מכל הדברים היפים והמכוערים שנאמרו על אריק איינשטיין במלאות שנה למותו, קומם אותי במיוחד דיון שהתקיים באחד הערוצים, ובו, בין השאר, נטען שאריק איינשטיין של 15 השנים האחרונות היה מנותק מהמציאות הישראלית (הנה, עובדה, הוא לא הופיע בהפגנות המחאה החברתית!) ובתקליטיו האחרונים אין התייחסות "למצב".
יש גם סברה שאריק איינשטיין בעצם פרש מיצירה ומהקלטות אי אז בשנות התשעים המאוחרות. "למה לא דיברת על התקליט האחרון שלו?" שאלה אותי מאזינה באחת מהרצאותיי, "לאיזה תקליט את מתכוונת?" שאלתי אותה. ל"יש בי אהבה" היא הודיעה בכעס, ולך תסביר לה שמאז 1995 הוציא אריק איינשטיין עוד שבעה אלבומים.
והיא לא לבד. רבים מאלה שבטוחים שאריק איינשטיין הוא רק נוסטלגיה, פשוט לא יודעים שהוא היה אמן פעיל עד סוף חייו. זאת ועוד, הדעה הנשמעת לעיתים שאריק איינשטיין של שנות האלפיים לא מתקרב לרמת היצירה שלו בשנות השבעים או השמונים היא אולי לגיטימית, אך לא מתבססת על היכרות אמיתית עם מה שעשה בשנים האחרונות. כלומר, קובעים דעה בלי לדעת את העובדות.
אני לא נכנס כאן לדיון מי אשם בכך, הרדיו או הטלוויזיה או חברות התקליטים או האמן עצמו. לדעתי אריק איינשטיין, כגדול האמנים שהיו לנו במוסיקה הישראלית, ראוי לתשומת לב ולמינימום הכבוד של האזנה ליצירתו בכל שלב בקריירה שלו. גם בחמש עשרה השנים האחרונות. לא מתוך פרגון אלא מכיוון שהוא המשיך להיות נהדר. המשיך לגלות ולטפח כישרונות צעירים וחדשים, המשיך להיות בעל טעם משובח במוסיקה, והמשיך לבטא את עצמו במילים שלו או של אחרים כמו שאף אחד אצלנו לא עשה.
אחרי שיר במצב רוח טוב ("יומן מסע" כאורח אצל אביב גפן) ושיר באחד במצב רוח מרומם ("אדומה שלי", שהוא כתב ומיכה שטרית הלחין לכבוד זכייתה של הפועל תל אביב בדאבל), כתב איינשטיין שיר שאט־נפש אנטי־פוליטיקה חריף: "פרנצ'סקה פוליטיקה", ללחן של מיכה שטרית:
פרנצ'סקה פוליטיקה, את זונה לא קטנה
פותחת רגליים ללא הבחנה
אומרת שלום ועושה מלחמה
אנרגיה פנימית ותקווה
באותו הזמן, יחסיו של איינשטיין עם אמרגנו־מפיקו מיכאל תפוח הלכו והידרדרו, ואחרי 24 שנים של עבודה משותפת וחברות הגיש איינשטיין בשנת 2002 תביעה אזרחית נגד תפוח. אין זה ממקומי כאן להיכנס לעומק הנושא, ומי צדק ובאיזו מידה, אך ברור ששבע השנים שעברו עד שהצדדים הגיעו להסכם גישור היו קשות מאוד לאריק מבחינה נפשית ויצירתית. תחושת האכזבה, אולי אף הבגידה, שחש מכיוון חלק מחבריו ושותפיו העסקיים השפיעה על הטון באלבומיו בשנים הבאות. כך גם המצב החברתי־פוליטי בארץ שנתפס בעיניו כהולך ומחמיר ומצבו הפיזי האישי, ובעיקר הידרדרות הראייה שלו.
הוא המשיך, כמו תמיד, להקליט מוסיקה נהדרת ולשיר כמו שאף אחד אחד לא שר, אך מתחת למוסיקה היפה והמעוררת משהו קרה לאריק איינשטיין שתמיד, גם בשיריו העצובים ביותר, היה מלא באנרגיה פנימית ובתקווה. בשנות האלפיים האופטימיות שלו נחלשה ובשיריו, לצד האהבה שתמיד קיימת, אני מוצא הרבה מבוכה ודאגה וניסיונות עידוד, עצמי וכללי. בגיל 60 והלאה אריק איינשטיין כבר לא "יושב על הגדר, רגל פה רגל שם" אלא אומר מה שמפריע לו.
חשוב לי להדגיש שהדברים לא נאמרים על סמך ההיכרות האישית בינינו, אלא להפך: בשיחות בינינו הוא היה בדרך כלל חיובי, קוּל ומאוד מצחיק. אני מדבר על מה שעבר מאריק החוצה על פי השירים, גם אלה שכתב בעצמו וגם אלה שכתבו אחרים שעבדו איתו.
תקופת ייאוש אישי וכלכלי
אני כאן לא כדי לחולל מהפכות
לרוב שותק שומר על פרטיות.
קצרים אצלי הם ביטויי שמחות
אך רגישות אפשר לומר מוגזמת מכל שטות.
השיר הזה ("זה אני", מילים ולחן: ארקדי דוכין) הופיע באלבום "שמש רטובה", שהיה בשנת 2002 אלבומו הראשון של איינשטיין ללא השותפים הוותיקים ליצירה. לצד שירי האהבה והגעגוע, שבהם "ואת חוזרת לשלכת" ו"כמה טוב" המרגשים במיוחד שהלחין שטרית למילים של יעקב רוטבליט, ו"שחורה שלי" שהלחין ארקדי דוכין למילים של אריק (על סימה אהובתו) בלטו שירים שאיינשטיין כתב באווירה שונה. מיכה שטרית הלחין את הטקסט הקיצוני ביותר שכתב אריק תחת הכותרת "סדום ועמורה":
מציתים, גזענים, אנסים, עלוקות
אלוהים, מקדשים, מסגדים, כנסיות
רוצחים, מתאבדים, נביאים, נבלות
וכלבים גדולים סובבים בחצרות
ב־2004 יצא האלבום "שתי גיטרות בס תופים" בחברת תקליטים חדשה מבחינתו של איינשטיין, הד ארצי. על האלבום עבד באולפן ההקלטות של יזהר אשדות, והמוסיקאים העיקריים שהשתתפו באלבום היו ברי סחרוף ופיטר רוט, וכן המתופף שלומי (כרובי) לביא שהשתתף איתם בעיבודים, ללמדך שבאלבום חזרה לרוק עסקינן. איינשטיין כתב שישה משירי האלבום והיו בו שירים של אברהם חלפי, לאה גולדברג, יעקב רוטבליט וגם גירסת כיסוי לשיר עתיק של בני ברמן, "פרידת המלח". את אחד היפים בשירי האלבום, "זה לא בדיוק געגוע" הלחין יהודה פוליקר למילים מתגעגעות של איינשטיין. "זה לא שפעם היה יותר טוב", אמר לי אריק בראיון, "אלא שפעם היה פחות רע". וזו היתה לאיינשטיין תקופה רעה. "שתי גיטרות בס תופים" הוא, לדעתי, אלבומו הקודר של איינשטיין. על סף ייאוש, מבחינה אישית וכללית.
בשיר "חמלה" שהלחין ארקדי דוכין כתב ושר איינשטיין:
והלב נקרע מכאב
הלב מתפוצץ מזעם
הלב מתמלא בחמלה
פעם אחר פעם
אך יותר מכולם יש שיר אחד שמייצג את מצבו הנפשי של אריק באלבום הזה - "תוף בודד". זהו שיר של לאה גולדברג שאריק הקליט בראשית שנות השמונים, בלחן של מיקי גבריאלוב. עם הקלטת הגירסה החדשה אריק הסביר לי על השיר: "לאה גולדברג הרגישה בשלב מאוחר של חייה רדופה ומושפלת. הביקורות של המבקרים הצעירים קטלו אותה והיא חשה שאיש לא עומד להגנתה". מדוע בחר איינשטיין לחזור לשיר הזה ב־2003? על כך הוא לא השיב.
הם אהבו אותי מאוד
עד שעליתי לגרדום,
הם אהבו אותי מאוד
אבל עליתי לגרדום
ב־2006 יצא איינשטיין מהאווירה הקודרת של אלבומו הקודם עם האלבום "רגעים", שבו שיתף פעולה עם פיטר רוט. האלבום כלל עיבודים של רוט ואלדד גואטה לשיר ישן של שמוליק צ'יזיק ז"ל, "אף אחד לא מזיל דמעה", ולשירים חדשים שכתבו ו/או הלחינו במיוחד לאלבום פיטר רוט, מאור כהן, יהלי סובול, מאיר ישראל, יעקב רוטבליט, דן תורן ואריק איינשטיין עצמו, שהסתפק הפעם בכתיבת מילים לשיר נוסטלגי אחד, "שלא ייגמר". אני זוכר שכשיצא האלבום, שניים משיריו נשמעו לי מאוד קשורים לשיחות שלי עם אריק, למרות שהוא לא כתב אותם. את השיר "אריה בחורף" הלחין פיטר רוט למילים של יעקב רוטבליט, ספק על איינשטיין ספק על אריק אחר ואולי בכלל ללא שום קשר:
אריה בחורף, אריה בא מן הסתיו
סוחב את הרגל נתפס לו הגב
רק זה עוד חסר לו כמו קוץ בזנב
אחרי "רגעים" החל אריק איינשטיין משתף פעולה עם גיטריסט, כותב ומוסיקאי די אלמוני עד אז, גיא בוקאטי, שהיה שותפו ליצירה עד ימיו האחרונים. בוקאטי היה האיש שאריק סמך עליו, התייעץ איתו ויצר איתו שירים, ובמידה רבה כתיבתו של בוקאטי היא ביטוי למחשבות ולדעות של אריק. ב־2007 יצא אלבומם המשותף, "כל הטוב שבעולם", שכמעט כולו (למעט השיר "רגע לפני" שכתב יעקב רוטבליט) הוא מילים ולחנים של בוקאטי. האנרגיה והתחושות הטובות חזרו באלבום הזה, ואריק חזר לעסוק בפרטי, באהבה וביחסים, אך גם לא התעלם מהסביבה שבה הוא חי.
זה פה אצלנו כל שני וחמישי
זה לידנו קבצנים בכביש ראשי
לא רוצה לעורר את המועקות
לא רוצה להתבכיין, אני רוצה לבכות
ובשיר "רוקד את הטנגו לבד", שאיינשטיין כתב את מילותיו עם בוקאטי, מופיע משפט שהתברר כנכון עובדתית:
כתבתי לך מיליון שירים וזה יהיה האחרון
נתתי לך מכל הלב אז קחי ממני קצת כאב
קצת כאב, זה הורג אותי ככה לאט לאט
האם השיר הזה ממוען לאהובה פרטית? למדינה? לתקשורת? לקהל? בשנים שבאו אחרי הוצאת האלבום היתה לאיינשטיין ולבוקאטי תחושה שהמוסיקה שלהם לא מקבלת מספיק תשומת לב. אריק אף פעם לא התלונן, אבל מדי פעם הוא שאל מדוע זה כך. ובכל זאת המשיכו השניים ליצור לא מעט שירים בהמשך, וחלקם הגדול עסק בנושאים פחות אישיים ויותר כלליים. לי נדמה כאילו אריק אמר בליבו - אם כבר להקליט שירים חדשים, לפחות שתהיה להם מטרה נוספת, מעבר להיבט האישי.
עיסוק במוות המתקרב
את "כשתחזור", שכתב והלחין גיא בוקאטי ב־2009, שר אריק לתמיכה באמו של החייל הנעדר גיא חבר.
אמא שלך אומרת שבטוח תחזור
ואני איתה מביט אל האור
זה קשה עד מאוד, זה קשה באמת
לאבד את הילד בתוך עולם חי ומת
עבור גלעד שליט, שחזר מן השבי ב־2011, הקליט איינשטיין את השיר "עכשיו כשאתה כאן". באותה שנה, הקליט גם את השיר "ילד מיוחד" למען יום ההתרמה של בית איזי שפירא לאנשים בעלי מוגבלויות.
וכל אלה שמניתי עד כה ללא שום קשר לשירים ה"רגילים" שהקליטו השניים: שיר חדש של רוטבליט, "מעבדות לחירות", וגירסה חדשה ל"צליל מכוון" של יצחק קלפטר, דואט עם שלמה ארצי, "חוזרים הביתה" שמו, ושלושה שירים להוצאה המחודשת של "שירי אברהם חלפי". שניים מהם, "אדם בחדרו" ו"נותרו שנים ספורות" הלחין בוקאטי, ואת השלישי, "אמי" הלחין עומר קליין. שלושת השירים האחרונים שאריק הקליט אמנם עוסקים במוות המתקרב, אבל הוא בכלל לא תיכנן לפרוש בקרוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו