בראשית היו "דארמה וגרג", הפכים מושלמים המתאהבים זה בזה בניגוד לכל הסיכויים. עשור וחצי מאוחר יותר חזרו דארמה וגרג, אלא שהפעם קוראים להם ברודי וג'ניפר, והרומן שלהם מתרחש בסביבה תאגידית. "קומה אפס" של רשת הכבלים TBS וחברת האחים וורנר היא סיטקום של מקום עבודה. הבניין הוא המרכז, העובדים הם עבדים מודרניים - מי יותר(ברודי) ומי פחות (ג'ניפר) - והמסר הוא: חבר'ה, אולי גם לכם זה יקרה במקום העבודה. בינתיים תמשיכו לעבוד קשה, ומי יודע, ייתכן שהחצי השני שלכם יושב בקיוביקל שלצידכם. לא בצד הזה, נו. מה? לא מצאתם? טוב, אז תמשיכו לעבוד. מוקדם, בסין רק מתעוררים עכשיו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ברודי הגיבור הוא בנקאי צעיר ומצליח. החלום שלו, כמו של רוב הבנקאים, הוא לפרוש כשכיסיו מלאים מזומנים, ורצוי לפני הגיל המופלג, 40. ג'ניפר לעומתו חיה את הרגע (טוב, היא בלונדינית), והסובבים אותם מייצגים את הסטריאוטיפים המקובלים בחברה הקפיטליסטית: חבריו תחרותיים, אמביציוזיים ומנוכרים, החבר'ה שלה חמים, מצחיקים ובהתאמה - עניים. מי שמפקח על ההצגה הצפויה הזו הוא ג'ון מקגינלי ("סקראבס") המגלם את הבוס חסר הפשרות, מר מנספילד. מקגינלי משרטט קפיטליסט נלהב, מזכיר מעט את ג'ק דונגי - מדובר במחמאה אדירה - בשל נטייתו להלל את השיטה הכלכלית המאפשרת לו ליהנות מהחיים הטובים בעודו צעיר (יחסית) וזחוח. דמות המנהל האליל מאפשרת למקגינלי להוכיח, שוב, כי מדובר בכישרון קומי נדיר.
בהשוואה אליו, הדמויות הראשיות פחות משכנעות. סקיילר אסטין נראה כמו הלחמה בין ג'וש רדנור ("איך פגשתי את אמא שלך") לבין זאק בראף מ"סקראבס" (במפתיע, גם עליה חתום יוצר "קומה אפס", ביל לורנס), ובריגה הילן האנונימית למדי אינה מדגדגת את דארמה האגדית. פאנצ'ים מגיעים בכל דקה וחצי, אי הבנות ותקלות מתרחשות בכל פרק, ויש מגוון אנושי על המסך, אבל "קומה אפס" לא מתרוממת. אולי צריך לחשב מחדש את המסלול להצלחה.
• • •
סופו של כל בלון
אימפריית הפשע, yes VOD, חינם
אוי נאקי, נאקי. זה היה באוויר. זהירות: ספוילר משמעותי, ומי שעוד לא צפה בפינאלה של "אימפריית הפשע" ומעוניין לגלות בעצמו איך קיפח נאקי את חייו, מוטב לו שילך עכשיו.
אז נאקי בוזבז. זה היה מוכרח לקרות, ולו רק כדי להפריד אחת ולתמיד בין "אימפריית" לבין אחותה הגדולה- והמוצלחת ממנה - "הסופרנוס". HBO חשבו לפני חמש שנים שיש להם ביד עוד תרנגולת זהב. דרמה תקופתית, גנגסטר עם רגשות, סטיב בושמי בתפקיד הראשי - על הנייר זה לא היה יכול להיכשל. אבל "אימפריית" האלימה והמדממת לא שיחזרה את ההישג של טוני וחבריו. היא לא הצליחה להפוך את נאקי תומפסון לאישיות אהודה, לפושע שהצופים יהיו בעדו חרף מעשיו האיומים. הוא היה גיבור בעייתי, דמות שכמעט בלתי אפשרי לאהוב. העונה האחרונה ניסתה לטפל בבעיה זו - תסריטאים: אם אתם לא אוהבים את הדמויות שלכם, למה שהצופים יאהבו? - כשפלשבקים סיפרו את סיפורו של הצעיר הישר, שהפך להיות תומפסון המושחת. מותו של נאקי - בידי טומי דרמודי, כי חייבים לסגור את המעגל - מעורר בעיקר הקלה. נפטרנו מעונשו של זה. עכשיו צריך לחכות לספין־אוף המתבקש על אל קאפונה. ככה, אגב, בונים גיבור.