נשבר לי מקיצונים. מכולם. אני יודע שזה נשמע נורא קיצוני, אבל נשבע לכם שיש לי סיבות. זה לא התחיל מהיום, שנהייתי כל כך קיצוני כלפי קיצונים, אבל לאחרונה אני כבר לא מסוגל לסבול אותם.
האמת שפעם לא הייתי כזה קיצוני בעניין, אבל זה היה בימים שבהם הקיצונים היו במקום הטבעי שלהם - בשוליים. בזמן האחרון, קיצוני זה האמצע החדש, כשפה ושם בקצוות נשארו כמה קיצונים שלא בטוחים לחלוטין בזה שהם צודקים. עד כדי כך שהם מוכנים למות בשביל זה, או יותר נכון - להרוג אותך בגלל זה.
והם בפריחה בכל התחומים, הקיצונים. או שאתה מרזל או שאתה גדעון לוי. או שאתה צמחוני או שאתה רוצח חיות, שלוקח ביס מהכלב שלו אם הוא נתקע בלי משהו לנשנש מול הכדורגל. או שאתה חושב שאין עוד מלבדו, או שאתה חושב שכל הדתיים הם פרימיטיביים חשוכים שמחביאים טלוויזיה בארון ומקריבים בתולה בסלון. או שאתה בעד או שאתה נגד, העיקר שתבחר צד. ועדיף שתבחר בצד שלנו, יא בוגד/פאשיסט/בור/מתנשא.
קיצוני זה האמצע החדש // איור: יובל רוביצ'ק
"היו לי פעם עקרונות, מכרתי את כולם, עיסקה מוצלחת בשבילי, טובה גם בשבילם", כתב פעם אריאל זילבר, לפני שקנה מחדש סט יוקרתי של עקרונות, פלוס אמונה יוקדת מתנה. וזה לא שאני חושב שאנשים לא צריכים להאמין בכלום. בלי אמונה גם צסק"א לא היתה אוכלת אותה, אומר הפתגם העממי שאני לגמרי מאמין בו בתור אוהד מכבי בכדורסל (אבל לא מהקיצונים), אבל נראה לי חשוב מאוד לזכור שמי שמאמין לא מפחד, ומי שלא מפחד - שאלוהים יעזור לו.
ובמילים אחרות: בדיוק באותו להט בוער שבו אתה מאמין בעקרונות שלך, מישהו אחר בז להם, וברוב המקרים שניכם צודקים. כי האמת, מה לעשות, מונחת בדרך כלל איפשהו באמצע, שקטה, ביישנית, חבוטה ועייפה מכל הקיצונים שסביבה.
זו דעתי בכל אופן, וכמובן שאין לי בעיה שתחשבו אחרת, העיקר שתזכרו שאתם טועים ואני צודק.
• • •
אני נורא אוהב להזיז את השעון. יש איזו תחושה אינפנטילית של שליטה ברגע הזה שבו אתה קובע שעכשיו כבר לא 2 אלא 1, ועוד מילה אני גם אחליט שעכשיו 3 בצהריים, אז אל תנסו אותי.
פעם זה באמת היה טקס: היית עובר בין כל השעונים בבית, מזיז גם את שעוני היד, מכוון מחדש את השעון המעורר והולך לישון שמח, בידיעה הברורה שמחר אף אחד לא יגיע בזמן לשום מקום. והנה זה נגמר. פתאום אתה קולט שהשעונים שלך כבר הפסיקו לשאול אותך מה השעה: השעון באייפון כבר זז לבד, גם הממיר בטלוויזיה, גם השעון במחשב. ואתה מבין שקצת איבדנו שליטה על הרובוטים האלה, שאפילו את השעה הם כבר יודעים יותר טוב מאיתנו, ואם הם רק יחליטו, נעבור כולנו לשעון אתונה ונתחיל לשבור צלחות, לצעוק יאסו ולקרוס כלכלית להנאתנו.
ואז אתה מגיע לארון. הו, הארון. המעוז האחרון של השליטה האנושית באיתני הטבע, כי הבגדים לא מתחלפים בעצמם בין העונות. וככה אתה מוצא את עצמך, בשבת בבוקר, מוריד מהמדפים העליונים קפוצ'ון סגול ומכוער שברור לך שלא תלבש כל העונה, רק כדי לפנות שוב מקום לחולצה ששמרת מהטירונות בתותחנים.
ובדרך כלל יום אחרי שהורדת את בגדי החורף יגיע שרב שלא סיפרו לו על ההבדל בין נובמבר לאוגוסט. שלא לדבר על עונת המעבר המבלבלת, שנקראת עונת מעבר רק כי אנשים מסתכלים עליך לובש מכנסיים קצרים, סוודר, כפכפים וחותלות ושואלים את עצמם: "מה לעזאזל עבר לו בראש".
ובכל זאת, אחרי שהבגדים החמים מסודרים יפה בארון, אתה חוזר להיות לרגע ילד, משוכנע שרשמית התחיל החורף, ויוצא בזריזות מהבית. לקנות קרמבו, אלא מה.
• • •
באמצע צוק איתן פגשתי בבית החולים סורוקה פרופסור צעיר ומקסים, שנוסף על כל התכונות הטובות שלו הוא גם איש נורא צנוע, אז לא אזכיר את שמו. למרות שהוא איש חשוב ובכיר, הוא רץ בין החיילים הפצועים, החליף תחבושות, חיבר אינפוזיות, ובעיקר הרגיע את כולם.
אף אחד לא רוצה להגיע לבית חולים, אבל אם הוא כבר מגיע, הוא רוצה לפגוש שם אנשים כמו הפרופסור הזה והצוות המקסים שלו. הבטחתי לו שכשתיגמר המלחמה הזאת (אני יודע שזה היה מבצע, אבל לפצועים זה לא כל כך משנה), ניפגש שוב: הוא יביא את כל הצוות המקסים שלו, ואני אביא את ההופעה שלי, כדי להחזיר להם קצת טוב.
כיוון ששנינו לא פוליטיקאים, עמדנו במילה שלנו, ובשבוע שעבר זה קרה. ותוך כדי ההופעה, כשאני על הבמה, מסתכל בפרצופים של הרופאים והסטודנטים לרפואה והאחיות וכל מי שעבד כל כך קשה במלחמה הזאת, אני פתאום קולט שהיא לא באמת נגמרה, כי בבתי החולים ברחבי הארץ מאושפזים עדיין כמה עשרות חיילים, בדרגות פציעה שונות, שהקרב שלהם על החזרה לחיים רק התחיל. וגם אלה מבין 1,620 הפצועים, שהתמזל מזלם ושוחררו, כבר לא יחזרו לעולם לחיים שהיו להם לפני הפציעה. מלחמות, אני מבין פתאום בין בדיחה לבדיחה, נגמרות רק אצל אלה שלא השתתפו בהן.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו