סידרת הילדים החדשה של הטלוויזיה החינוכית משודרת פעמיים ביום. השידור הכפול היה יכול להיות משמח, אם היה שם משהו שכדאי שילדים ייחשפו אליו. "חלם בהלם" מוגדרת כסידרה חתרנית, וככזו היא אמורה להיות לא שגרתית, פורצת דרך, שונה. היא באמת שונה: היא איומה. מרבית התוכן המיוצר עבור ילדים בשנים האחרונות הוא סביר, ותאמינו לי שצרכתי את רובו (דרישות המשרה פלוס בת 4 פרטית). מול 90 אחוזים מהתוכניות אפשר להניח ילדים בלב שקט, ללכת להפעיל מכונת כביסה ולחזור, בלי חשש לנזק מוחי בלתי הפיך. מדי פעם מגיעה היוצאת מן הכלל. מבחינתי, "חלם בהלם" היא סיבה לכבות את הטלוויזיה פעמיים ביום.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אז מה היה שם כל כך מרגיז? הכל כמעט. כדי לתווך את סיפורם של חכמי חלם והרשל'ה לילידי שנות האלפיים (מייד נדון על איזה שנתון בדיוק מדובר), הוסיפו החכמים של החינוכית בובות. שתי בובות התיאטרון הן רונה וגיא, אחים, שמצליחים להיות סטריאוטיפים, רדודים וסתמיים בו בזמן. מערכת היחסים ביניהם מבוססת על מריבות - אוקיי, הגיוני - ועל הקנטות (כגון "חננה", הקללה החתרנית הידועה), העלבות מגדריות חינניות (גיא מתבאס מהרעיון שילבש חצאית ורודה) וקריאת סיפורים כדי להפיג את המתח שהצטבר בחדר הצבעוני, הבוהק והצעקני.
ואז במעבר חד מהמאה ה־21 אנו נוחתים באוקראינה הקרירה והאפורה. הרשל'ה, התלמיד החכם הבדיוני מהמאה ה־18, בעל חוש ההומור הדק וחיבה למעשי קונדס, הופך ב"חלם בהלם" לנודניק טרחן. כשהוא מתלבט עם חברו מהיכן להזמין אוכל, הוא מציע שלושה פאנצ'ים שונים - ובהם "גפילטע האט", ו"קיגל מיטר" - שיעברו מאה מטר מעל ראשי הילדים. בהזדמנות אחרת, מרים הרשל'ה לחברו חייקל להנחתה. "חייקל, יש לך טיפ לשליח?", שואל התלמיד החכם. "כן, שילך ללמוד וימצא עבודה נורמלית", עונה חברו. לאן נוליך את כל החתרנות הזו, לאן?
מעבר להיותה טלוויזיה נמוכה ומעליבה, "חלם בהלם" לא יודעת להגדיר את קהלה. התכנים, הקרובים לעולם הדתי־מסורתי, רחוקים מאלו שצורך הקהל החילוני. קירוב של ממש לא נעשה פה, והמסרים הערכיים חולפים בלי שום התייחסות או ניתוח - כמעט. "סיפור גרוע", קבע גיא אחרי המעשייה הראשונה. לא נותר לי אלא להסכים איתו. גם השנייה, שבה השתתפה אמו של הרשל'ה, השחקנית (החתרנית) קרן מור, לא העלתה את הרכבת הזו לפסים. בסופה של המעשייה השנייה למד הרשל'ה שאין דבר חשוב מאמירת האמת, למעט "מקצוע מספק, וחברים, וכסף, ומישהו בפאריס שאתה יכול להתרסק לו על הספה...". אהההה.
התוספות העכשוויות של גיא ואחותו אמורות להביא את הניחוח הגרובי לתוכנית, אבל הן לא מייצרות אפקט כלשהו, מלבד אנטגוניזם הורי. מבחינת גילים, ברור שבני 5-4 יכולים להתאהב בבובות, אבל ילכו לאיבוד בעולמו של הרשל'ה, ובני נוער - העשויים למצוא שנינויות בטקסטים של הרשל'ה ("חשבתי לנסות פוני, כל הצעירים בקרקוב כולם הולכים ככה") - יעדיפו להיתפס בפייסבוק מאשר צופים בתוכנית עם בובות. בקיצור, לא פה ולא שם. קשה להאמין שמי שאישר את התוכנית התכוון לצפות בה בעצמו או לתת לילדיו לצפות בה. "חלם בהלם" נראית כמו ניסוי הומוריסטי מלאכותי שיצא מכלל שליטה. זה הזמן לקרוא להורים לשיחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו