נצח יהודה

את מה שנהוג לכנות "הרומן הישראלי הגדול" שלו, עמוס עוז כבר כתב. ואף על פי שבספריו האחרונים פנה, לכאורה, לאפיקים צנועים יותר, הרי גם במסגרתם תפקידו של עוז כצופה לבית ישראל נשמר, אם בשל בחירתו לעסוק בסוגיות השייכות באופן מסורתי לדברי ימי הציונות - הקיבוץ ("בין חברים") או הבית הלאומי ("תמונות מחיי הכפר") - ואם בשל הנטייה האוטומטית כמעט של הקורא, או לפחות המבקר והחוקר, לקרוא את עוז כמעין נביא עכשווי שכתביו טומנים בחובם תשקיף למצב הנוכחי.

ואולם, בספרו "הבשורה על פי יהודה" עוז עצמו הוא שמקבל עליו בגלוי את התפקיד ומשמש נביא, פרשן ובאווירה עכורה של ימים אלה - גם מתמקם בעמדת המשיב, הן למגרדים בראשם בתמיהה, אשר שואלים כיצד הידרדרנו למצב הנוכחי ואנה אנחנו באים, והן לאלה שבחרו בסימני הקריאה ונסחפים במורד השיח האלים, המסמן את המתנגדים לקונצנזוס או לשברו - ומוקיע אותם כאויבים ובוגדים. להלן יתברר, כי התנודה בין העמדה הפרשנית, הכמעט פובליציסטית, לבין עמדת המספר תסתבר כתנועה הבולטת ברומן, לטוב ולרע.

הבוגד הוא פיגורה שחוזרת ומשכפלת את עצמה לאורכו ולרוחבו של הרומן, עד שאין דמות שיכולה להתנער ממנה. המקור לכל אותם שכפולים והשתקפויות, כפי שמסמן עוז כבר בכותרת הספר, טמון בדמותו של יהודה איש קריות, שהצטרף לקבוצת תלמידיו של ישו, התקרב אליו בעורמה ובכחש, הסגיר אותו לרומאים ומאז מחזיק בתואר הבוגד הנתעב של כל הזמנים.

עוז מציג ברומן הנוכחי תזה אלטרנטיבית, הנשענת על "The Gospel of Judas" - כתב עתיק בשפה הקופטית שנתגלה במצרים ב־1978, אך התפרסם בקרב הציבור רק ב־2006. תוכן המסמך נחשב מימים עברו לכתב כפירה פרובוקטיבי מאחר שלפיו ישו עצמו הוא שהורה ליהודה להסגירו לשלטונות, טענה שלא רק מזכה את יהודה מכל אשם, אלא מציגה אותו כשליחו הנאמן של ישו, היחיד שיורד לעומקה של תורתו.

הפיגורה של יהודה מתבררת כפני יאנוס - הבגידה המכוערת דבקה בה ללא הפרד אך צידה האחר הוא של התלמיד המסור, השליח האמיתי שעשוי לקדם את הגאולה. עוז משחק על כפל הפנים הזה: הוא ממקם את העלילה בירושלים המחולקת כעשור לאחר קום המדינה ושולח את שמואל אש, סטודנט צעיר, נלהב ומבולבל שאביו הפסיק לממן את לימודיו, לבית בקצה העיר, אשר בו תמורת לינה וקצבה צנועה, יגיש תה וישמש איש שיחה לוואלד, קשיש חידתי, ובשאר הזמן יחזר באופן מגושם אחר כלתו האלמנה והקודרת, המתגוררת בבית אף היא.

כשאש נמצא בעליית הגג שלו עליו להתמודד עם התזה המקרטעת שלו, הנשענת על אותו כתב כפירה פרובוקטיבי. ואילו ברדתו מטה לחדר האורחים עליו להתמודד עם הטרגדיות, הטריות עדיין, שמרחפות בחלל הבית בדמות בני משפחה מתים, בין שהוקעו כבוגדים ובין שהועלו קורבן על מזבח הרעיון הציוני.

אך הבוגד מסתבר לא פעם כקורבן ואילו הקורבן, כבוגד; למעשה, אין דמות בעלילה שלא דבקה בה אשמת בגידה כלשהי, אין דמות שלא מתייסרת על כך שנפלה קורבן לבגידה. "אני יכול להיענות לאחד רק כשאני מקריב אליו את האחר", טען דרידה; כולנו בוגדים בכל רגע במישהו, טוען בעקבותיו עוז. את הרובד הפילוסופי הוא מבקש להעביר לרובד האקטואלי ולשאול האם יש ביכולתנו לשנות את ההגדרות שהשתרשו והתאבנו בשיח הציבורי, שבו כולנו משמשים קורבנות ובוגדים ולחדול ממעגל הדמים; האם בשלה העת להניח בצד את המימד הנוקשה, הצר שבנו, ולהקשיב לבשורה על פי יהודה?

אפשר לטעון כי לפנינו מאמר בכסות של רומן, ואמנם התשתית האינטלקטואלית לרומן משורטטת בגלוי, לעיתים כמעט בהתרסה. ואולם, בניגוד לבית שאליו נכנס שמואל אש, שמדרגת הכניסה שלו שבורה וצופנת רעות, הקומה הסיפורית שבונה עוז מעל התשתית התיאורטית איננה רעועה כלל, אלא מציגה עלילה שמזמינה להצטרף אליה ולהתהלך בתוכה.

זאת ועוד: עוז חובב משולשים. ברובם, לפחות אחת מן הדמויות מצטערת שנקלעה למצב זה עוד לפני שהידרדר (ואכן, הרומן שולח זרועות ארוכות לעבר ספרו "מנוחה נכונה", ולא רק אליו). אך ב"הבשורה על פי יהודה" מעין חוט של עדינות ורוך ואפילו משובה נמתח מעל הדמויות. שמואל אש הוא אחת הדמויות הסימפטיות ביותר שברא, מעין דובי מגודל שהובא על מנת לטפל אך לבסוף תמיד יש להלביש אותו, לשלם עליו ולסעוד אותו. בעקבותיו גם הדמויות האחרות מגלות את צידן הרך, האנושי.

דומה שעוז מודע לכך שיש ביכולתו לנצל את המצב המזמין והשברירי שברא, אך הוא חש שמדובר באנשים שסבלו מספיק. גאולה אינו יכול להציע, אך יש ביכולתו להציע רגעים קטנים של נחמה.

אותו איזון בין הפן המאמרי לפן העלילתי אינו נשמר בחלקו השני של הרומן, שאמור להביא את העלילה לשיא. דווקא ברגעים אלה, הבאים לידי ביטוי בשיחות ארוכות בין ואלד לשמואל אש, התשתית התיאורטית גוברת על המימד הסיפורי ומטשטשת אותו עד לרמה שלא ניתן להבחין מיהו הדובר, ואלד הקשיש או אש הצעיר. מתוך שניהם בוקעים רעיונות המכריעים לפרקים את הדמות והעלילה גם יחד.

אך גם ברגעים הללו נשמר הצד המבכר את האחר בשר ודם על פני התיאוריות הנוקשות. מבחינה זו עוז עושה שימוש באידיאולוגיה על מנת לחתור נגדה, לזרוק את הספרים והמצעים המדיניים ולהיישיר מבט - או לחי - אל האחר ולהעדיף אותו בייחודיותו על פני כל תורה כוללת שעיוורת מכדי לראות אותו.

ולמרות הפרובוקטיביות של "הבשורה על פי יהודה", מכותרתו ועד ההצעה, הנראית חתרנית רק בשל הנסיבות העגומות שעל רקען היא נכתבת, לא מדובר ברומן מטלטל או קשה לקריאה. נהפוך הוא: עוז כתב רומן נעים, בשל אך לא עייף, וחשוב מכל נטול להג. הרוך והפייסנות שמלווים אותו, בניגוד לספריו האחרונים, שבהם שרו ייאוש וניוון, יש בהם זיק, גם אם שברירי ורגעי, של תקווה.

הבשורה על פי יהודה / עמוס עוז

כתר, 312 עמ'

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו