הבעיה העיקרית שלי עם "קרניים", מותחן האימה המסוגנן של אלכסנדר אז'ה ("פיראנה 3D"), היא שגיליתי את הטוויסט הגדול שלו בערך רבע שעה אחרי שהוא התחיל. וזה לא שאני כזה חכם. זה הוא שכזה מטומטם.
דניאל רדקליף ("הארי פוטר") מגלם את איגי - בחור צעיר המואשם ברצח חברתו האהובה, מרין - שמתעורר בוקר אחד ומגלה כי קרניים צמחו על ראשו. באופן מוזר, הקרניים גורמות לאנשים שבהם הוא נתקל לחשוף בפניו את תשוקותיהם הסודיות ביותר, ולציית לכל פקודה שלו.
בתוך כך, הסרט מרבה לקפוץ אחורה בזמן כדי להביא את סיפור האהבה הגדול מהחיים שנרקם במשך השנים בין איגי לבין מרין (הם נפגשו בכנסייה כשהיו זאטוטים), וכדי לערוך לצופים היכרות עם חברי הילדות שלו (שכולם נמצאים עדיין בסביבה). מי יודע. אולי אחד מהם הוא הרוצח האמיתי.
במובנים רבים, "קרניים" הוא גירסה על־טבעית
ל"נעלמת" של דיוויד פינצ'ר. גם כאן מנסה הגבר המואשם ברצח אהובתו לטהר את שמו, גם כאן הוא נרדף בידי התקשורת והמשטרה, וגם כאן אף אחד לא מאמין בחפותו. עם זאת, אין בסרטו של אז'ה (שמבוסס על רומן מאת ג'ו היל, בנו של סטיבן קינג) קמצוץ מהתחכום שניתן היה למצוא בסרטו של פינצ'ר.
כאמור, הפתרון לתעלומת הרצח צפוי עד דמעות, וברגע שתנחשו אותו רמת העניין שלכם במתרחש תצנח באופן משמעותי. מנגד, גם הפוטנציאל של גימיק הקרניים לא מנוצל מספיק. חלק מהסצנות שבהן איגי משתמש בכוחותיו החדשים אכן משעשעות, ואפילו קצת חולניות. אך אין בהן די כוח ו/או חולי כדי לסחוב את הסרט הדלוח והמרוח הזה אל עבר קו הסיום שלו, או להצדיק את אורכו המופלג (שעתיים על השעון).
ואיך רדקליף, אתם שואלים? ובכן, הוא בהחלט עושה כל מאמץ כדי להשיל מעליו את תדמית החנון. אבל קשה לומר שהתוצאה משכנעת במיוחד. והעובדה שהמבטא האמריקני שלו יציב פחות מהמצב הביטחוני אינה תורמת להגברת האמינות, כמובן. הדמות הלא סימפטית שהוא מגלם אמנם מעשנת כמו ארובה, מקללת כמו מלח ושותה עד אובדן הכרה, אבל בכל העת, רדקליף נותר לנגד עינינו: "הנה הארי פוטר מנסה להוכיח שהוא יכול גם להיות ילד רע". הם גדלים כל כך מהר, החמודים הקטנים.
"קרניים" ("Horns"), במאי: אלכסנדר אז'ה. ארה"ב 2013
• • • •
בראף וילדיו בסרט "הלוואי והייתי כאן"
על החיים ועל המוות
הרבה מאוד אנשים אוהבים את "גארדן סטייט", סרטו הראשון כבמאי של כוכב הטלוויזיה זאק בראף ("סקראבס") שיצא ב־2004. לטעמם, מדובר בסרט שמגדיר את הדור שלהם; בסרט שמבטא את תחושותיהם באופן מדויק עד כאב; בסרט התבגרות לא פחות חשוב מ"הבוגר" או מ"מועדון ארוחת הבוקר".
קשה לי לומר שאני מסכים עם האנשים האלה, או מבין אותם. בזמן אמת לא ממש התחברתי לדרמת האינדי המתחנחנת והנרקיסיסטית של בראף. הדמויות ה"אקסצנטריות" שלו הרגיזו אותי, התובנות ה"עמוקות" שלו הצחיקו אותי, פס הקול הגלגלצי שלו (שהפך ללהיט ענק) הביא לי את הסעיף, והנחמה שהוא הציע לבני העשרים ומשהו שמחפשים את מקומם בעולם נראתה לי מזויפת, מאולצת וחסרת ערך ממשי.
מכיוון שחוסר החיבור הזה רק החריף כאשר צפיתי ב"גארדן סטייט" שוב בשבוע שעבר, ממש לא ציפיתי לחבב את סרטו השני של בראף, "הלוואי והייתי כאן", שנוחת על המסכים עשר שנים בדיוק לאחר יצירת הביכורים שלו. אך ראו זה פלא: לא רק שהסרט החדש מעצבן פחות, הוא אפילו מצליח להיות קצת מרגש.
אף שלא מדובר בסרט המשך רשמי ל"גארדן סטייט", "הלוואי והייתי כאן" אינו מסמן שינוי כיוון דרמטי עבור בראף. גם כאן הוא מגלם שחקן כושל, גם כאן הוא מתמודד עם מוות של אחד מהוריו, וגם כאן הוא לומד להכיר בכך ש"החיים נהדרים, אך מלאי כאב". עם זאת, הפעם הוא נשוי פלוס שניים (ולא רווק על תרופות). והפעם נטלי פורטמן לא מגיעה כדי להציל אותו בעזרת מתיקותה המוגזמת.
בראף, שכתב את התסריט עם אחיו אדם, מגלם את איידן - ילד בגוף של בן שלושים ומשהו שנדרש לקחת אחריות ולהתבגר במהירות לאחר שאביו (מנדי פטינקין, "הומלנד", איניגו מונטויה) מספר לו שהוא גוסס מסרטן. מכיוון שהטיפול במחלה יקר מאוד, אביו של איידן נאלץ להפסיק לממן את שכר הלימוד של שני נכדיו - שלומדים בבית ספר יהודי־דתי - וכתוצאה מכך, איידן הלחוץ כלכלית מחליט לחנך את ילדיו בבית, בעצמו. במקביל, הוא גם מנסה להשלים עם כישלונו המקצועי, לשכנע את אחיו (ג'וש גאד) להתפייס עם אביהם בטרם יהיה מאוחר מדי, ולגרום לאשתו הסבלנית והתומכת (קייט הדסון) לחייך שוב. אתם חושבים שהוא יצליח?
מן הראוי לציין שרבות מהרעות החולות שהפכו את "גארדן סטייט" לכה בלתי נסבל דופקות הופעה גם ב"הלוואי והייתי כאן" (בראף עדיין מאוד אוהב את להקת The Shins, למשל). ובכל זאת, הכנות הרגשית והצניעות של היצירה, והתחושה שהנושאים שבהם בראף מטפל הפעם קרובים לליבו באופן מיוחד, מסייעות לסרט להתגבר עליהן. אם תוסיפו לכך את ההופעות הסולידיות של פטינקין, שמצליח לחמם את הלב בתור האב החולה, והדסון, שנוכחותה על המסך נעימה ומלבבת כתמיד, כבר תקבלו דרמה קומית משפחתית סבירה למדי, שאינה מתקשה לעקוף סרטים דומים מהעת האחרונה - כמו "מכאן אני ממשיך", למשל - בסיבוב.
כפי שחלקכם בוודאי זוכרים, בראף היה אחד מהכוכבים הראשונים שפנו לאתר מימון ההמונים "קיקסטארטר" כדי לגייס תקציב לסרטם. למרות שיותר מארבעים אלף איש נענו לבקשתו, ולמרות שהקמפיין סוקר בהרחבה בתקשורת והוגדר כהצלחה מסחררת, אין ספק שהדבר פעל לרעתו בסופו של דבר. עם יציאתו בארה"ב, "הלוואי והייתי כאן" ספג ביקורות קטלניות, ונראה כי קבלת הפנים החומצית שציפתה לו קשורה באופן ישיר (גם אם לא תמיד מודע) לעובדה שבראף - אדם אמיד ובעל קשרים, לכל הדעות - העז לבקש עזרה כספית ממעריציו הרבים.
אבל בדיוק כפי ש"גארדן סטייט" היה רחוק מלהיות יצירת המופת שכולם דיברו עליה בזמנו, כך רחוק הסרט החדש מלהיות אסון. בראף אולי אינו גאון קולנועי, אך יש גרועים ממנו. ואם אתם בעניין של חיבוקים חמים, שירים שקטים ובדיחות קרש על יהודים, סביר להניח ש"הלוואי והייתי כאן" יותיר אתכם מרוצים.
"הלוואי והייתי כאן" ("Wish I Was Here"), במאי: זאק בראף. ארה"ב 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו