מאז חזרה הכנסת לפעילות במושב החורף, נדמה שכל יום שעובר מקרב את הבחירות בכמה חודשים נוספים. רק שנתיים עברו, אבל קואליציה כל כך מקרטעת, מפוזרת ומפולגת לא היתה כאן כבר הרבה זמן. למרות האינטרס המובהק של כולם להאריך את חייה של הממשלה הגוועת, אפילו באופן מלאכותי, לא מצליחים חברי הכנסת להתאפק. הם ממשיכים את ההשתוללות סביב חוקים שערורייתיים והצהרות תוקפניות, שמקרבים את קיצה של הקואליציה הסוערת.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אחד הגורמים המרכזיים לעובדה שהממשלה כולה עומדת על כרעי תרנגולת הוא אביגדור ליברמן. אמנם שר החוץ רץ עם ראש הממשלה בנימין נתניהו יד ביד בבחירות האחרונות, בסיעה משותפת, ואף קיווה (אפשר לומר התחנן) שהליכוד יבלע לתוכו את ישראל ביתנו (תמורת שריונים במקומות נאים), אך החליט ככל הנראה שכדי לא להגיע חבוט לבחירות הבאות, כפי שמשתקף בסקרים, עליו לחתוך סופית ולצאת לדרך אחרת - נגד נתניהו.
ליברמן מושך עשר שנים אחורה, ומבקש לחזור למצב שבו היה נתק מוחלט בינו לבין ראש הממשלה. הוא בולם את תהליך הפשרת היחסים הארוך, שהחל עם פרישת ליברמן מממשלתו של אהוד אולמרט, נמשך בהמלצתו לנשיא המדינה לתת לנתניהו להרכיב את הממשלה בבחירות 2009 (למרות שלקדימה, בראשות לבני, היה מספר מנדטים גבוה יותר), והגיע לשיא בריצה המשותפת ב־2013.
התוצאות המאכזבות בבחירות האחרונות, בצד העובדה שנתניהו לא שריין את ליברמן וחבריו בליכוד, הביאו להתרחקות, עד שלאחרונה הפך יו"ר ישראל ביתנו לאחד הגורמים הבעייתיים ביותר בקואליציה הנוכחית. כעת היחסים בין השניים מתקרבים לקיצם, מוקדם מהמתוכנן.
ערב פתיחת מבצע צוק איתן, בעיתוי אומלל במיוחד, הודיע ליברמן על היפרדות מהליכוד. במהלך כל המבצע תקף את ראש הממשלה ואת שר הביטחון, משה יעלון, ותבע קו קשיח יותר בהתמודדות עם חמאס. ככל הנראה, משום כך מייד אחרי המבצע ולפני פתיחת המושב חלה התקרבות בין נתניהו לחרדים והחלו דיבורים על החלפת הקואליציה.
נתניהו היה מעוניין בזה. החרדים רצו את זה. יאיר לפיד רצה את זה. גם נפתלי בנט כבר ייחל לזה, אבל המהלך טורפד על ידי ליברמן. יו"ר ישראל ביתנו שכח איך רק לפני שנה רץ מכיכר לכיכר ומכנס לכנס, שלוב זרועות עם חברו הקרוב אריה דרעי, כדי להריץ מועמד קש לראשות עיריית ירושלים. אבל לישיבה משותפת איתו סביב שולחן הממשלה, כשריח הבחירות באוויר - פתאום יו"ר ש"ס פסול.
ליברמן והערבים
כשעלתה השבוע הצעת החוק נגד "ישראל היום", פעל ליברמן בכל כוחו להעביר את החוק. הוא אנס את חברי מפלגתו, דוגמת עוזי לנדאו, פאינה קירשנבאום ויאיר שמיר, שאפילו לא חלמו להצביע בעד החוק ההזוי הזה, ללחוץ בעת ההצבעה על הכפתור הנכון מבחינתו - כי כך, לדעתו, הוא מלמד את נתניהו לקח.
בניגוד להתלהמות שהתרגלנו לשמוע מליברמן בתקופת צוק איתן, כעת, עם התגברות המהומות והאלימות הערבית בכל הארץ, היה מצופה מיו"ר ישראל ביתנו (בלי נאמנות, אין אזרחות), שישמיע את קולו הרם נגד הערבים המפרים את הסדר ונגד הנהגתם המלבה את הלהבות. אבל קולו של ליברמן כמעט נדם.
על פניו, זה נראה כצעד שנועד להגן על מפלגתו, המחזיקה במשרד לביטחון הפנים, המגלה אוזלת יד ורפיסות בטיפול באירועי האלימות (בניגוד לדרישת נתניהו ויעלון), אך בפועל נראה שמדובר בסיבה מורכבת יותר - פוליטיקה. כך לפחות נחשף השבוע בעת הצעת החוק נגד "ישראל היום".
ליברמן הקים ברית עם הח"כים הערבים, שרובם הצביעו כמו ישראל ביתנו, בעד החוק. זה לא היה ברור מאליו שיעשו כן. מבחינתם, למעט עיתון "הארץ", אין הבדל בין העיתונים בעברית. בכנסת מעריכים כי ליברמן סגר דיל עם הח"כים הערבים, ואולי זה ההסבר לשתיקתו אל מול ההתפרעויות של ערביי ישראל. האם כך מכר ליברמן את התחייבותו המובהקת ביותר לבוחריו?
נתניהו, לעומת זאת, התבטא בחריפות נגד הטרור, כשמי שהעביר את הצהרת נתניהו בנושא לפסים מעשיים לא היה ליברמן או מי מחברי ישראל ביתנו, אלא ח"כ מוטי יוגב מהבית היהודי. האחרון הניח על שולחן הכנסת הצעת חוק ברוח "ליברמנית", בימים כתיקונם, וביקש לקבוע ששר הפנים יוכל לשלול את אזרחותו של אדם שהורשע בביצוע מעשה טרור, במימונו או בסיוע לטרור.
השר, על פי הצעת החוק, בניגוד לקבוע היום, לא יזדקק לאישור היועץ המשפטי לממשלה ושל בית המשפט לעניינים מינהליים. ראש הממשלה ושאר אנשי הקואליציה עשויים לתמוך בהצעת החוק הזאת, בזמן שליברמן מתעלם. שותק ולא עושה דבר בעניין - בעיקר כשיש לו קמפיין.
לקואליציה חוקים משלה
לפני צאת הכנסת לפגרת הקיץ העריכו ח"כים ממפלגות שונות כי הקואליציה הנוכחית לא תאריך ימים, אולם לכל אחד מהם היתה הערכה שונה על מה בסופו של דבר הממשלה הזאת תיפול. חלקם העריכו שעל התקציב, חלקם חשבו שזה יהיה בגלל חוקי דת ומדינה ואחרים סברו שבשל העניין המדיני. איש מהם לא העריך שההתפוררות תהיה רב־גזרתית, כפי שהדברים נראים עכשיו.
למעשה, נראה כי אין כמעט סיכוי לייצר תמימות דעים בממשלה בכל נושא שהוא. עמיר פרץ פרש על רקע התנגדותו לתקציב, אולם במסיבת העיתונאים תקף את נתניהו דווקא על התנהלותו בנושא המדיני. ציפי לבני תוקפת גם היא את הממשלה על אותו רקע, אולם מעדיפה להיאחז בכיסא.
היא כבר הודיעה שהיא עצמה לא רק שאינה פורשת, אלא תמנה שר אחר במקומו של פרץ. עמרם מצנע כנראה לא מעוניין, ולכן ההצעה תעבור למאיר שטרית. הצבעתו של שטרית נגד "ישראל היום" לא נסתרה מעיניו הבוחנות של נתניהו, ונראה שאם הוא המועמד של לבני, לא מן הנמנע שראש הממשלה יצדד בעמדתו של נפתלי בנט, ולפיה לתנועה לא מגיע עוד תפקיד שר אחרי פרישת פרץ. ובכלל, אולי עדיף ללבני לא להכריע. למה לה להסתבך עם אלעזר שטרן, חבר מפלגתה שמעוניין כנראה גם הוא בתפקיד.
מי שמרגיש היטב על בשרו את מצב הקואליציה הוא היו"ר החדש־ישן, זאב אלקין. אלקין מוצא את עצמו בכל יום רביעי, היום שבו צריכה הקואליציה להפיל הצעות חוק פרטיות, מנהל קרבות התשה במירוץ אחרי הרוב האבוד במליאה. הנה דוגמה טובה למשבר שנחת על אלקין משום מקום והעסיק אותו:
הכנסת החליטה להוציא כמה חוקים מחוק ההסדרים המלווה לתקציב ולהעבירם כחוקים נפרדים. אחד מהם הוא חוק הרפואה הפרטית שמקדמת שרת הבריאות יעל גרמן. הכנסת החליטה שהחוק גדול מדי ושנוי במחלוקת מכדי שיהיה אפשר להעבירו עם מאות סעיפי חוק ההסדרים. יש לקיים עליו דיון נפרד, סברו בכנסת. כעת הוא הועבר לטיפול ועדת הבריאות בראשות חיים כץ.
אבל לגרמן זה הפריע. לא עניין אותה שכץ הוא אחד הפרלמנטרים העניינים והיעילים שיש. היא התעקשה שהחוק לא יעבור אליו, אלא יגיע לוועדת הכספים. היא אף איימה להתפטר מתפקידה, לא פחות, אם החוק יגיע לטיפולו של כץ. אגב כץ, בליכוד מעריכים שמכל המועמדים, הוא הקרוב ביותר לזכות בתפקיד שר התקשורת, במקומו של גלעד ארדן.
הזגזוגים של לבני
אישים בכירים רבים במערכת הפוליטית למדו טריק - ללכת עם ולהרגיש בלי. להיות חברים בממשלה ולתקוף אותה. לצאת למערכה בעד אידיאל זה או אחר ובמקביל לבגוד בו ולברוח מהחלטה בעניין, כשהעניינים לא מסתדרים ברמה הפוליטית. ציפי לבני לא המציאה את המודל. היא למדה אותו מגדולים וטובים ממנה, אבל נראה שלנוכח רמת האמנות שהיא הביאה את המודל הזה - קשה למצוא לה מתחרים בכנסת.
מאז הפכה לשרה בכירה בממשלות ישראל, הקפידה לבני לכסות על הריק האישיותי וחוסר המעש המאפיינים אותה, באמצעות קמפיינים מבריקים ותקשורת אוהדת. כך בנתה לעצמה תדמית של אשת עקרונות נלהבת, שתילחם בעקשנות ובדבקות על אמונותיה. אך כל זה רק עד שהיא צריכה לשלם על עמדותיה מחיר פוליטי.
או אז, היא מתנערת מהן מהר יותר ממה שלקח לעופר עיני להפוך ממנהיג הפועלים ליועץ בתשלום נגדם. כך נהגה לבני כשקראה לאולמרט להתפטר אחרי מלחמת לבנון השנייה, אבל נשארה לשבת בממשלתו. כך עשתה כשהציגה את עצמה נציגת הנשים עלי אדמות והמשיכה לשתף פעולה עם עבריין המין חיים רמון.
כך גם הותירה את איש אמונה ומנכ"ל מפלגתה, משה שחורי, בתפקידו, גם אחרי שנעצר בחשד לשחיתות, וכך היא עושה גם עכשיו, כמי שנשארת הממונה על המו"מ המדיני בממשלה, למרות שכבר חודשים רבים היא לא מקיימת שום מו"מ מדיני וגם לא תקיים אחד כזה בעתיד הנראה לעין.
את השיא שברה לבני השבוע, שקיימה אירוע משותף עם יו"ר האופוזיציה, יצחק הרצוג. היה זה אירוע שמטרתו הטחת ביקורת בממשלה על הטיפול במגזר הערבי, נוכח האלימות הגואה כלפי יהודים מצד בני המגזר. האירוע הזה עבר יחסית בשקט תקשורתי, אולם עצם קיומו - דרמטי.
הוא מלמד למעשה שהבושה עברה מהעולם, ככל שזה נוגע להתנהלות השרים בממשלה הנוכחית. מה עוד אפשר לומר על אירוע כה הזוי, שבו יושבת שרה בכירה בממשלה עם יו"ר האופוזיציה ונציגי המגזר הערבי ומטילה רפש בממשלה שבה היא יושבת. היא אפילו לא מעלה בדעתה להתפטר.
מעבר לכך, שרת המשפטים אף מבקשת להגדיל את אחיזתה בממשלה, כשהיא דורשת למנות שר אחר תחת זה שכן שמר כביכול על הגינות אישית והלך הביתה. לפרץ יש אולי אינטרס פוליטי מאחורי המהלך הערכי, וייתכן שכל המהלך נועד להכשיר עבורו את הקרקע להצטרפות לעבודה, אולם הוא הראה לפחות שהוא מוכן גם לשלם מחיר - בניגוד לראשת מפלגתו.
ללבני גם לא מפריע לתקוף בחריפות את החרדים כשצריך, אולם לסגור איתם עסקאות כשהעניין משרת אותה? בלי למצמץ. בעוד זמן קצר תתכנס הוועדה למינוי דיינים. בעוד בליכוד עוד לא החליטו מי יתמנה לנציג הממשלה במקומו של גדעון סער, לבני כבר רקחה עיסקה עם ש"ס, שבמסגרתה ימונו כל הדיינים שדורשת המפלגה. העיסקה כוללת דיינים, שבתנאים אחרים היתה לבני יוצאת נגדם בשצף קצף, כמי שאינם ידועים בפמיניסטיות יתר, בלשון המעטה.
הקרב על הליכוד
נתניהו נמצא כבר כמה שבועות בעיצומו של קמפיין. כרגיל, ולמרות שאין מולו מתחרים אמיתיים, לוקח ראש הממשלה בשיא הרצינות את הבחירות הפנימיות הקרובות. יש לו כבר ראש מטה: ראש עיריית מודיעין חיים ביבס. בקרוב יהיו לו גם מנהל קמפיין וצוות שלם. מולו ניצב משה פייגלין. אין בחירות לראשות המפלגה שפייגלין מוכן להחמיץ. הוא משתתף בכולן. הוא יודע שהוא לא ינצח, אולם את מטרת המשנה - הצגת גרף תוצאות עולה - הוא מצליח להשיג בכל פריימריז.
מי שעשוי להרוס לו הפעם את התוכניות הוא דני דנון. בקול ענות חלושה הודיע השבוע דנון על הצגת מועמדותו. בעיני רבים, דנון חצה מזמן את הגבול שבין מתיחת ביקורת על ראש הממשלה לגרימת נזק ממשי לתנועה שבה הוא חבר.
אנשי הימין, בסיס הכוח העיקרי של דנון בליכוד, זועמים עליו, בכך שמועמדותו תפגע בעיקר בפייגלין, שאולי לראשונה יירד מכוחו במקום לעלות. ההערכה היא כי ללא התמודדות דנון, יכול היה פייגלין לזכות בכ־40 אחוזים מהקולות בקרב מול נתניהו - הישג מרשים לכל הדעות. בכלל, פייגלין ודנון הם סיפור של היפוך היוצרות בליכוד.
דנון הפך מהצעיר המוכשר, שאמור בתוך קדנציה אחת להיות הכוח העולה שמתברג לחמישייה הפותחת של הליכוד, לסדין האדום של נתניהו. פייגלין, לעומת זאת, הפך ממורד לפוליטיקאי מוערך, מוכשר וחרוץ, שלא מחמיץ שום דיון במליאה ובוועדות, בניגוד לדנון שמשוטט רבות בחו"ל.
נתניהו מבקש לאשר במרכז המפלגה שינוי חוקה, שבין השאר הוא מציע שריונים ליו"ר התנועה. על פי הערכות בליכוד, נתניהו מעוניין לראות ברשימה הבאה לכנסת את שגריר ישראל בוושינגטון לשעבר, מייקל אורן, האלוף (מיל') טל רוסו וכן את השר לשעבר בני בגין, שנתניהו מצטער עד היום שלא צלח את הפריימריז האחרונים ונותר בחוץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
