בדיקות בכלל בתי הספר על ידי בודקים מוסמכים של המשרד להגנת הסביבה, וזאת בהתאם להנחיות משרד החינוך, תוך כדי הנגשת הנתונים לכל המבקש. בדיקות תדרי רשת חשמל ותדרי הרדיו האחרונות יצאו תקינות. הותקנו נקודות קוויות לעמדות מורה, לחיבור כשאין עבודה של תלמידים עם ניידים. כמו כן, פריסת נקודות הגישה עונה על דרישות חוזר מנכ"ל האחרון". 

עיריית ראשון לציון: "מייד עם קבלת הדיווחים על תחלואה בקרב תלמידי בית הספר, החלה העירייה בסידרת פעולות לאיתור מקור הבעיה. נטען כי היה מדובר בתוצאה של קרינה מהמתקנים הסלולריים, אף על פי שאלו עמדו בתקן הנדרש. על רקע זה, פעלה העירייה להפסקת השידורים מהאנטנה המשדרת לכיוון בית הספר ושידורים אלו אכן הופסקו. העירייה ערכה שורה של בדיקות על מנת לשלול סיבות אחרות לתלונות הילדים, בין השאר, למערכת ה־Wi-Fi. כל תוצאות הבדיקות נמצאו תקינות ומתחת לתקן המותר. העירייה אף פנתה למשרד הבריאות בנושא, ולדברי הרופאה המחוזית לא נמסר כל דיווח מרופאים בשכונה למשרד על אודות מפגע סביבתי שהיה יכול לגרום לתופעות המדווחות. באשר לרשתות אלחוטיות ככלל, פריסת רשת אינטרנט אלחוטית בכלל מוסדות החינוך בעיר מבוצעת לפי דרישות חוזר מנכ"ל משרד החינוך ומלווה בביקורת של חברה חיצונית".

עיריית ירושלים: העירייה מפעילה את האמצעים הטכנולוגיים בבתי הספר בכפוף לאישורי משרד החינוך. עם זאת, העירייה עוקבת אחר הטמעת האמצעים הטכנולוגיים בבתי הספר ובימים אלה נערכות בדיקות קרינה על ידי ועדה מיוחדת של משרד החינוך, איכות הסביבה ומשרד הבריאות. הוועדה תפעל על פי המלצת העירייה בבתי ספר שהם עתירי טכנולוגיה. בבדיקה שנערכה עד כה בכ־20 בתי ספר, נמצא כי הקרינה היא הרבה מתחת לרמות המאושרות".

ח"כ עמרם מצנע, יו"ר ועדת החינוך: "לאחר קבלת פניות מהורים מודאגים על נזקי הקרינה בבתי הספר, ניגשנו לבחינה ולדיון בנושא בוועדת החינוך, התרבות והספורט שבראשותי. הבהרתי כי מחובת הרשות המקומית לטפל בנושא הקרינה בבתי הספר, וזאת לצד השתתפותם של משרדי הממשלה ובהם משרד החינוך, משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה. אנו בוועדה ממשיכים לעקוב אחר הנושא". 

פורום חברות הסלולר: "חברות הסלולר בישראל פועלות בהתאם לתקנים ולנהלים שנקבעים במשרדי הבריאות והגנת הסביבה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו