יש דילמה לא קלה למי שאוהב את קט סטיבנס, אחד הסינגר־סונגרייטרז הכי נהדרים של שנות ה־70, שמוציא עכשיו אלבום חדש ומקסים תחת השם שאימץ בסוף שנות ה־70 - "יוסוף".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מדובר באלבום יפהפה של שירים מקוריים, ולצידם חידושים לשירים של אחרים (למשל, "You Are My Sunshine" הקלאסי) בהפקה משובחת של ריק רובין הגאון ועם חברים אורחים, ובהם הגיטריסט ריצ'רד תומפסון. האלבום נשמע כאילו לא חלפו 40 שנה משנות ה־70. אותן מלודיות מתוקות, ובעיקר אותו קול מוכר כל כך וחודר לנשמה.
אלא שהאמן שנקרא קט סטיבנס חדל מלהתקיים ב־1977. בעקבות ספר קוראן שקיבל מאחיו (הנשוי לישראלית) הפך (באופן מאוד לא פופולרי בעולם המוסיקה) למוסלמי אדוק. הוא הפך ליוסוף איסלאם, פרש מיצירת מוסיקת פופ והקדיש את זמנו ללימוד הקוראן ולפעילות חינוכית וחברתית למען מוסלמים בבריטניה.
אף שהציג את עצמו כמוסלמי מתון ורודף שלום, התפרסמו שמועות על תמיכתו באייתוללה חומייני וכן נטען שהוא מעביר כספים לארגוני צדקה מוסלמיים שמתגלגלים לארגוני טרור. בסוף שנות ה־80 דווח שהוא הזדהה עם הקריאה לרצוח את מחבר הספר "פסוקי השטן" סלמאן רושדי, ובעקבות זאת הוטל עליו חרם תקשורתי בארה"ב ושיריו לא הושמעו שם ברדיו. כל כניסה שלו לארה"ב, בייחוד לאחר אסון התאומים, מלווה תמיד במעצרים ובחקירות מכיוון שהוא מופיע ברשימת חשודים פוטנציאליים לתמיכה בטרור. בשנת 2000 הוא רצה להגיע גם לישראל לצלם סרט תיעודי לערוץ 1VH, אך אחרי חקירה של שעות אחדות בנמל התעופה גורש לחו"ל.
לאוהביו הוותיקים, והיו רבים מאוד כאלה בשנות ה־70, היתה בעיה איך נכון להתייחס לאלבומיו הישנים. האם להפסיק להאזין להם? האם לאסור את השמעתם? או שאולי בכלל צריך להפריד בין האדם ודעותיו לבין אמנותו?
חוזר להופיע
סטיבנס נולד בלונדון ב־1948 כסטיבן דימיטרי ג'יאורג'יו לאב יווני מקפריסין ולאמא שבדית. כילד גדל בשבדיה עם אמו, ובגיל 17 חזר לאנגליה לבדו והחל להקליט שירים. בתוך זמן קצר הפך לכוכב פופ עם להיטים כגון "אני אוהב את הכלב שלי" ו"החתך הראשון הוא העמוק ביותר".
אחרי שהוציא שני אלבומים מצליחים חלה בשחפת, אושפז לשנה של טיפולים וחזר ב־1970 במראה חדש, רזה ומזוקן, ועם גישה מוסיקלית שונה. במקום הפופ הקליל של תחילת הדרך הוא יצר צליל אקוסטי ואינטימי. בתוך שנתיים הוא הוציא שלושה אלבומים, שנמכרו במיליוני עותקים בבריטניה ובארה"ב, ובהם להיטים דוגמת "היכן ישחקו הילדים", "עולם פראי", "ליזה העצובה" ו"רכבת השלום". עד 1978 הוציא עוד שישה אלבומים, שכללו להיטי ענק ונמכרו ביותר מ־60 מיליון עותקים.
ב־1978 הוא התאסלם, פתח בית ספר יסודי איסלאמי בפרבר של לונדון ומכר את כלי הנגינה שלו ואת אלבומי הזהב שקיבל. בשנים הבאות היה פעיל מאוד חברתית ופוליטית, ורק ב־1995 החל מקליט שוב. הוא הוציא לא פחות משמונה אלבומים של מוסיקה דתית מוסלמית ושל הקראת פרקי קוראן.
לפני כעשור החל יוסוף איסלאם חוזר לעולם הפופ. תחילה במסגרת מופעי צדקה ועם חידושים לשיריו הישנים. ההתנגדות אליו נחלשה בהדרגה. גם משום שלא נמצאו הוכחות לתמיכתו בטרור וגם בשל הסבריו החוזרים ונשנים שהוא לוחם למען השלום.
ב־2006 הופיע אלבום ראשון שלו בסגנון הישן, "Another Cup", שבו הוא ויתר באופן סמלי על ה"איסלאם" בשמו ונשאר רק עם "יוסוף". שלוש שנים אחרי יצא אלבום נוסף, "Roadsinger", ויוסוף חזר גם להופעות באירופה, 35 שנה אחרי שפרש.
עכשיו הוא מוציא אלבום חדש, וגם מתקבל לראשונה להופעות בארה"ב. האם הגיע הזמן להאזין לו כפי שהוא עכשיו, ללא מטעני העבר?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו