מי הזיז את המסעדה שלי?

24 שנים חלפו מאז גילה מוטי קירשנבאום את ז'וז'ו אבוטבול על חוף ימה של אשדוד. קירשנבאום, אז עוד בערוץ היחיד שהיה קיים פה, הגיע לעיר הנמל במסגרת כתבה על קידוחי הנפט בעיר, אך גילה את המציל שהפך לסמל הישראליות החדשה. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

כותב שורות אלו רחוק מלהיתלות על כתפי ענקים. גם המסעדן נתי שפריר רחוק מלהיות דמות האשדודי האותנטי, שתחדור למיינסטרים של התקשורת הישראלית. אבל במובנים רבים נתי הוא בהחלט סיפורה של אשדוד של השנים האחרונות - זאת שאוכלוסייתה עומדת על יותר מ־200 אלף תושבים, זאת שספגה גלי עלייה אדירים מאתיופיה ומחבר העמים ופשיטה נדל"נית מצרפת, זאת שחוותה בום כלכלי אדיר בזכות משכורות העתק בנמל ובחברת החשמל, ובעיקר זאת שהפכה להיות החזית החדשה בשלושת המבצעים הצבאיים האחרונים, שעלו באבדות ובפצועים רבים בעיר. 

שפריר, אשדודי מבטן ומלידה, ניסה לנהל בשנים האחרונות את מסעדת "בלזק" תוך כדי שהוא מנסה להתכתב במאכלים שלו עם השינויים הדרמטיים שעברו על העיר. אולם המסעדה, שקיימת 15 שנה ונמצאת בבעלותו כבר עשר שנים, תסגור את שעריה בחודש ינואר 2015. היא לא היחידה - מוסדות הסעדה ותיקים בדרום בכלל, ובאשדוד בפרט, נמצאים על סף סגירה. עבורם צוק איתן היה הקש ששבר את הרצון לבצע שינוי קולינרי בפריפריה. 

רבים אולי יגידו כי מסעדות הן החוליה האחרונה בשרשרת הנפגעים הכלכליים של הקרב האחרון. אבל אוכל הוא גם בבואה של עיר ושל אנשיה. "יש פה עניין של רצון להרחיב אופקים, עניין תרבותי שהאוכל הוא רק הביטוי שלו", מסביר שפריר.

 

"ביסטרו זה לא ברירת מחדל"

"נולדתי באשדוד במלעיל", אומר שפריר כשאנחנו נפגשים במסעדה שלו בשעת צהריים מוקדמת. הרוח מן הים באה והולכת והשמש נעימה ומלטפת, עד שקשה להאמין שכבר אמצע נובמבר. אנחנו ליד מרכז רוגוזין הישן. אשדוד היתה יכולה להיות מארסיי או נאפולי, אבל היא נתקעה ברוגוזין, עם ים של בטון והסנדביץ' התוניסאי האגדי של מוריס.  

ההורים של שפריר הובאו מהאונייה שהגיעה מרומניה היישר לבטונדות של חברת החשמל בעיר הנמל, אי אז בתחילת שנות ה־60. בזמן שכולם סביבו חלמו על תל אביב, הוא רצה להביא את השינוי דרך המטבח לאשדוד. כשהשתלט על המקום שבו עבד בשנת 2004, הביא לעיר דברים אחרים: בשר גורמה, פירות ים ויין מבציר מקומי. 

הביקורות המהללות מיהרו להגיע, מכל קצות הקשת הקולינרית, דבר שאינו אופייני למסעדות שנמצאות מחוץ לקו תל אביב־ירושלים. ב"הארץ" כתב שגיא כהן: "בלזק היא כנראה הביסטרו הרומנטי ביותר בישראל"; אבי אפרתי, הקשוח והחמוץ שבמבקרי המסעדות, התאמץ הפעם והוסיף: "האוכל בבלזק בסיסי, צנוע וטעים. קשה להפריז בתיאור האומץ והעיקשות הנדרשים כדי להחזיק ביסטרו בעיר שחוטפת בכל פעם שהדרום בוער, שאוכל צרפתי אינו בדיוק ברירת המחדל הטבעית של קהל הסועדים בה. משמח שהיא כאן וחשוב מאוד שתישאר".   

שפריר טוען שהעבודה במסעדה רק עלתה והשתפרה לאורך השנים, ושיותר אנשים הגיעו אליו מכל הארץ. אבל בקיץ האחרון הוא הבין שהגיע הרגע להמשיך הלאה: "עם ההתחלה של צוק איתן פשוט קרסתי. חטפתי דלקת ריאות, אושפזתי, וכשיצאתי מבית החולים ביום חמישי, הייתי מלא באנרגיות. חשבתי לעצמי, יאללה, חוזר למסעדה, קונים מצרכים הכי טובים ומזמין אנשים להראות להם שאפשר גם במצב כזה לאכול טוב, לשתות איזו כוס יין באמצע המלחמה. ואז כשאנחנו במטבח עם הסטייקים והירקות הטריים ואני כולי שמח ומאושר, נשמעת אזעקה. אנחנו רצים במהירות אל מעבר לכביש כי במרחק של 80 מטר בין השיחים יש מקלט ציבורי. 

"רצנו, ופתאום היה בום רגיל. ואז עוד טילים. כשיצאתי החוצה, אמרתי לעצמי, על מי אני עובד, איזה זוג יבוא עכשיו מהבית, יתלבש יפה, ישתה כוס יין ויזמין לעצמו שלוש מנות, כשבאמצע - עם הבגדים היפים והאווירה הרומנטית - הוא צריך לרוץ במהירות אל בין השיחים כדי שלא יפגע בו טיל?" שפריר נעל את הדלת, שיחרר את העובדים המעטים שנותרו במקום בזמן המלחמה וסגר את המסעדה לחודש. 

כשהמבצע התקרב לסיום, הרגיש שוב צורך לצאת. הוא פצח במבצע: עם כל אזעקה יחולק צ'ייסר לנוכחים. שני זוגות אמיצים והצוות הקטן שתו באותו לילה לשוכרה, במטבח הקטן של המסעדה הריקה.

 

חללית בכוכב לכת

מבצע צוק איתן אילץ את שפריר, וכמוהו אנשי עסקים נוספים ברחבי העיר, שמתקשים יותר להודות בכך, להוציא את כל החסכונות. שפריר גם לקח כסף מההורים, הכל כדי שיוכל להמשיך "להתגלגל". "במבצעים קודמים קיבלנו מהר מאוד את הפיצויים מהמדינה והמשכנו הלאה. עכשיו, מי יודע מה יקרה? אבל תגיד לי אתה, למי יש כוח לבשל במצב כזה, למי יש כוח לעשות תוכניות ללונג ראן; האם זה בכלל כדאי?"  

אשדוד עדיין מלקקת את פצעיה. רוב עסקי המזון נחשבים לעסק קטן ולא זכאים לפיצויים מהמדינה. עכשיו כולם מנסים לשרוד כאן עד הקיץ הבא כדי לנסות לכסות את ההפסדים. "אף אחד לא הצליח להפעיל פה עסק כמו שצריך במהלך כל המלחמה", מסביר שפריר. "העובדים שלי הסתובבו חודש בצפון, נעו בין משפחות שהסכימו לארח אותם, אחר כך הלכו לצימרים שהסכימו לארח אותם; בן אדם מיטלטל ממקום למקום, ואז זה נגמר, והחיים חוזרים למסלולם, ולכולנו כאן אמרו 'תסתדרו'".

שפריר הגיע למסקנה כי אשדוד מוכת הטילים לא יכולה להתמודד עכשיו עם מסעדה כמו שלו. "אני נמצא בלב השכונה הזו כבר יותר מעשר שנים, כמה מהתושבים שגרים כאן נכנסו אלי פעם אחת כדי לטעום מהאוכל? לא מזמן פגשתי מישהי מהאזור, וכשאמרתי לה שהמסעדה שלי, היא סיפרה לי שלפני כמה שנים היא אכלה אצלי, והיה לה יקר אבל מאוד טעים. תוסיף לכך שבשנים האחרונות כמעט בכל קיץ עפו טילים, ותגלה שאולי באשדוד לא רוצים ולא צריכים מסעדה כמו שלי. אני נאבק בכל חודש לשלם את חשבון המים, שלא ינתקו את החשמל ובמקביל לקנות את המצרכים הכי טובים. אשדוד היא עיר עם כסף, יש פה שכבה של אנשים שמרוויחים יפה, אבל את הכסף הם מעדיפים לשפוך בתל אביב כי נראה להם מוזר לצאת לבלות באשדוד. ומה שמוזר בעיניי הוא שגם עבור הדור הצעיר באשדוד לצאת למסעדה באשדוד זה משהו שבכלל לא נמצא בלקסיקון".

 

בלב הקפיטליזם

 הסיפור של שפריר אולי מגיע לסיום עצוב ששווה כתבה בעיתון, אבל מובן שהוא אינו היחיד. מוסדות ותיקים באשדוד, כגון "אידי" בעלת הוותק של 30 שנה שמפרנסת שלוש משפחות, ממשיכים להיאבק מדי קיץ בטילים ובקליינטורה שבורחת. באשקלון המסעדה הרומנית "הניצחון" ממשיכה לשרוד כנגד כל הסיכויים במציאות כל כך הזויה עבור מסעדה בלב ליבו של הדרום.  אפילו מקומות ניסיוניים כגון המעדנייה של "יקב כפיר" באזור התעשייה של קריית מלאכי, מתחילים להבין שמדובר בקרב אבוד מראש. 

הסמל האחרון. מסעדת "אידי" באשדוד // צילום: איתיאל ציון

בקיץ האחרון כתבנו כאן שהמחזור במסעדות בתל אביב ירד ב־30 אחוז, ואילו בדרום גם אחרי המלחמה עסקי האוכל מדווחים שהמחזור ירד ביותר מ־70 אחוז. אבל המסעדות הן רק חלק מהתמונה: היקבים, המשקים וכמובן החקלאים מצאו עצמם עם סחורה שאיש לא חושק בה - לא בדרום ולא במרכז המבוסס יותר. תוסיפו לכך קהל שספג פגיעה כלכלית אנושה בקיץ, ותקבלו שממה קולינרית. השבוע היה מדהים לגלות כי לצד המוסדות הקטנים והמשפחתיים, בתי הקפה של הרשתות הגדולות היו מלאים עד אפס מקום. מבט מקרוב על השולחנות מלמד כי לא אחת משפחה שלמה חולקת סלט גדול במחיר נמוך להחריד. האם לשום מסעדה שנמצאת אחרי מחלף לה גוארדיה אין באמת סיכוי לשרוד בדרום הארץ כיום? 

בשעות הצהריים נכנס לבלזק אדם זר, ודי במבט חטוף בתוכנת הווייז הפתוחה שלו כדי להבין שהוא אינו מאשדוד. "אתם פתוחים לצהריים? אה לא, יש לך המלצה למקום אחר? תן לי שם, אני לא מכיר רחובות באשדוד ולא מכיר מסעדות באשדוד". שפריר ממפה לתייר את המסעדות. הוא עצמו סגור בצהריים. "ניסיתי לפתוח בצהריים, אבל לא עניינתי שנתיים אף אחד. תל־אביבים לא יגיעו אם זה לא אירוע מיוחד, אף שאני מרוחק מהם רק חצי שעה נסיעה. מנטלית, כמו שכתבתי בפייסבוק, אשדוד היא בכוכב לכת אחר. ואני? אני החללית שמנסה לרחף מעל הכוכב זה".  

עד חודש ינואר שפריר מקווה שיקרו שני דברים: שיבוא בחור צעיר מאשדוד, ממש כפי שהוא היה פעם, וייקח ממנו את המסעדה כדי שבאשדוד עדיין יישאר איזה ביסטרו צרפתי אחד לרפואה; והדבר השני - שהחודש וקצת שנשארו יהיו חגיגה ופרידה מכל האנשים שהוא הספיק להיכנס להם אל תוך הלב. הוא רוצה הופעות של מוסיקאים, הוא רוצה להפתיע את האורחים שיגיעו למסעדה, הוא רוצה שיגידו לו מה בא להם שהוא יבשל. 

כשאנחנו במטבח שלו נכנסים לפתע אורחים, אחד מהם הוא ליאור, שעובר שיקום ממושך מסמים אצל נתי במטבח: שוטף כלים, מנקה, מה שצריך רק כדי להישאר נקי. הוא מתחיל לעבוד בערב, אבל רוצה להיות עוד קצת במטבח בימים שעוד נשארו למסעדה לפעול. שכנה אחרת נכנסת, טבחית לעת מצוא: "היא מאשדוד וככה זה, אם אתה נתקע או חסר לך משהו, אז אתה נזכר איפה אתה נמצא ומישהו מהילדות שלך יבוא לעזור. נו, ככה זה אשדוד, במלעיל, אני בטוח שבתל אביב זה לא יהיה ככה".

אז כן, כצפוי, לכל מי שרוצה לעשות משהו משמעותי בעולם הקולינריה הישראלי, המעבר למדינת תל אביב מגיע במוקדם או במאוחר. "אולי השינוי הזה הוא זמן טוב להגשים את כל החלומות שלי. ניסיתי להיות הלפיד שלפני המחנה באשדוד, אבל לא היה מאחוריי שום מחנה ואף אחד לא היה צריך אותי - וזה בסדר לגמרי", הוא אומר, "אני כמובן רוצה לחזור לאשדוד ובשלב מסוים, בגלגול אחר, אני אעשה את זה - כי זה הבית. אבל ההורים שלי מבסוטים, הם שמחים שאני עוזב את העיר, שאני סוגר. הם חושבים שהגיע הזמן להפסיק עם המאבק הבלתי פוסק לשרוד".

שפריר ינחת בשוק שבמתחם שרונה, שאמור להיפתח במארס, הרחק מהצניעות ומהארכאיות של בלזק הקטנה. כשאני אומר לו ששרונה מרקט הוא הבילוי הקלאסי לתושבי אשדוד שבאים לעיר הגדולה, ושבסוף הוא יפגוש את כל מי שלא הגיע לבלזק, הוא אומר: "כן, חשבתי על זה. אני שרציתי לעשות משהו לעיר שלי, מוצא את עצמי בלב הקפיטליזם, בעיר הגדולה. דווקא שם אבשל לחברים מאשדוד". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו