ימי הרדיו

על ברנשים ופחחים: סיפור שמתחיל בטרנזיסטור שהוא גם פנס ונגמר בתיקונים לרכבת הקלה

ג'קי לוי // ג'קי לוי ,
ג'קי לוי // ג'קי לוי

אחת המתנות שטילטלו את ילדותי היתה מכשיר פלאים שהגיע אלי מהדודים בחוצלארץ. זה היה טרנזיסטור בצורת ספרון כיס. במקום שבו היו אמורים להצטופף דפי הספר הסתתרו שני כפתורים - ווליום ובורר תחנות. במקום שלרוב נועצים בו סימנייה, הזדקרה אנטנה קטנה. ואם זה לא מספיק לכם - כי לי עצמי זה לגמרי הספיק באותם ימים - הוא גם ידע להיות פנס! ליד האנטנה הקצרה והחיננית שידעה להישלף מתוך המכשיר, היתה גם - אשרי העין שזכתה לראות - נורה קטנה. משהו בגודל של גרגר רימון, או דמעה, שידעה לדלוק וגם לכבות. צר הלב מלהכיל את הרגע ההוא שבו עמדנו שם בדירת הבלוק הקטנה והבנו שאנחנו עומדים מול נציג אותנטי של העתיד הטכנולוגי. 

למען ההגינות נהיה חייבים להודות, שגם לפני שכל העניין התקלקל והתחרבש סופית, כלומר ביומיים הראשונים אחרי שפתחנו את המתנה - הפנס לא היה בדיוק פנס. כשדלקה הנורה הזעירה, היא לא האירה דבר מלבד נקודה שריצדה בעליצות וחשפה פה ושם את פניהם המשתאים של בני המשפחה. הם בפירוש לא הבינו למה דווקא אני זכיתי בכל הטוב הזה, ועוד לפני הבר־מצווה! אם נהיה ממש קטנוניים נצהיר בזאת שגם הטרנזיסטור לא הבריק. בכל פעם שנמצאה תחנה ברורה, זה היה עניין של רגע עד שהכפתור יתעייף והמערכת תחזור להתנדנד בין שתיים־שלוש תחנות ולערבב אותן טוב טוב. התוצאה הקבועה הזכירה לכולנו משהו שהגישו לנו פעם אצל הדודה ההיא שאהבה לגזור מתכונים מעודכנים מהעיתון ולהגיש את התוצאה מתוך הבעת חשיבות: "תטעמו, זה גיבץ'", היא הכריזה בחגיגיות כאילו הביאה ממש הרגע את בשורת האנטיביוטיקה לאיזו קרחת יער נידחת. כולנו, בכל אופן, ישבנו משותקים מול הבשורה שנראתה בפירוש כאילו כבר אכלו אותה בעבר יותר מפעם אחת.

שוחרי הווינטג' הם כאלו שקרעו בילדותם את העטיפה מעל איזה טרנזיסטור שהוא גם פנס // איור: עציון גואל

זאת היתה רק ההתחלה כמובן. מאז ועד היום פלשו לעולמנו רדיו־שעון, מטחנה שהיא גם בלנדר, שמפו + מרכך, מכונת כביסה שהיא גם מייבש, מכונת לחם שהיא למעשה מכשיר לישה ותנור אפייה בכרטיס אחד ותיק טיולים שנפתח לכובע, לשרפרף, למטרייה או לפורס ביצים. כל אותם פטנטים הם למעשה ניסיונות משיחיים לממש את החזון העתידני שמכונה בלע"ז "מולטיפנקשן" ובמרכזו פעולה אחת, כישרון אחד, או פריט בודד וקומפקטי שינכס לעצמו את התכונה האולטימטיבית של האל - היותו כל־יכול.

הבעיה עם כל אלו, ללא יוצא מן הכלל, היא שלרוב מתברר שמה שהגיע כ"גם וגם", הוא לא זה ולא זה. לא שמפו ולא מרכך. לא כביסה ולא מייבש. וכך קרה שהחזון היומרני שמכשירים קלים לתפעול יפטרו את איש העתיד הן מן התלות באישה והן מן הצורך באלוהים - הלוא הן שתי חרדותיו הגדולות - הסתיים בתלות הולכת וגוברת בשניהם. ולכן דווקא כעת, כשהסמארטפון על אינספור האפליקציות שלו מגיע קרוב מאי פעם למימוש חזון המולטי־פונקציה - טלפון שהוא גם מצלמה, טלוויזיה, קוטל יתושים וטוסטר - אנחנו מוקפים בפיתוי חדש והפוך לחלוטין - ה"וינטג'". להזכירכם: תמצית הרעיון של וינטג' היא - המוצר שלפניך יודע לעשות דבר אחד בלבד. וינטג', אם כן, הוא זה שאין לו אפליקציות, ולכן הוא יקר פי שלושה. ורוב שוחרי הווינטג' הם כאלו שברגע מסוים בילדותם קרעו את העטיפה מעל איזה טרנזיסטור שהוא גם פנס, ועדיין זוכרים היטב הן את ההתפעמות המשיחית והן את ההתפכחות הכואבת. 

•   •   •

ויכוח מכאיב פרץ בשבוע שעבר בין השר סילבן שלום לבין ראש הממשלה. "לך תשלח את הבן שלך להיות פחח", אמר סילבן ברגע של כאב אמיתי, זר לא יביננו ועם כאב קשה מאוד להתווכח.

בשנות השישים והשבעים רווחה במערכת החינוך הישראלית ההנחה שבני עדות המזרח הם טיפוסים פחות "עיוניים". נערים צעירים ממשפחות שעלו מארצות האיסלאם נשלחו כמעט כדבר מובן מאליו לבתי ספר מקצועיים. בחלק מאותם מוסדות לימדו מקצועות לחיים ובחלקם האחר לא התביישו לבזבז את הזמן על מקצועות מיושנים שימיהם היו ספורים, וכולם ידעו שתכף ייעלמו מן העולם. אני מכיר אנשים טובים שעבדו קשה כדי להשיג תעודה מיותרת בדפוס או בקלדנות ויצאו איתה לעולם שלא היה לו כל צורך בה וגם לא בהם. אבל לא היתה להם שום ברירה אחרת. בעיירות הפריפריה שבהן צמחו לא היתה שום אפשרות ללימודי תיכון עיוניים. מאז ועד היום, עבור מי שגדל בתקופה העקומה ההיא - שחלק גדול מהישראלים מתגעגע אליה ללא כל בושה - המקצועות האלה עצמם - מכונאות, מסגרות, נגרות ואפילו חשמל ואלקטרוניקה - הם סמל לעלבון, לדיכוי, לנחשלות ולחוסר ברירה.

לא בצדק. אין שום פסול בנגרות או במסגרות, הבעיה היא עם ההסללה. עם חוסר הברירה. אנחנו בטח לא רוצים מדינה שלמה של עורכי דין, סטארטאפיסטים ואקטוארים, אבל נשמח לחיות בחברה שבעלי המקצוע שלה בחרו מרצונם את תחום העיסוק המתאים להם. גם טבחים, למשל, נחשבו פעם לבעלי מקצוע שאין מה לספר עליו בבית, והיום הטובים שבהם נחשבים אושיות תרבות. 

בעולם שגילה מחדש את מלאכת הכפיים, ומתחיל לסגוד לווינטג', נגר אמן או מסגר טוב יכולים לחיות חיים של פרנסה טובה, סיפוק וגם כבוד. בקיצור, יהיה נחמד אם השר שלום ישגר התנצלות לציבור הפחחים שנעלבו, מן הסתם. ממש בימים אלו עמלים כמה פחחים מוכשרים לתקן שוב ושוב את הרכבת הקלה בירושלים, שעם ממשלה קצת יותר מקצועית, וקצת פחות עיונית, יכול להיות שכבר היו מפסיקים לרגום אותה על בסיס יומיומי. 

לכל הטורים של ג'קי לוי, היכנסו לכתובת: jacky-levy.com

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר