בסופו של דבר המחלוקת בין אובאמה לנתניהו בסוגיית איראן היא בעיקר סביב עניין הזמן. שני המנהיגים לא רוצים איראן גרעינית, אלא שלנשיא האמריקני יש יותר זמן מראש הממשלה, ולא רק מכיוון שירושלים מקדימה את וושינגטון בשבע שעות. חילוקי הדעות בין שני המנהיגים הם גם עניין של תפיסה: אובאמה באמת מאמין ש"חלון הזמן" מאפשר לו להחריף הסנקציות ולכופף את המשטר האיראני בלי ירייה אחת. נתניהו רואה את הדברים קצת אחרת ומנחש מה טהרן תעשה עם הזמן שיינתן לה: תצעד קדימה עם פרויקט הגרעין. לוושינגטון כבר היו הערכות מוטעות בסוגיית הגרעין האיראני בעבר, ואפילו בסוגיית הגרעין הצפון-קוריאני. גם השעון האמריקני יודע לזייף. נתניהו הסביר אתמול בוושינגטון כי ישראל רשאית להגן על עצמה (לתקוף). אובאמה הסביר כי לאמריקה (בתור המעצמה עולמית) הזכות להתריע מפני ההשלכות החמורות של תקיפה שכזו. כל אחד התבצר בעמדתו. בעניין הזה "הפיסגה האיראנית" כמעט לא שינתה הרבה, להוציא אולי את העובדה שהיום יש בטהרן מי שמבין כי בשנה הקרובה אמריקה לא תאפשר שימוש בכוח נגד פרויקט הגרעין, אולי רק עם קפצונים שיישארו מחג הפורים. מפגשי העבר הטעונים בין שני האישים חייבו מאמץ ארגוני כדי להפגין חזית אחידה. השניים יצאו בהצהרות מול המצלמות עוד לפני הפגישה בארבע עיניים. אבל אפילו בשלב ה"ליטופים" הדגיש נתניהו את זכותה של ישראל להגן על עצמה לבדה. אובאמה הדגיש כי לא הגיעה העת לפתרון צבאי. העיתון "ניו יורק טיימס" מיהר להעלות לאתר שלו דיווח על המפגש "הקודר והענייני" בין שני האישים. שפת הגוף בהחלט שידרה לחץ. לכולם הלוא ברור כי השעות הן שעות הרות גורל, בין אם מדובר בשעון ישראל או בשעון ארה"ב. יש אולי כאלה בוושינגטון התופסים את משטר האייתוללות באיראן כמשטר "רציונלי". ה"רציונל" של אותו משטר מביא אותו למלחמת הישרדות תמידית תוך שימוש בטרור ובאלימות. חמינאי, האיש החזק במדינה, משוכנע כי פצצת אטום היא תעודת הביטוח של איראן מול המערב, ודאי כך אחרי הפלישות האמריקניות לאפגניסטן ולעיראק. כמה אירוני שבדיוק בגלל אותן פלישות אובאמה לא מתכוון להסתכן במערכה נוספת, ודאי לא בשנת בחירות. אובאמה תיכנן עולם מעט שונה בשנתו הרביעית בבית הלבן. הוא בנה על עולם בטוח ויציב יותר. וגם הרבה יותר דמוקרטי. בינתיים דומה כי הדיאלוג הישיר בין המעצמות לאיראנים נכשל הן בשווייץ והן בטורקיה. היחסים עם הקרמלין מתוחים ועל "אביב העמים" הערבי כבר מזמן השתלטה קרה. שלא לדבר על התלות הכלכלית בסינים שלא מאפשרת לאמריקנים לכפות מולם את רצונם בסוגיות בינלאומיות כמו סוריה. אובאמה איבד ללא ספק הרבה מתמימותו בבית הלבן, אבל הוא עדיין מאמין באיראנים. כמה חבל שבמקום להאמין בעם האיראני כפי שהיה צריך ביוני 2009 - עת זה יצא למחות באומץ רב - הוא בוחר להאמין במשטר האיראני. אף אחד לא שש אלי קרב וישראל ככל הנראה טרם קיבלה את ההחלטה לתקוף. אבל כל יום שבו איראן ממשיכה בפרויקט שלה - רק מגביר את הסיכוי לתקיפה. שפת הגוף במפגש שני המנהיגים חשפה בדיוק את מה שצפינו. אובאמה, מבחינת ירושלים, עבר כצפוי את מבחן התיאוריה מול הנשיא פרס, אך נכשל בטסט מול נתניהו. נתניהו בהשראת פורים העניק לאובאמה את מגילת אסתר, ומן הסתם הסביר לו כי גם היום חי לו בפרס המן האגגי. אלא שלמרות זאת נפרדו שני המנהיגים מבלי לסנכרן שעונים. עד לפגישה אתמול ידענו כי ארה"ב לא רוצה מתקפה. כעת עולה כי גם ישראל טרם קיבלה החלטה. האם ייתכן כי המרוויח הגדול של המפגש הוא דווקא חמינאי? וושינגטון הרוויחה זמן. נקווה רק שטהרן לא הרוויחה פצצה.
אובאמה הרוויח זמן, טהרן אולי פצצה
בועז ביסמוט
כיהן כעורך הראשי של "ישראל היום" מ-2017 ועד ינואר 2022. החל את דרכו העיתונאית ב-1983 בעיתון מעריב ככתב ספורט, ובתפקידי כתיבה ועריכה במדור הכלכלה. בהמשך שימש שליח מעריב בפריז. בשנים 2004-1990 היה שליח ידיעות אחרונות בפריז. ב-2008 הצטרף ל"ישראל היום", ושימש עורך חדשות החוץ ופרשן. במהלך השנים דיווח ממדינות רבות שעימן אין לישראל יחסים דיפלומטיים, ובהן איראן, סוריה, תוניסיה, לוב, תימן ועיראק. ב-1993 ביקר ברפובליקה האסלאמית של איראן, והיה לעיתונאי הישראלי הראשון שביקר במדינה מאז ההפיכה ב-1979. במהלך ביקורו בעיראק ב-2003, נעצר על ידי הכוחות האמריקניים בחשד לריגול, והוא הוחזק במעצר. כיהן כשגריר ישראל במאוריטניה בשנים 2008-2004. ב-2012 יצא ספרו "עובר כל גבול", העוסק בביקוריו במדינות מוסלמיות ובמפגשיו עם מנהיגיהן. בעל שני תוארי מוסמך מאוניברסיטת סורבון שבפריז. נשוי בשלישית ואב לארבעה. אוהד שרוף של ליברפול.
