היא לא הספיקה אפילו להיות תינוקת. לעמוד פעם על רגליה. לשבת. לזחול. חיה זיסל ברון נרצחה בידי המחבל הפלשתיני עבד אל־רחמן א־שלודי במלאות לה שלושה חודשים בלבד, ומזה שתי יממות לא מרפה ממני שיר מצמרר, "באמצע הלילה - על ילדה קטנה", שכתב עמוס עוז בשנות ה־70.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בשתיים בלילה, בעיצומו של גשם זלעפות, בעודו "ער בין ישנים", ראה פני ילדה מתה בכתונת קיצית בקור נורא מציצה מבעד לזכוכית. במציאות היא היתה נוגה המנוחה.
"מה קרה, מה עשו לך ילדה. כולם ישנים כבר עכשיו / עכשיו, היא אומרת בשחוק, אני לא רוצה ואתה לא יכול לישון.../
ולמה ילדה כחולה בחלון, למה את לא מגלה מה עושים לך בחושך ברוח, הן כאן כולם עצובים דואגים וכל כך רוצים לדעת / אני, היא אומרת, כבר לא יכולה לדבר דיבורים וכלום לא מותר לגלות".
ואיך ידמיין מי שיכתוב את השיר בעוד שנים את חיה זיסל, וכשתגדל בעולם ההוא מה לא תאמר כי אסור, והאם היא תאמר כאשר יגיע הזמן להגיע אליה? מקפיא דם. נוגה ז"ל של עוז, חיה זיסל ז"ל של ברון.
הלהבות כבר כאן
אין כבר מקום לסימן השאלה הנצמד בדרך כלל למילים "האם ירושלים בוערת". היא אכן בוערת. עדיין לא שריפת ענק ואין פינוי בתים. לפי שעה מדורה קטנה־בינונית, אבל יש אדי דלק בסביבה ועשן שחור מיתמר.
בכל צומת שבו עלה בידי האמריקנים להפסיק את האש בשנים שחלפו מאז 1967, הם הדגישו בהסכם כי המצב יהיה Standstill. לא זזים, לא מתקדמים, לא מעבים. הקפאת המצב, זה גם מה שנחוץ בירושלים.
ברור שעמותת "אלעד" רשאית ומתבקשת לחפור שכבה אחרי שכבה בעיר דוד מדרום לכותל המערבי ולהעלות ממעבה האדמה את שכיות החמדה של ההיסטוריה היהודית. אך לא לדחוק את התושבים הערבים מסילוואן, סמוך לנקבת השילוח, לשכונות אחרות.
האש בסכסוך היהודי־ערבי בארץ ישראל ניצתה כמעט תמיד בירושלים. מההתקפה הראשונה על היישוב היהודי בעיר ב־1920 ולאורך כל ההיסטוריה. כמה צמתים זכורים היטב, "המחיצה" בכותל שהיתה האות לפרעות 1929, החרבת הרובע היהודי בעיר העתיקה ב־1948, פתיחת מנהרות הכותל ב־1996, האינתיפאדה של 2000 על פיגועי ההתאבדות שהיו שיא לפעילות הטרור הפלשתיני עד למבצע חומת מגן. עתה נפתח סיבוב נוסף.
לא ברור כלל מי יזם אותו. הוא משרת היטב את הרשות הפלשתינית בדרכה אל מועצת הביטחון לאחר הבחירות לקונגרס בארה"ב בנובמבר. גם את חמאס המנסה לקנות לו אחיזה בירושלים. אולי אפילו גורמים כמו התנועה האיסלאמית הישראלית, שממוקדת בהר הבית אבל מבקשת להרחיב את השפעתה.
לא כל כך חשוב. המשטרה והשב"כ חייבים לאתר את היד הנעלמה המדריכה את יוזמי המהומות בבירה. ראוי להסביר להם בלשון הנבונה שננקטה בתחילת מבצע צוק איתן כי "שקט ייענה בשקט". אבל בהיעדר שקט תיכנס המשטרה להילוך גבוה. לא רק כדי להביס את מפריו אלא כדי לסכל את תכנוניהם האלימים מראש. בהסבר זה יש מקום להוסיף הבהרה כי גם מעשי טרור יזומים בידי יחיד ייענו בפגיעה בהנהגת הקהילייה הפלשתינית. על ראשם ועל אחריותם.
אבו מאזן // צילום: רויטרס
1. צעד נכון
עננת בחירות מרחפת כבר על פני הפוליטיקה. עדיין לא מבול, אבל טיפות ראשונות. סילבן שלום לא היה מתפרץ כלפי בנימין נתניהו באמירה "שבנך יהיה פחח" אלמלא העצבנות הנובעת מאי הוודאות לגבי המשך כהונתה של הכנסת ה־19. זו רק דוגמית.
התבונה עם נתניהו, שישראל אינה צריכה בחירות בעתיד הקרוב (אם כן - מה הדחיפות להכריז על פריימריז לראשות הליכוד בהקדם האפשרי?). ההרגל שהממשלה אינה מוציאה את ימיה מערער את היציבות השלטונית יותר מכל הצבעות האי אמון בכנסת. לצד "תנו לצה"ל לנצח" נחוצה גם הקריאה "תנו לממשלה לעבוד".
רק שהנוסחה שהשמיע שלשום נתניהו באוזני ראשי הסיעות הקואליציוניות כי עליהם להימנע מקטטות עומדת בסתירה מסוימת לעבודת הממשלה. יש שתי דרכים לקדם את הארכת כהונת הממשלה: פשרה בין מרכיביה, למשל "דיל" כמו חוק איסור השימוש במזומנים בעסקאות גדולות תמורת הסדר סוגיית הגיור; ומנגד, האפשרות האחרת לקיים את הממשלה היא בהטלת שיתוק כמעט מלא על פעולותיה.
בנסיבות אלה, שום הצעת חוק המשנה את פניה של ישראל לא תוצע ולא תוגש ולא תגיע להצבעה, והשקט הפוליטי אכן יושג במחיר של חידלון. הכל יוותרו על הכל. לא מע"ם־אפס אלא מעש־אפס. במזרח תיכון רותח ובכלכלה עולמית הנעה מצד אל צד כמטוטלת התנהלות ממשלתית של כיבוי אש בלבד אינה שווה במחיר החייאתה של הקואליציה. הדבר האחרון הנחוץ הוא ממשלה בלי סדר יום פעיל.
הארכת ימיה של הממשלה היא יעד ראוי בתנאי שמרכיביה לא יוותרו על תביעותיהם אלא יביאו אותן לכלל הכרעה, ויתחייבו מראש לקבל את דין הרוב בקואליציה או בכנסת. אם לא כן - בחירות עכשיו. לא בגלל הקטטות אלא מחמת המחדל, כדי למנוע אובדן זמן ללא תוחלת.
2. צעד לא נכון
מכל בחינה של היגיינה ציבורית אין לבנימין נתניהו היתר לבטל באורח חד־צדדי התחייבות פוליטית. מאז הוקמה ממשלתו נבחנו בה הצעות לקבוע חוק גיור אשר יקל על המבקשים להסתפח לעם היהודי. ההצעה שגובשה בהסכמה היא פשרה על גבי פשרה: לא חוק אלא רק החלטת ממשלה; ולא פתיחות כלפי זרמים אחרים ביהדות אלא הותרת הגיור כמונופול בידי האורתודוקסים. מה עוד?
ביסוד הדברים נועד החוק להעביר את משקל הכובד של בתי הדין לגיור מהרבנות הראשית שהיא קשוחה ועבשה - אל רבני הערים, שיש בהם נבונים ומתקדמים ואחראים, אם כי גם מי שנמנים עם הזן הישן. המועמד יוכל לבחור בפני איזה בית דין יתייצב למבחן, בבחינת "עשה לך רב".
הפשרה שהושגה בקואליציה אינה עונה על צורכי רבים בארץ ובחו"ל, אבל היא צעד בכיוון הנכון. היא מקלה, והיא נושאת בחובה שביב של תקווה.
הכל כבר נכתב ונאמר על הגיור. מצד אחד הגר "קשה כספחת", ומצד אחר הוא כמו "דף חלק". לאחרונה הראו לי מקור יהודי - אמורא, כנראה - הטוען כי הגלות נועדה לפזר את היהודים בין הגויים כדי שירבו לעסוק בגיור.
נתניהו הסכים. כל אגפי הקואליציה צידדו. אפילו רוב הבית היהודי. לפתע טען נתניהו כי מקנן בליבו חשד שח"כי התנועה מתכוונים לפרוש בקרוב מהממשלה, וצעד כזה עלול להקדים את הבחירות, שלאחריהן יהיה תלוי בתמיכת החרדים, ואינו רוצה להכעיסם בהצבעה בעד חוק הגיור.
לטעמי, צעד לא נכון. קודם כל, מפני שיותר חשוב לדאוג לרבים המתדפקים על דלתות העם היהודי בארצו מאשר לרצות את אריה דרעי בזעפו. מה גם שלמתגיירים הנבלמים הובטח משך תקופה ארוכה פתרון, והם סברו כי הנה הוא קרב ובא, ושוב ניטל מהם. צעדו גם אינו מתקבל על הדעת מפני שראש ממשלה צריך לשמש דוגמה, שהתחייבות יש לכבד.
היא אינה ניתנת כלאחר יד. היא נועדה ליום סגריר שבו קשה לכבדה. דווקא אז צריך לעשות כן. נתניהו מעד.
הפרובוקציה העונתית
מילים הורגות? הדמוקרטיה לא מצאה לכך תשובה מוסכמת, מוסמכת, ברורה. הימין משוכנע כי המילים של השמאל מסיתות לחתירה תחת שלטון החוק. השמאל מכריז כי ההפך נכון. אין נוסחה, יש מילים שבמצבים מסוימים הורגות ויש שבתנאים אחרים ההשלמה עימן היא ביטוי מזהיר לחופש הדיבור. עוד דילמה המתכנסת תחת קורת הגג של "אמת לשעתה".
שנים רבות לפני שחנין זועבי חלמה להיות חברת כנסת עלה הנושא לדיון בהקשר לסרט של מוחמד בכרי "ג'נין, ג'נין". הוא הכפיש את הלוחמים שכבשו את מחנה הפליטים שבעיר. הם פנו לכל הערכאות המשפטיות לפעול נגד הסרט המוציא את דיבתם רעה על לא עוול בכפם.
הצדק המלא היה עימם. גם הכאב. בכרי ייחס להם מעשים שלא אירעו; שלא יכלו לקרות. אף על פי כן נמנע בג"ץ מלאסור את הצפייה בו. הלב היה עם עורך הדין ישראל כספי, שייצג את הלוחמים וסיפר כמעט בדמעה חנוקה על העוול שנגרם להם. אבל היתה תבונה של ריסון עצמי בהחלטה השיפוטית להתיר את הפצת השקר. בעיקר מחשש לשימוש סיטוני עתידי באיסורים כאלה.
אז קמה יוזמה פרלמנטרית לקבוע בחוק כי קבוצת לוחמים שהוכפשה תוכל לתבוע את עלבונה; שאפשר יהיה להגיש תביעת דיבה נגד מכפישי צה"ל. יוני שטבון יזם וועדת השרים אישרה, אבל היועץ המשפטי יהודה וינשטיין התנגד. החוק, הוא קבע, אינו חוקתי.
צה"ל אינו אדם. אינו קבוצת אנשים. עם כל הזעם והצער הוא חשוף להכפשה. אין לו הזדמנות להתגונן, מעמד להיעלב. כל כך בלתי צודק, אבל אולי נכון. מצד אחד חופש הביטוי לעתים כה מסוכן. מצד אחר, כה מסוכן לפגוע בחופש הביטוי. מכל מקום, במצב משפטי כזה - כיצד יובילו את זועבי אל ספסל הנאשמים? אין במה. אין כלים שיפוטיים.
הרי גם לה מגיע מין שוויון זכויות השוואתי. קדם לה גדעון לוי במאמרו המקומם "הרעים לטיס". מילימטרים של מילים מבדילים בין לוי לבין זועבי, שטענה כי הטייסים הישראלים גרועים מדאעש. היה לה מקור יהודי להסתמך עליו. אם היא לספסל הנאשמים - מדוע לא יועמד לוי לדין?
כל אחד יודע כי לא יקרה כדבר הזה. הוא משלנו. הוא באלפיון העליון של התקשורת הישראלית. לא יגיעו ללוי ולא ייגעו בו, והצער רב לא פחות מאשר אוזלת היד כלפי "ג'נין, ג'נין", אבל זה הפתרון הנכון. חופש הדיבור גובר בתנאים של חוסר צדק. גם לגבי זועבי, שחבריה־מתחריה־מקנאיה רומזים לתקשורת הישראלית כי רצוי להתעלם ממנה, ושהמהומה התקשורתית של היהודים סביבה דווקא מחזקת אותה במגזר הערבי.
רק שזועבי שקולה ומחושבת. הן היא והן הנהלת קבוצת בני סכנין, שערכה טקס הוקרה למורה הדרך של זועבי, הח"כ הנמלט ממשפט פלילי עזמי בשארה, אינן פועלות בחלל הריק. במגזר הערבי נערכת בדיקת פרובוקציה עונתית לבחון את מד הסובלנות והאיפוק של מדינת היהודים. הצעד הנכון הוא לנשוך שפתיים, ולהתעלם. פגע שצריך ללמוד לחיות עימו עד לבחירות הבאות, אולי ייעלם. מפני שבכל חיכוך כזה יוצאת ישראל וידה על התחתונה.
מוחמד בכרי // צילום: דודי ועקנין
שובי הרוח
הפרופסור מנואל טרכטנברג מודאג לעתידם של החוגים למדעי הרוח באוניברסיטאות. בדו"ח שפירסמה המועצה להשכלה גבוהה נאמר כי הן במגמת דילול. התלמידים פוחתים. סכנת קיום מאיימת עליהן. לא מפתיע.
טרכטנברג ועמיתיו הקימו ועדה שתפקידה לבלום את המגמה. זה צעד בכיוון הנכון. אך מי באמת מופתע? האם היהודייה שחלמה בעבר על בן רופא העתיקה את משאלתה לפקולטה למינהל עסקים בהאמינה כי עם תואר כזה קל יותר להסתדר בתל־אביב ולקנות מילקי בברלין.
האוניברסיטאות צריכות פקולטות אלה לא רק כדי להתקיים ולא רק כדי לאפשר את המשך המחקר, אלא בעיקר לטובת יצירת בוגר אקדמאי הראוי לתוארו. למרות שהפקולטות למדעי החיים והטבע מסבירות לטרכטנברג שאין להן מקום לדחוק אפילו שיעור חובה יחיד במדעי הרוח בתוך הפיזיקה והכימיה והמתמטיקה והביולוגיה הדחוסות - זה בדיוק מה שנחוץ.
קבלת תואר ראשון בכל חוג צריכה להיות מותנית בקורט של לימוד בתחום מדעי הרוח. לא חשוב מה, מארכיאולוגיה עד ספרות, ממקרא עד מחשבת ישראל. כך יימצא לא רק פתרון לחוג האקדמי אלא תשופר גם ידיעתו של הבוגר.
כמו בסיפור המוכר על פרופסור חיים חנני מהטכניון שהעיר פעם כי אם יבקש מתלמידיו לתכנן צינור דם מחיפה לאילת הם יעשו מלאכה מעולה. רק שלא ישאלו מדוע צריך צינור דם כזה. אולי שיעור חובה במדעי הרוח יעניק את התשובה הראויה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
