הניצחון של פזית

פזית רובנס בכלל אוהבת ריקודי עם. מאז ומתמיד היתה רקדנית מצוינת, ניחנה בחוש קצב ובקלילות תנועה, ובמיוחד חיבבה את הקלאסיקות "צדיק כתמר" ו"ערב בא". היא ידעה את כל התנועות והצעדים בעל פה, והיתה מתאמנת שעות בסלון מול קלטות שקנה לה אביה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בכיתה ה' ביקשה להצטרף לחוג ריקודי העם, שהתקיים בבית הספר שלה אחר הצהריים. אבל, מספרים ההורים, מישהו בבית הספר הטיל וטו על צירופה של הנערה, הלוקה בתסמונת דאון, למעגל הרוקדים.

"בזנו להחלטה הזאת", אומר האב חנן (60), "אבל בחרנו לא להיאבק בה. פזית לא תהיה במקום שהיא לא רצויה בו".

מחוסר ברירה, הצטרפה פזית לחוג של המורה לספורט אדוארד, שלימד אז טניס שולחן. במאי האחרון היא כבר עמדה בגרמניה, על הפודיום באליפות גרמניה בטניס שולחן של ה"ספיישל אולימפיקס", ארגון עולמי לעידוד בעלי מוגבלויות שכליות לעסוק בספורט תחרותי. פזית זכתה במדליית הארד. בעודה מניפה ידיה לעבר הקהל, אמרה למיקרופון שהוגש לה: "תודה רבה לכולכם, אני שמחה להיות כאן, ואני אוהבת אתכם".

"התרגשתי שם כמו שאי אפשר לתאר", חוזר חנן לרגע השיא הזה, כשקולו נחנק ועיניו נשטפות בדמעות. "זו התרגשות שמשתלטת על כל הגוף. אי אפשר לתאר את הרגעים האלה, שמערבבים גאווה גדולה ושמחה רבה ועצב וצער, אבל בעיקר כבוד גדול. כבוד לבת הפייטרית והווינרית שלי, שעושה את זה בכל פעם מחדש. פשוט עושה את זה".

משפחת רובנס היתה משפחה צעירה ומאושרת, שעברה מהמרכז לקיבוץ גרוֹפית שבדרום הערבה, כדי ליישב את המדבר. חנן שימש מזכיר הקיבוץ, עליזה היתה פיזיותרפיסטית. היו להם שלושה ילדים: מיכל בת השמונה (היום בת 34, אמנית), יוני בן השש (היום בן 32, איש קבע בחיל האוויר), ורות בת השלוש (היום בת 29, מסיימת לימודי עבודה סוציאלית). הם רצו משפחה של שישה ילדים.

ב־12 בנובמבר 1988, במהלך הלידה הרביעית שלה, הרגישה עליזה (58) שהפעם החוויה שלה אחרת, שונה מבעבר. זו היתה לידת עכוז קשה, והצוות מסביב התנהל אחרת. מייד כשפזית הגיחה לאוויר העולם הבהילו אותה לחדר אחר, כי הבכי הראשון והמיוחל, המעיד על נשימה תקינה, לא הגיע.

"לא ידעתי בדיוק מה לא בסדר, אבל תחושות הבטן שלי לא היו טובות", אומרת האם. גם חנן חש שמשהו אינו כשורה, וכשחזר אל ילדיו מבית החולים אמרה לו מיכל: "אבא, אתה לא נראה שמח כמו ששמחת כשנולדה רות".

בדיוק שעתיים אחרי הלידה, התבשרה עליזה שהתינוקת היפהפייה ומלוכסנת העיניים שנולדה לה זה עתה לוקה כנראה בתסמונת דאון. חנן לא שהה ליד מיטתה באותו רגע, הוא מיהר לילדים שחיכו בבית, ועליזה, עדיין מתאוששת מהלידה הקשה, היתה המומה וכעוסה מהצורה שבה בישר לה הרופא את הבשורה - מול יולדות נוספות שהיו בחדר, ובלי לחכות לבן זוגה. "הייתי הלומה והמומה", היא מספרת. "מהבשורה, מאיך שבישרו לי אותה, מזה שלא הייתי בכלל בכיוון של לחשוב על זה".

עם ההורים חנן ועליזה. היתה אהודה ומקובלת בקיבוץ // צילום: משה שי

עליזה וחנן חזרו מבית החולים עם פזית, התאוששו וכינסו את שלושת ילדיהם. הם בישרו להם שאחותם הקטנה תהיה קצת אחרת, קצת איטית, אבל תעשה הכל בקצב שמתאים לה. חנן זוכר שלא הצליח להיות נוכח בשיחה עד סופה. הוא פרש לחדר אחר, כדי שילדיו לא יראו אותו ממרר בבכי.

"בתחילת ההריון התלבטתי אם לעשות את הבדיקה שמאתרת תסמונת דאון", אומרת עליזה, אז עוד לא היתה קיימת בדיקת השקיפות העורפית או סיסי השליה. "סמכתי על הגיל הצעיר שלי ועל זה שילדתי שלושה ילדים בריאים. מהרגע שפזית נולדה, והיא חיה ונושמת ונוכחת בחיינו, כבר לא היה רלוונטי לדבר על מה היה קורה אילו. השיח נסב תמיד סביב השאלה איך אנחנו הופכים את חייה למאושרים וטובים, ולא על השאלה למה לא עשיתי את הבדיקה. 

"מכרים רחוקים רמזו לנו שאולי כדאי לשקול למסור אותה לאימוץ. לא שקלנו את זה אפילו לרגע. אנחנו הרי שקלנו עוד לפני שהיא נולדה לאמץ ילדים עם צרכים מיוחדים ביום מן הימים. ויתרנו על החלום לאמץ ילד מיוחד, כי קיבלנו במתנה ילדה כזו, משלנו. וּויתרנו גם על החלום של שישה ילדים. במקום זה הסתפקנו בחמישה".

שלוש שנים אחרי שפזית נולדה, עליזה הרתה שוב. "הרצון ללדת לפזית אח נוסף שיהיה לידה וימשוך אותה קדימה גבר על הכל", היא אומרת. "סילקנו מעצמנו את הפחד והחשש. הקפדתי לעשות את בדיקת סיסי השליה כבר בתחילת ההריון, והלידה היתה מרגשת מאוד, שונה מכל הדרמה שהתרחשה בלידה של פזית. ביקשתי נוכחות של רופא בלידה, כדי שלא יהיה מקום לטעויות".

עמית נולד כשפזית היתה בת ארבע. הוא היה תינוק בריא לחלוטין. כיום הוא בן 21, קצין בשריון.

בזמן שעליזה משחזרת את התקופה ההיא, פזית (26) מנצחת לידנו בעוד מערכה של משחק טניס שולחן, במסגרת אירוע ספורט המוני שמפיקה עיריית כפר סבא. היא משחקת מול המאמן שלה, יואל שוהם, שהביא אותה להישגיה המצוינים בשמונה השנים האחרונות. היא לבושה בבגדי ספורט ממותגים ובסרט מצח של נייקי, שהיא לא מוותרת עליו ("אני רוצה בדיוק כמו של פדרר"). היא זזה בזריזות רגליים יוצאת דופן מקצה אחד של השולחן לקצה האחר, מרוכזת, חובטת בחוזקה בכדור, כאילו זה מקומה הטבעי, ליד השולחן.

אנשים וילדים שחולפים לידנו נעצרים לחזות בבחורה נמוכת הקומה ומלוכסנת העיניים, ששולטת במשחק ביד בוטחת. יש מי ששולף סמארטפונים כדי לצלם את הפלא. חנן, האב הגאה, כבר רגיל: "היא ממגנטת כשהיא משחקת, אי אפשר להישאר אדיש למחזה הזה. זה ככה גם בתחרויות בחו"ל. מצלמים אותה, אפילו מבקשים חתימות".

עם האחיות מיכל (מימין) ורות. "היא הצטרפה אלינו לבילויים בברים בתל אביב" //  צילום: יהושע יוסף

"מאמצת מניירות"

שלוש שנים הקדישה עליזה הפיזיותרפיסטית לטיפול אינטנסיבי בבתה, כדי להעניק לה את התשתיות הגופניות שיעזרו לה להתפתח. רק כשפזית היתה בת שלוש הסירה את כובע המטפלת והפקידה את החינוך הגופני של פזית בידיים מקצועיות.

למרות קצב ההתפתחות האיטי שלה, מתח השרירים הנמוך והפרופיל הסנסורי שלה, היא החלה להביע עניין בספורט כבר מגיל צעיר מאוד. היתה קולעת בדיוק רב לסל שהציב אביה בחצר הבית וצופה באדיקות בשידורים של ערוץ הספורט. גם היום היא מקדישה שעות לצפייה במשחקי טניס שולחן, מאמצת לעצמה מניירות של השחקנים הבולטים, יודעת בדיוק מה עושים כשעולים על הפודיום לקבל מדליה.

פזית עסקה בסוגי ספורט שונים. היא שיחקה כדורסל, התאמנה בבאולינג, וגם בטניס שולחן גילתה ניצוצות של כישרון. אביה חיפש לה מסגרת מקצועית יותר, ומאחר שלא היתה קבוצת כדורסל של בנות בספיישל אולימפיקס, וגם בגלל שהמליצו לפזית לעסוק בספורט יחידני, היא הצטרפה לנבחרת טניס השולחן.

פעם בשבוע היא טסה עם אביה לאימון במכון וינגייט, במסגרת הספיישל אולימפיקס. את הטיסות השבועיות מימן לה הקיבוץ.

"פזית היתה מאוד אהודה ומקובלת בקיבוץ", מספרת אמה. "היא אמנם למדה בכיתה קטנה של בעלי צרכים מיוחדים, אבל השתייכה לכיתת אם של ילדים רגילים, שאיתם חגגה חגים וימי הולדת, רכבה על אופניים בשבילי הקיבוץ והיתה אהודה ומקובלת. הקיבוץ תמך בה לאורך כל הדרך, בסיוע המחלקה לשירותים חברתיים של המועצה האזורית חבל אילות.

"אבל כשהיא הגיעה לגיל 17 לא היה אפשר להתכחש לפער שנפתח בינה לבין בני גילה הרגילים. הפעם שבה היא 'נשכחה' ולא הוזמנה למסיבת יום הולדת עזרה לנו להבין שהיא זקוקה לחברה של שווים לה, וחברה כזאת לא היתה בערבה. העובדה שגרנו שם צימצמה עבורה את האפשרויות".

מי שזירזה את המעבר של פזית למרכז היתה אחותה מיכל, אז סטודנטית צעירה לאמנות במכללת בית ברל, שלא יכלה לסבול את בדידותה של אחותה בקיבוץ. במסירות מרגשת היא לקחה את פזית תחת חסותה, והן התגוררו יחדיו במשך ארבע שנים בדירה שכורה בכפר סבא.

"לעולם לא נשכח למיכל את המחווה הענקית הזו", מתרגשת עליזה. "היא היתה לה אם לכל דבר. הסיעה אותה לאימונים הלוך ושוב כמה פעמים בשבוע, נפגשה עם המורים שלה בבית הספר לחינוך מיוחד בגבעת חביבה, שבו למדה, ובעיקר איפשרה לה להגשים את עצמה".

"התקופה הזו היתה מעוררת השראה עבורי", אומרת האחות מיכל. "פזית נתנה לי כל כך הרבה כוחות והכניסה בי כל כך הרבה מוטיבציה. הייתי מצטרפת אליה לכל האימונים ורואה איך היא נלחמת לעשות את מה שהיא אוהבת, איך היא מאמינה בעצמה ולא מוותרת. אז איך אני יכולה לוותר לעצמי?

"הדבר היחיד שוויתרתי עליו היה הספונטניות. היה ברור לכל החברים שלי שאם הם רוצים לקבוע איתי משהו, זה אומר שצריך להתחשב לא רק בלו"ז שלי, אלא גם בלו"ז העמוס של פזית, שכלל גם אימוני באולינג שבועיים. הבית היה תמיד פתוח, היא הצטרפה אלי ולחברים שלי לבילויים בברים בתל אביב ובאה איתי לפתיחות של תערוכות.

"וכן, היו לי מערכות יחסים באותה תקופה, וזה היה ברור שרק בן זוג שיכול לקבל את פזית ואת העובדה שאנחנו מתגוררות יחדיו, יוכל להיות איתי.

"אני חושבת שהקושי היחיד שהתמודדתי איתו היה איפה עובר הגבול שלי בין היותי אחותה, שמכבדת את היותה אדם בוגר עם רצונות וצרכים, לבין הצורך לשים לה גבולות באופן שיכבד אותה וישמור עליה".

"היה כיף עם מיכל", מאשררת פזית, ממגנטת ומקסימה בנוכחותה גם כשהיא לא משחקת. דיבורה איטי, והפקת המילים קשה לה, בעיקר בגלל היותה לקוית שמיעה. דווקא כשהיא מדברת על כל מה שקשור לטניס השולחן, ובמיוחד כשהיא מדברת על המאמן שלה, יואל, המילים כאילו יוצאות לה בשטף, והיא מחויכת, בטוחה בעצמה ובמקומה. 

מתחרה בחו"ל. מקדישה שעות לצפייה במשחקים // צילום: משה שי

"מתחרים בה בלי רחמים"

יואל שוהם הוא האיש שלימד את פזית טניס שולחן מקצועי, לפני שמונה שנים, כשהוריה חיפשו עבורה מסגרת שתוכל לאפשר לה לבטא את יכולותיה הספורטיביות. שוהם (70), בעבר שוער נבחרת ישראל בכדורגל והיום מאמן ראשי של הפועל כפר סבא בטניס שולחן, מדבר עליה בעיניים נוצצות.

"דבר כזה עוד לא היה לי. אני זוכר את הרגע שאבא שלה נכנס אלינו איתה ועם אחותה, ואמר לי: 'אנחנו מאלה שרצים למרחקים ארוכים'. וכמה שהוא עמד מאחורי המילה שלו. פזית מוכשרת בטירוף, לא רק כשחקנית טניס שולחן אלא כספורטאית מחוננת. היא רצינית מאוד ומשקיענית, וההישגים הבינלאומיים שלה בלתי רגילים. כדי להיות שחקן טניס שולחן מצטיין צריך שתהיה לך יכולת ריכוז גבוהה וקואורדינציה מעולה. לפזית יש את שתי היכולות הללו בשפע. שנה אחרי שהיא החלה להתאמן אצלי היא כבר דורגה ראשונה בתחומה בקרב מתחרי 'ספיישל אולימפיקס' בישראל. חוץ מהיכולות הגבוהות שלה, גם התמזל מזלה להיות מוקפת בכזאת משפחה מיוחדת ותומכת".

ההתחלה בהפועל כפר סבא לא היתה קלה. פזית סירבה בתוקף לשחק עם שחקנים שלא הכירה, והיתה מוכנה לשחק רק מול יואל או מול אחותה מיכל, שבמיוחד עבורה שיפרה את יכולות המשחק שלה "שממש לא היו קיימות", לדבריה. שנה שלמה שיחקה מולם, עיקשת ולא מוותרת, עד שנתרצתה, ולאט־לאט הסכימה לשחק מול עוד אנשים.

אביה מספר שלקח לה זמן להבין את חוקי המשחק. למשל, שיטת הניקוד בחמש המערכות במשחק. "כל מערכה מגיעה עד 11 נקודות, ובהתחלה היינו צריכים להסביר לה, בפסקי הזמן שבין מערכה למערכה, מה מצבה, איך לכל נקודה שהיא מפסידה יש משמעות. הרי לא יכולנו לדבר איתה במהלך המשחק. לאט לאט היא למדה איך היא צריכה להסתכל על הפרטנרית שמולה, אילו מניפולציות היא צריכה להפעיל. היום היא שולטת מצוין בעניין ויודעת בדיוק מתי היא צריכה להילחם, ואיך.

"אני חושב שסוד ההצלחה של יואל כמאמן האישי של פזית הוא ההתייחסות אליה כאל שחקנית רגילה. אין רחמים, אין הנחות. להפך. מהרגע הראשון הוא התייחס אליה כאל שחקנית מן השורה. הוא דורש ממנה מה שהוא דורש משאר השחקנים שהוא מאמן. היא מתחרה בדרך כלל מול אנשים עם מגבלה, אבל באימונים השבועיים שלה היא משחקת מול שחקנים רגילים. הם לא רואים מולם את הלקות שלה אלא את המשחק שלה. מתחרים בה בלי הנחות ובלי רחמים". 

ככל שהשתפרו יכולות המשחק של פזית, ואחרי שזכתה באליפות המדינה של הספיישל אולימפיקס, הבינו יואל וחנן שהיא צריכה לאתגר את עצמה מול שחקניות ברמתה, ויכולה גם לנסוע לתחרויות ברחבי העולם. באליפות אירופה הראשונה של ספיישל אולימפיקס 2006 בצ'כיה, היא זכתה במדליית זהב לזוגות ובארד ליחידות. ב־2007 קיבלה פרס ספורטאי מצטיין לבעלי מוגבלויות משר הספורט דאז, אופיר פינס.

הדרכון האירופי שהיא נושאת, בזכות סבה הגרמני שהיה יליד ברלין, איפשר לה להצטרף גם לתחרויות מקומיות של ספיישל אולימפיקס בגרמניה, מעצמת טניס שולחן השנייה בעולם, אחרי סין. חנן פנה לאגודה הגרמנית בבקשה לצרף את פזית, ונענה בחיוב. ביוני 2010 היא זכתה במדליית כסף בתחרויות בגרמניה, כשהגיעה לגמר בקטגוריה הגבוהה ביותר.

בספטמבר 2010 יצאה עם משלחת של ספיישל אולימפיקס ישראל לאליפות אירופה בוורשה וזכתה במדליית כסף ליחידים ובמדליית זהב לזוגות. כעבור שנה השתתפה באליפות העולם באתונה וזכתה במדליית זהב לזוגות מעורבים. במארס 2013 קטפה מדליית זהב באליפות של מחוז גרמני.

חנן: "ההתמודדות שלה במהלך התחרויות עם כל הלחצים שמסביב מעוררת התפעלות. היא מתפקדת מעל ומעבר למצופה ושומרת על התנהגות ספורטיבית. אוכלת נכון, ישנה בזמן, מתארגנת כמו שצריך, לא מוותרת על הופעה נאותה, ממש ראויה להערצה. אם יש המתנה ארוכה מדי בין משחק למשחק והיא מתחילה לאבד סבלנות, היא שמה אוזניות ושומעת מוסיקה שעוזרת לה להירגע.

"היא סוס קרבות, והיא זקוקה לתחרויות האלה, למרות שאם זו לא מדליית זהב - זאת אכזבה קשה בשבילה. לכן היה חשוב לנו לחפש לה מסגרות תחרותיות: כדי שהאש שבתוכה לא תכבה. היא עולה לשחק עם רצח בעיניים, וגם אם היא עושה טעויות ונדמה שהיא הולכת להפסיד, היא מייד מתעשתת בקור רוח ומחלצת את עצמה. היא יכולה לסיים מערכה שהיתה כבר בתוצאה של 8:2 לרעתה - בניצחון מוחץ".

עם המאמן יואל. אוהבת לנצח

"פזית רוצה בן זוג - ובצדק"

בחמש השנים האחרונות מתגוררת פזית ב"בית אייל", הוסטל לבגירים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית בכפר סבא. שיגרת היום־יום שלה כוללת עבודה במפעל עבודה שיקומי (מע"ש) בכפר סבא שמפעילה עמותת "צ'יימס", עבודה שעליה היא מקבלת שכר, כמקובל במסגרות מוגנות. היא עובדת במכבסה גדולה ותעשייתית, המשמשת סדנת הכשרה תעסוקתית לקראת עבודה עצמאית בשוק החופשי. במסגרת העבודה יוצאת פזית, בליווי מדריכים, לאסוף כביסה מעסקים פרטיים שעובדים עם המפעל.

שלי אנג'ל, מנהלת המפעל, צופה לה עתיד מזהיר. "פזית היא בחורה שאפתנית מאוד, שיודעת להשיג כל מה שהיא רוצה בדרך שהיא רוצה. היא רק בת 26, והיא מתקדמת יפה מאוד בכל הרצף התעסוקתי שקיים אצלנו, כבר מועמדת לעבודת חוץ. זה יפה מאוד להגיע בגילה להמלצה שכזו". לעבודה היא מגיעה מטופחת, בלבוש ספורטיבי. בימים שאחרי תחרויות היא מקפידה להגיע כשהמדליה תלויה על צווארה, גאה ונרגשת. שיבולת שנקר, המדריכה שלה בסדנה, אומרת ש"היא חברותית ומצחיקה את החברים, מטופחת ומאוד מודעת לעצמה". פעמיים בשבוע יוצאת פזית לאימונים בהפועל כפר סבא, ולאחרונה החלה לשחק גם טניס רגיל ברמת השרון.

האחיות מיכל ורות שמחות על החיים המלאים שיש לאחותן. "יש לה אותנו ויש לה את החברים המיוחדים שלה ממרכז התעסוקה ומההוסטל, ותחומי עניין מגוּונים, דוגמת בעלי חיים ומוסיקה", אומרת רות. "היא אוהבת מאוד לשמוע את משה פרץ, שלומי שבת והפרויקט של רביבו, וכמובן, היא מבקשת ללכת להופעות שלהם, ומבחינתה זה או לשבת בשורה הראשונה או כלום, וזה תמיד נגמר בהקדשה אישית של שיר. יש לה ביטחון עצמי יוצא דופן, היא באמת חיה בתחושה שהיא יכולה לעשות הכל".

מיכל: "כשהבנו שיש לנו אחות שהיא קצת אחרת, כל אחד מאיתנו החליט מה הוא ילמד אותה. יוני החליט שהוא ילמד אותה לשחק כדורגל וכדורסל, ואנחנו רצינו ללמד אותה משחק וציור. היום כולנו מבינים שזו היא שלימדה אותנו את השיעור הכי חשוב בחיים: להיות אמיצים, לא לפחד להיות מי שאנחנו, להגשים חלומות ולהיות אנשים טובים יותר, רגישים יותר וסבלנים יותר".

עליזה וחנן עזבו לאחרונה את הקיבוץ ועברו לנס ציונה, כדי להיות קרובים יותר לפזית ולשאר ילדיהם. "פזית לימדה אותנו ששום דבר לא מובן מאליו", אומרת האם. "זה נכון שאנחנו משפחה עם המון כוחות, אבל אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו את הכאב הקשה מנשוא על כיתה א' הרגילה שהיא לא הלכה אליה, על השירות הצבאי שהיא לא עשתה, על הטיול הגדול בעולם, ובכלל. היום זה קל יותר, כי למדנו להכין את עצמנו לא לצפות ולא להתאכזב.

"מה שחשוב לי היום זה שיהיו לה חיים בעלי משמעות. שתמשיך להיות שמחה וסקרנית, שתהיה מוקפת באנשים שאוהבים אותה, שיעזרו לה להגשים את כל החלומות ושיעודדו אותה לעשות את זה. שיהיה לה טוב מבחינה חברתית, שתמשיך להיות מעורה בחברה ולא מבודדת, וגם שתהיה מסופקת מבחינה תעסוקתית.

"היא רואה את כל האחים שלה עם בני ובנות זוג, וגם היא רוצה בן זוג משלה, ובצדק. אנחנו מאחלים לה אהבה שתהיה מספקת ונכונה לה אבל לא מנצלת, כי אהבה היא זכות בסיסית של כולם. אנחנו מלווים אותה בעניין הזה, גם בעזרת אנשי מקצוע. אני כל כך מקווה שהיא תוכל לממש זוגיות שהיא מיוחדת, אבל עדיין קיימת ומכבדת". 

ופזית? כרגע היא בעיקר מחכה בחוסר סבלנות לתחרות הבאה. "אני מחכה לנצח", היא אומרת בהתלהבות. "זה מה שאני הכי אוהבת לעשות. לנצח". 

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו