"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

האוטו שלנו

משפחתי ומכוניות אחרות: איך דוחסים משפחה עם ארבעה ילדים לרכב ממוצע?

,עודכן

אחת החוויות המעצבות של ילדותנו היתה קשורה לנסיעות משפחתיות. לא לכל משפחה היתה אז מכונית ואנחנו זכינו להימנות עם אותם בני מזל מעטים. עשירים גדולים מעולם לא היינו. היינו האחרונים בבלוק לרכוש טלוויזיה, האחרונים בחצי הכדור הצפוני להכניס מערכת סטריאו. את החופשה עשינו תמיד בכנרת ותמיד באותו אוהל, שהיה למעשה כבשן מברזנט, ומעולם לא זכיתי לעמוד לצידם של אבא ואמא ז"ל, לא בתור לקבלה של איזה בית מלון וגם לא לבידוק הביטחוני בנתב"ג. אלא שבניגוד לתפנוקי השחיתות הללו, רכב היה משהו שאפשר לעיתים לקבל מהעבודה. כך אכן קרה, ומתוקף היותו של אבא מנפח זכוכית בכיר בחברת השלטים "הניאון", עמד לרשותנו רכב אמיתי. קצת ישן אמנם. נוטה, כמו כל בני משפחתנו, להתחמם שלא לצורך. אודה ולא אבוש, היה זה רכב שמכסה המנוע שלו נפתח בתדירות גבוהה הרבה יותר מכל יתר הדלתות. ובכל זאת אוטו. ארבעה גלגלים והגה והוא ידע לנסוע ולצפור ואפילו לעצור.

צעירים יתקשו להאמין, אבל בתרבות הנהיגה של אותם ימים לא היה הבדל כל כך עמוק בינינו לבין הציבור החרדי. לא היו בוסטרים או מושבי בטיחות, וגם צברים עליזים בסנדלים ונמשים נהגו לשבת בבגאז' ולעשות פרצופים לנהג שמאחור; תינוקות, פעוטות וגם בני דודים מגודלים ישבו על הברכיים של מישהו, ולא נשקר אם נאמר שכמות הנוסעים המותרת בכל כלי רכב היתה "כמה שהצלחתם לדחוס". וכולנו זוכרים את כותרת העיתון העצובה אך משעשעת: "חיפושית התהפכה ועשרים וארבעה מנוסעיה נפצעו". לעולם לא אשכח כמה השתוממתי מהאות מ"ם של "מנוסעיה", ולא יכולתי שלא לתהות מה שלום כל היתר.

באווירת אותם ימים, כל נסיעה משפחתית היתה נפתחת בתדריך קצרצר מצד אבא. "אם רואים שוטר, כולם להתכופף". לפעמים, לפני נסיעה ארוכה, גם היינו מתרגלים. ההורים היו מכריזים "שלוש, ארבע, שוטר!" והילדים היו מצטמצמים כמה שאפשר ונמעכים בחדווה זה על זה. כשזה קרה על אמת, עם שוטר אמיתי במדים, היינו הולכים עם זה עד הסוף, ולא פעם, עם עבור זעם, כשכולנו ניסינו להזדקף, גילינו רשימה יפה של נזקים: משקפיים שהתעקמו, מצלמה שהתפרקה, ובעיקר סנדוויצ'ים שאיבדו את צלמם. בדקתי והשוויתי את העניין הזה עם עוד חברים בני שלושים ומעלה, ומתברר שכולנו גדלנו על המשפט "אם רואים שוטר, כולם להתכופף". מדובר בקלאסיקה. שורה משיר, או פרקי אבות. וכשחושבים על זה, אי אפשר לחמוק מהמחשבה שכמה מהדון־ז'ואנים כחולי המדים שלנו לקחו את זה כנראה יותר מדי ברצינות.

אני שב ונזכר בחוויות הנסיעה המשפחתית של ילדותי, מכיוון שהיום זה כבר לא בא בחשבון. בקיץ האחרון הפכנו למשפחה של ארבעה ילדים, ועם כל השמחה והצהלה, המשמעות התחבורתית היא גירוש מיידי מגן העדן של המכונית המשפחתית. בנקודה הזאת שוררת תמימות דעים נדירה בין היפנים, האירופאים והאמריקנים. מבחינתם של גויי הרכב, משפחה היא משהו שסכום חלקיו הוא חמש. למה? מן הסתם יש כאן תשלובת של שיקולים הנדסיים, הרגלים ישנים, ואמונה תפלה במעמדה המיוחס של החמסה. אבל יש כאן גם גזירה שאומרת שמשפחה שנולד לה ילד רביעי צריכה לבחור באחת הדרכים, שכל אחת מהן גרועה מקודמתה:

א' - לנפות מישהו אחר מהמשפחה, הורה או ילד גדול - פתרון שנשמע אכזרי. כמעט דרוויניסטי. ובכל זאת כשחושבים על זה, ממילא בחלק גדול מהמשפחות בישראל הילד השלישי או הרביעי הוא בסך הכל השלב שלקראת הגירושים. בקיצור, אין לדחות על הסף את האפשרות הזאת.

ב' - להפסיק לנסוע יחד. זה רעיון מבאס לא פחות. מה הכיף בנסיעה אם המשפחה לא יכולה להצטופף יחד, לשחק בדרך במשחקי ניחושים, כן לא שחור לבן, ולזייף בקולי קולות שירים שמילותיהם רוטשו לבלי הכר למטרות שעשוע? ובכל זאת, מגיל מסוים, ילדים ממילא נוטים להבריז מחלק גדול של הנסיעות. ואם החינוך נורא הצליח לכם, והילד משתוקק גם אחרי הברמצווה לעשות שבתות אצל הדודים בקיבוץ, אז שייסע באוטובוס ונאסוף אותו בתחנה! מה העניין? אנחנו לא נסענו באוטובוסים?! נסענו. אבל עכשיו אין לאגד נהגים, כי כל הערבים התפטרו.

תת־אפשרות נוספת היא לעבור לשתי מכוניות, מה שמייקר כל נסיעה פי שניים, ועוד יותר גרוע - מביא לפלגנות בין הילדים. ברגע שבו מתחילים לחלק את המשפחה, זה עניין של שתי שניות עד שהילדים מחליטים שאחד הרכבים שווה יותר. נשמעים דיבורים על "האוטו של הבנים!!" ואפילו "מי מוכן לעבור ולשבת עם התינוק הצורח". יופי של דינמיקה לפתוח בה חופשה משפחתית, ואתם לא רוצים להיות שם.

ג' - והנוראה מכולן ככל הנראה - להחליף מכונית ולעבור לדברים המסורבלים והמכוערים האלה שנקראים מיני־ואן. שיהיה ברור, אין להם שם בעברית, כי העברית מאז ומעולם העדיפה לנבל את הפה בשפות זרות. ו... כן, לרוב אין מנוס מהאפשרות הזאת, והאמת היא שלאחרונה אנחנו עוברים בין סוכנויות ומחפשים לעצמנו משאית קטנה. היה אפשר ללכת פשוט על ואן או טרנזיט, שזה, אם נאמר את האמת, אמבולנס בלי ציוד רפואי וצ'קלקה. הבעיה העיקרית עם כלי רכב מהסוג הזה היא שכל היושבים בפנים תמיד מרגישים קצת כמו פועלים בדרך לאתר בנייה. לא משנה אם אתה נוסע ללונה פארק, לסבא וסבתא או לים, אם אתה נוסע בוואן זה מרגיש לך כאילו בעוד שעתיים תשב על פיגום ותכרסם כיכר לחם בלי כלום. שלא לדבר על הפחד לפני מחסומים.

בחלק גדול מהמקרים, מה שנקרא מיני־ואן הוא למעשה מכונית רגילה שמישהו הצליח לדחוס לתוכה עוד שני מושבים. איך הוא עשה את זה רק הוא יודע (ואלוהים. והבעלי־דירות להשכרה בתל אביב). התוצאה בכל אופן היא מושב אחורי בתוך הבגאז', שכדי להיכנס אליו אתה צריך להיות הכלאה של נדיה קומנצ'י והודיני. מקום לרגליים אין, וזה נורא מוזר לנסוע לטיול כשאתה יודע שעד שנגיע שני ילדים כבר ממילא יהיו משותקים מהמותניים ומטה. ומצד שני, כתוצאה מאותו ספסל אחורי לא נשאר בגאז', כך שממילא אף אחד לא נוסע לשום טיול.

אני קורא מכאן לכל מעודדי הילודה למיניהם. לא צריך טובות ולא צריך מענקים. אבל בתור המדינה היחידה במערב שבה ארבעה ילדים הם לא סיבה לראיון בתוכנית לייט־נייט, כדאי שמישהו כאן ישקיע כסף ויצירתיות, ויפתח סוף סוף כלי רכב משפחתי באמת. ועד אז: כשרואים שוטר, אתם יודעים מה לעשות. √

(איור: עציון גואל)

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר