"מר טרנר" - הדרמה הביוגרפית־תקופתית החדשה של מייק לי, שעוסקת בצייר הבריטי ג'וזף מאלורד וויליאם טרנר (1775-1851) - הוא סרט ארוך, איטי ולא פשוט. למרבה המזל, מדובר גם ביצירת מופת רגישה, מצחיקה ומהממת ביופייה שמהדהדת בראש ובחושים זמן רב לאחר שהיא מגיעה לסיומה. כך שאפשר לומר שזה מתקזז.
פרויקט החלומות של לי - שאותו הוא מתכנן כבר שנים רבות - הוא ללא ספק אחד מסרטיו הגדולים ביותר, אם לא הגדול שבהם. הבמאי הבריטי בן ה־71 שהביא לנו קלאסיקות פרולטריות הומניסטיות ומרגשות - "מותק של חיים", "עירום", "סודות ושקרים" ו"וירה דרייק" - מגיש כאן דיוקן מעמיק ולא מתחנף על אודות גאון אמנותי מזדקן, שהיה, ככל הנראה, חרא של בנאדם. זוהי יצירה מורכבת ומאירת עיניים שמתהדרת באנגלית ויקטוריאנית מענגת, ושמציגה את יחסיו של טרנר עם קשת רחבה ומגוונת של דמויות שאיכלסו את חייו הפרטיים והמקצועיים. זהו סרט שעושה כבוד עילאי לעוצמה ולכאוס של היצירה האמנותית, הטבע והחיים. זהו פלא ויזואלי מרהיב שיגרום לכם להסתכל על השמיים אחרת. לא פחות.
את טרנר מגלם טימותי ספול גדול הגוף, שותפו הוותיק של לי שהופיע ברבים מסרטיו, ולהגיד שהוא "הופך לדמות" יהיה אנדרסטייטמנט. הופעתו עשירה, סוחפת, רבת רבדים ומתמרנת בווירטואוזיות בין הגסות המחוספסת שמאפיינת את התנהלותו היומיומית של טרנר (הוא נוהם יותר מאשר מדבר), לבין העדינות והרגש העז שמסתתרים עמוק מתחת לעורו העבה (ושמוצגים לראווה בציורי הנוף המופתיים שלו).
מדובר באדם לא סימפתי, לכל הדעות. תלותי, אנוכי וקנאי שמתנער מכל אחריות (ומשתי הבנות שאחת המאהבות שלו ילדה לו). הוא רק מעוניין שייתנו לו את המקום ואת השקט הדרושים לו כדי להמשיך ליצור. אך במשך 150 הדקות ש"מר טרנר" נמשך, לי וספול מצליחים להציג גם צדדים נוספים וקצת פחות בולטים של האיש.
מערכת היחסים החמה בין טרנר לבין אביו שעימו התגורר, למשל, מספקת הצצה לצד הרך והאמפתי שלו ומראה כיצד התאפשר לו להישאר מפונק וילדותי עד גיל כה מבוגר. לעומת זאת, הרומן שהוא מנהל עם אלמנה מזדקנת בשלב מאוחר של חייו מוצב כניגוד גמור למערכות היחסים הנצלניות והבוטות שניהל עם מאהבותיו המזדמנות, ומאפשר לטרנר לפתח לראשונה זוגיות אינטימית שבכוחה לדחוק את היצירה מראש סדר העדיפויות.
באופן חכם, בוחר סרטו של לי להתמקד בפלח החיים האחרון של טרנר ומתלווה אליו בשלב שבו הפך בו בזמן לאייקון תרבותי ולמושא לעג (מצד אחד, הוא היה אמן נערץ, אמיד ומשפיע, אך מצד שני, הקהל התקשה לקבל את המעבר המאוחר שלו מציורי נוף אימפרסיוניסטיים לסגנון אבסטרקטי יותר). ללא פלאשבקים מיותרים, וללא רבות מהקלישאות המוכרות מביוגרפיות על אודות אמנים גדולים, צף ועולה אל פני השטח העבר הטראומטי של הצייר (אמו מתה בבית משוגעים, אחותו נפטרה בגיל צעיר). בתוך כך, אישיותו רבת הסתירות מקבלת משנה תוקף.
האובססיה חסרת הגבולות של טרנר לאמנות שלו, ההקפדה הבלתי מתפשרת על הצבעים המתאימים, הטוטאליות שמאפיינת את תהליך הציור והממד החייתי־אינטואיטיבי שבתהליך הזה (הכולל יריקות ומריחות פראיות על הבד שנדמות כמו הניצנים הראשונים של action painting) מוצגים כולם באריכות. אך אלה מתובלים במפגשים עם מבקרי אמנות (בהם המבקר החשוב ג'ון ראסקין, שמוצג כאן באור מגוחך), קולגות (שעימם טרנר בתחרות) ומעריצים, ובשיטוטים ארוכים בטבע - שמדגימים פעם אחר פעם את הרעב הגדול של טרנר, שאינו יודע שובע; את הצורך הרומנטי שלו לגמוע את נפלאות הבריאה באמצעות חושיו ולהנציח אותם באופן הולם.
אי אפשר לסיים את הביקורת הזאת בלי לציין את עבודת הצילום הנפלאה של דיק פופ - הצלם הקבוע של לי, שאוחז לראשונה בקריירה הארוכה שלו במצלמה דיגיטלית ושמתבסס באופן בלעדי על פלטת הצבעים ששימשה את הצייר בעבודותיו. "מר טרנר" גדוש עד עייפה בפריימים מהממים של הטבע שמבקשים ללכוד את אשר ראו עיניו של טרנר. צילומי נוף אלה - הרים, שדות, מים - שלרוב נלכדו בעדשתו של פופ לקראת שעת השקיעה, מפליאים לטשטש את הגבול שבין צילום לציור עד שהגבול הזה הופך לבלתי נראה לחלוטין, וממזגים בין הצורה והתוכן של הסרט באופן ספקטקולרי.
כאמור, ההשפעה העמוקה של היצירה מורגשת מייד עם היציאה מהאולם. הסביבה המוכרת הופכת לחדשה. השמש (שאותה מכנה טרנר "אלוהים"), העננים, השמיים: הכל הופך פתאום לגדול ויפה עד כאב. המובן מאליו הופך לחד־פעמי. הבנאלי הופך לשמיימי. והאקט האמנותי הופך לחלק חיוני ובלתי נפרד מהחיים עצמם. מה עוד אפשר לבקש מסרט?
"מר טרנר" ("Mr. Turner"), כתב וביים: מייק לי. בריטניה 2014
הירו וביימקס ב"שישה גיבורים". מהנה וחינוכי
השוונג של דיסני
מחלקת האנימציה של אולפני דיסני נמצאת בשוונג מטורף. קודם "ראלף ההורס", אחר כך "לשבור את הקרח", ועכשיו "שישה גיבורים" - סרט גיבורי־על לגיל הרך, שהוא שיתוף הפעולה הראשון של האולפן הוותיק עם אולפני מארוול.
הסרט המהנה והדי חינוכי הזה, שמבוסס על סידרת קומיקס אלמונית, מביא את סיפורו של הירו - גאון מחשבים צעיר ויתום שמבזבז את חייו על שטויות. בעקבות תאונה טרגית הירו לוקח את עצמו בידיים וחובר אל ביימקס - רובוט לבן ושמנמן שפיתח אחיו האהוב - ויוצא לעצור נבל־על שמבקש להחריב את עירו, סן פרנסויקו (מעין טוויסט יפני מרענן על הכרך הכל אמריקני המוכר).
הסרט נקרא "שישה גיבורים" מכיוון שארבעה חברים של אחיו של הירו מתגייסים לעזור לו ולביימקס במשימתם. אבל בפועל, ארבעת הגיבורים הנוספים די מיותרים, שכן זהו המופע של הירו וביימקס - מאל"ף עד ת"ו. הדינמיקה בין השניים משעשעת ונוגעת ללב, ובמובנים רבים היא מזכירה את מערכת היחסים בין היקאפ ל"שום שן" ב"דרקון הראשון שלי". רפרנס בלתי נמנע נוסף הוא "משפחת סופר־על" - סרטו המעולה של בראד בירד.
עם זאת, עד מהרה מתברר של"שישה גיבורים" יש כמה אסים משל עצמו בשרוול (ביימקס החמודי, עיצוב מוקפד ומגניב, מסרים אינטליגנטיים), ולמרות שהוא לא מגיע לפסגות שאליהן הגיע סרטו של בירד, יש בו מספיק רגש, הומור וקצב כדי לכפר על כך. נכון, המזימה של הנבל קצת לעוסה ומוכרת, ונכון, קטעי הפעולה יתקשו להרשים את מי שראה כמה סרטי סופר־גיבורים בחייו. אבל צופים צעירים יותר צפויים לבלוע את "שישה גיבורים" בשקיקה ולבקש מנה נוספת.
"שישה גיבורים" ("Big Hero 6"), במאים: דון הול וכריס וויליאמס. ארה"ב 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו