רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לא פעם אני קורא בעיתון על מקרים מוזרים של זוג שמתחתן, מביא ילדים, חי את החיים, ורק אחרי כמה שנים הם מגלים שהכל בעצם היה בלוף. האישה מגלה שבעלה הוא סוכן רדום של הקג"ב, והבעל מגלה שהאישה היתה פעם גבר שקראו לו שלמה.
כשאנחנו מתאהבים אנחנו מתעוורים. ההיגיון פורש לפנסיה מוקדמת, המוח יורד לספסל, והלב עולה על המגרש. לא תמיד אנחנו עושים את התחקיר הראוי על מי שאנחנו אמורים להקים איתו משפחה, כמעט אף פעם אנחנו לא מבקשים אילן יוחסין מבית התפוצות או תעודת יושר מהמשטרה. המשקיענים מסתפקים בגיגול שמו של בן הזוג, המחפפים אומרים ש"מספיק לי להסתכל לו בעיניים".
כשהתאהבתי באשתי, לפני קצת יותר מעשרים שנה, לא שאלתי יותר מדי שאלות. לא עניין אותי מאין באו הוריה, כמה דירות יש להם, האם יש לה תוכנית חיסכון ובבית הכנסת של איזו עדה היא מתפללת בחגים. ידעתי שהיא מדברת עברית, ילידת הארץ, יפה עד כאב ואוהבת אותי בחזרה. זה הספיק לי.
במשך השנים נהניתי מבישוליה הטעימים של חמותי, אבל התעלמתי מהשמות המשונים של התבשילים. מה שכן, שמתי לב שהדודים של אשתי צוחקים עלי מאחורי הגב בשפה מוזרה. בהתחלה חשבתי שאולי מדובר בפרנויה שלי. אבל כשאתה רואה אנשים מצביעים עליך וצוחקים צחוק גדול, אתה יכול להסיק שהם כנראה מסתלבטים עליך.
רק אחרי שהתחלתי לשאול שאלות ולדחוק את אשתי לפינה בחקירת שתי וערב, התגלה לי הסוד. התברר ששורשי המשפחה אינה שגרתיים, ובעוד רוב עם ישראל הוא מעדות ידועות - פולנים, מרוקאים, רומנים, רוסים, עיראקים, תימנים, תוניסאים וכו' - המשפחה של אשתי, חוץ מאביה שנולד באוסטריה - היא כולה משבט הנשדידן.
"נשדי־מה?" התפלאתי.
"נש־די־דן", חזר ואמר לי גולן, אחיה הצעיר והידען של אשתי. "נשדידן" פירושו בארמית "האנשים שלנו". הנשדידנים השתייכו לקהילה יהודית ששכנה באזור העיר אורמיה, בגבול שבין איראן, טורקיה, אזרבייג'ן וארמניה (סקירה היסטורית בהמשך). שפת הדיבור של אנשי הקהילה, ה"לישן דידן" (השפה שלנו), היא ארמית חדשה, והיא שונה מהארמית הארץ ישראלית של כתבי הקודש.
אחרי שהבנתי שהסתבכתי עם בני עדה שאולי יש לה אוכל טוב אבל אין להם מדינה, זנחתי את הנושא. מדי פעם היה צץ בחיי איזה נשדידן בהפתעה. בדרך כלל זה היה קורה אחרי שהתעניינתי במוצאו של האדם שמולי. האיש היה מתחמק ואומר, "אני מאיזו עדה לא ממש ידועה... עזוב, לא חשוב". רק כשהייתי מתעקש, הוא היה מודה שגם הוא נשדידן.
להפתעתי גיליתי לאחרונה שגם כמה מוסיקאים, שאיתם עבדתי במשך הקריירה, הם נשדידנים. משה לוי, הקלידן המחונן של שלום חנוך; שמוליק בודגוב, הגיטריסט בעל יד הזהב שניגן עם כולם; ארז נץ, הגיטריסט המהולל שמסתובב בעולם עם אינפקטד משרום; וגם מיכה מיכאלי, נגן הבס המוכשר. כולם נשדידנים.
השיא היה כשנודע לי שגם חברי, השף חיים כהן, הוא חלק מהעדה. הגילוי ריגש אותי מאוד, וחשתי שיש כאן חלון הזדמנויות לערב הווי עדתי, פלוס מוסיקה טובה פלוס אוכל משובח. הבנתי שאם אני מזמין את כל החבורה אלי הביתה, אני מקבל ערב בלתי נשכח של שירים ובישולים שכמוהו לא ידעתי.
העליתי את הרעיון בפני חיים כהן והדבקתי גם אותו בהתלהבות. לשמחתי הוא הבין די מהר מה תפקידו בכוח (רמז: לא לשיר), ונתן אור ירוק למבצע. הקמתי במהירות קבוצת ווטסאפ בשם "נשדידנים רעבים", הסברתי לכולם מה בתוכנית, וקבענו תאריך.
בחודשים שעברו מהקמת הקבוצה ועד מועד המפגש צפיתי בשיח שהתנהל בין בני העדה מעל לראשי. החברים התרגשו מאוד, נזכרו בחוויות ילדות, החליפו מתכונים וחיכו בקוצר רוח לערב החגיגי. התחלתי להילחץ וחששתי מרף הציפיות הגבוה שנבנה. על כל צרה, הזמנתי גם כמה חברים מתפוצות אחרות. גם כדי לשמוע את דעתם על האוכל, וגם כדי שישמשו לי מגן אנושי במקרה שהנשדידנים יקבלו קריזה ויעשו לי פוגרום בבית.
חיים כהן, ניצני ודני בסן (לא נשדידן). עדה שיש לה אוכל טוב אבל אין לה מדינה
• • • •
כולם באו למפגש. הכנו שולחן גדול, מיקמתי את אורגן ההמונד שלי ליד פסנתר חשמלי כדי שמשה לוי ירגיש בבית, והחבר'ה הביאו גיטרות ומגברים. חיים הגיע עם סיר גדול של שיפטה (קציצות חומוס בתוך מרק חומוס, המתכון בצד). רעייתו סיגל הביאה מגש של טירמיסו, כי עם כל הכבוד לנשדידנים, גם לי, בתור חצי איטלקי, מגיע מאכל כלשהו מבית אבא. בודגוב הביא סיר של תבשיל עוף שאמו הכינה לילדיו, והוא, בלי למצמץ, לקח להם והביא אותו אלינו.
הערב זרם סבבה. הנשדידנים החליפו חוויות, מנהגים ומתכונים, האוכל היה טעים והמוסיקה מעולה. בודגוב סיפר על אהבתו של אבא שלו לבשר, ועל כך שבמטבח בבית הוריו תמיד היה על הגז סיר עם ראש של כבש. אם אבא שלו היה קם רעב באמצע הלילה הוא היה עובר במטבח, מרים את המכסה ו"תופס ראש".
בשנות ה־70, כשבודגוב הצעיר והתמים עוד גר עם אמא ואבא, הוא הוזמן לנגן עם אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים. אריק נהג לאסוף את ילד הפלא להופעות מביתו, ומדי פעם נכנס להגיד שלום להורים. אמא בודגוב, שדאגה מאוד לבנה, אמרה אז לאריק את המשפט האלמותי "תדאג שהילד לא ישתה לי חשיש".
איינשטיין, שאהב להציץ בסירים על הגז, הרים יום אחד מכסה שלא היה צריך ופגש ראש של כבש, שהסתכל לו ישר בעיניים. אולי בגלל הטראומה הזאת הוא שינה כיוון, ובשלב מסוים העדיף להיות בבית.
בסוף הערב הכרזתי על עצמי קונסול נשדידן בישראל. האורחים הביעו מחאה, אבל אני אירגנתי את המפגש, ולכן מגיע לי. נכון שלעדה אין שגרירות בארץ, ולנו אין יחסים דיפלומטיים עם מדינת נשדידן, כי אין מדינה כזאת, אבל אם תהיה כזאת פעם, אני רוצה להיות הנציג שלה בארץ. אולי אפילו אוציא דרכון לי ולילדים. אומרים שדגל המדינה יהיה מורכב מציור של כדור חומוס ועלים, אז מה יכול להיות רע.
החברים בצילום קבוצתי. ואיפה הקונסול של נשדידן בישראל?
שיפטה של חיים כהן (קציצות בשר וג'ריש במרק חומוס)
מצרכים:
• 350 גרם גרגרי חומוס שהושרו בהרבה מים למשך לילה
• 1/2 ק"ג ג'ריש (חיטה גרוסה דק, יש בסופר)
• 1/4 כוס שמן
√ 3 בצלים בינוניים קצוצים
• 1.5 ליטר מרק עוף
• כף כורכום
• 1 ק"ג בשר בקר טחון (או מעורב בקר וחזה עוף)
• מלח ופלפל
מסננים את גרגרי החומוס מהמים וקולפים אותם מקליפתם הדקה: מניחים את הגרגרים בתוך מגבת ועוברים על המגבת במערוך. פותחים ומסלקים את הקליפות.
מחממים את השמן בסיר ומטגנים חצי מכמות הבצל עד שהוא מתחיל לקבל צבע. מוסיפים את החומוס וממשיכים לטגן. מוסיפים את המרק, מתבלים בכורכום ומביאים לרתיחה. מכסים את הסיר, מנמיכים את הלהבה ומבשלים שעתיים.
שוטפים את הג'ריש היטב תחת מים זורמים. שמים אותו בקערה ומוסיפים את הבשר. מתבלים במלח ובפלפל, מוסיפים את יתרת הבצל הקצוץ ולשים.
מעבירים את התערובת למעבד מזון ומעבדים לעיסה חלקה. צרים קציצות גדולות בידיים רטובות, מעבירים בזהירות לסיר המרק, מכסים ומבשלים שעתיים על להבה נמוכה.
מגישים את המרק והקציצות בקעריות, עם עלי ראשד וצנוניות טריות.
קציצות השף. מכסים ומבשלים שעתיים על להבה נמוכה
שיעור קצר בהיסטוריה
(על פי גולן, אחיה של הגברת הראשונה)
הנשדידן היא אחת הקהילות היהודיות הקדומות ביותר. תחילתה בגלות אשור בשנת 780 לפני הספירה, כשיהודים רבים הוגלו לאזור אורמיה, לב ליבה של ממלכת אשור. הקהילה נוסדה על פי המסורת בזמן גלות בבל, על ידי יהודים שלא חזרו לארץ ישראל בתקופת עזרא ונחמיה.
בעת העתיקה היתה ארמית השפה הרשמית באזור, אך עם הכיבוש המוסלמי עברו התושבים המוסלמים לדבר ערבית או פרסית. היהודים והנוצרים האשורים היו היחידים ששמרו על הארמית המקורית.
על היהודים באורמיה נאסר לעבוד את האדמה, ולכן כמעט כולם עסקו במסחר. קהילת הנשדידן היתה קטנה אך מאוד מגובשת; במשך כל הדורות היו אנשיה בקשר עם הקהילות היהודיות באיראן, בעיראק, בטורקיה, באזרבייג'ן, בארמניה, בגאורגיה, ברוסיה, בכורדיסטן, וכמובן בארץ ישראל. קשרים אלו השאירו את אנשי הקהילה מעודכנים בנושאי דת והלכה.
אזור אורמיה היה צומת אסטרטגי חשוב, ולכן היה מעורב במלחמות רבות בין נוצרים למוסלמים, בין טורקים, רוסים ופרסים. בזמן כיבוש מוסלמי או נוצרי סבלו היהודים רבות. מאחר שהאזור החליף שלטון פעמים רבות, היו חלק מבני הקהילה בעלי נתינות רוסית וחלקם בעלי נתינות טורקית.
בזמן מלחמת העולם הראשונה נכבש האזור על ידי הרוסים, והם ביצעו פרעות נגד היהודים. רבים מיהודי הקהילה נרצחו באכזריות, ורכושם נגזל. בעקבות זאת עברו רוב היהודים לארצות השכנות, וחלקם עלו לארץ ישראל והתיישבו בירושלים. בשנות ה־50, לאחר הקמת המדינה, עלו רוב בני העדה לישראל.
רבים מבלבלים בין קהילת נשדידן לקהילת יהודי כורדיסטן, שגם היא עדה מקסימה בפני עצמה. אבל שתי הקהילות שונות לחלוטין במנהגים, בשפה ובהיסטוריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו