רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אם יש משפט אחד שמלווה את הקריירה של ג'יין פונדה, הוא כמובן "היא נראית מעולה לגילה". גם היום, חודשיים לפני יום הולדתה ה־77, די במבט אחד בכוכבת כדי לאשש את הקביעה הזאת. לראיון היא מגיעה כאילו יצאה הרגע ממגזין אופנה: מכנסיים בהירים צמודים דמויי עור, חולצת גולף יוקרתית בגוון דומה, נעליים בעלות עקבים גבוהים ותכשיטים מינימליסטיים. מאופרת בקפידה, צועדת בגב זקוף עם מבט ממוקד, כמו דוגמנית מסלול מקצועית.
ואז, כשאני שואל אותה איך זה מרגיש כיום, בגילה ובמעמדה, להתמודד עם כישרונות צעירים, המעטה מלא הביטחון נסדק.
"אני קמה בכל בוקר ומודה שאני מפחדת מהתחרות. אני לא מכירה אף אדם כישרוני באמת שלא חש פחד. אנחנו בעסק שבו אנחנו מסתכנים כל הזמן. אם אתה לא פוחד, משהו לא בסדר אצלך. גם כשאני לצד שחקניות צעירות, אני לא באה בתחושה של 'הן אלו שצריכות לפחד ממני יותר'. אם הן מרגישות מאוימות ממני, אחרי שתי דקות זה נעלם, כי אני כזאת שלומיאלית, שהן מהר מאוד מבינות זאת. אני מפחדת בדיוק כמוהן. באמת".
היית אומרת שאת מרגישה צעירה לגילך?
"כל מי שאומר משפט כמו '70 זה ה־30 החדש' משקר במצח נחושה. אני בת 70 פלוס ואני מרגישה נפלא. הסוד הוא גנים טובים והמון כסף".
פונדה סוחבת איתה שתי פרסונות, שלא תמיד הולכות זו לצד זו. מצד אחד כוכבת־על מוכשרת, שזכתה בשני פרסי אוסקר ועבדה עם כל גדולי התעשייה; מצד אחר - גורו אירובית, שהוציאה בשנות השמונים סידרת קלטות וידאו לחיטוב הגוף. בעידן הניתוחים הפלסטיים כבר אי אפשר לייחס את המראה שלה רק לקלטות שנמכרו במיליוני עותקים ולעשרות הספרים שכתבה על כושר ובריאות, אבל פונדה ממשיכה לתחזק את המותג: לפני ארבע שנים שיחררה די.וי.די חדש על כושר גופני לנשות גיל הזהב, וגם פתחה אתר אינטרנט משלה, שבו חדשות על קריירה, טיפים לבריאות, בלוגים אישיים והפניות למרצ'נדייז.
"לא תמיד הייתי אדם בריא", סיפרה למגזין "Elle", "בצעירותי סבלתי מהפרעות אכילה. אבל ברגע שהתחלתי להתעמל, חיי השתנו - החל בדרך שבה הסתכלתי על עצמי ועד הדרך שבה התייחסתי למקצוע. הבנתי שזה נושא חשוב, ולכן הרמתי עסק שהאיץ את מגמת הכושר עבור נשים בארה"ב. עד אותן שנים, נשים לא התאמנו; בבוורלי הילס הן היו הולכות למכוני כושר רק בשביל עיסוי או סאונה, בזמן שהגברים הרימו משקולות. המחשבה היתה שלנשים לא אמורים להיות שרירים והן לא אמורות להזיע.
"אני שיניתי את זה. שמעתי מנשים בכל העולם כיצד הקלטות שלי שינו את חייהן. אמרו לי משפטים כמו 'אני לא זקוקה יותר לכדורי שינה', ואפילו 'העזתי לענות לבוס שלי בפעם הראשונה'. ככל ששמעתי עוד סיפורים, כך קיבלתי עוד דחיפה להמשיך ולהפיץ את הבשורה. אפילו אם מעולם לא היית פעיל גופנית - גם בגיל 70 או 80 ההחלטה להתחיל להתעמל היא הדבר הכי משמעותי שאתה יכול לעשות כדי לשפר את איכות חייך".
מעיין הנעורים שפונדה עדיין משתוקקת ללגום ממנו במאבק להישאר רלוונטית הביא אותה לסרט הקומי החדש "מכאן אני ממשיך", שם היא מככבת לצד שמות חמים בתעשייה, ובהם טינה פיי ("רוק 30"), ג'ייסון בייטמן ("משפחה בהפרעה"), אדם דרייבר (הפריצה הגברית מהסידרה "בנות") וקורי סטול ("בית הקלפים", "הומלנד"). עלילת הסרט, שיעלה למסכים בישראל בשבוע הבא, מתמקדת בהתכנסות של משפחת אלטמן תחת קורת גג אחת למשך שבוע, בגלל צוואת האב - יהודי שלא שמר מסורת, אבל דרש שמשפחתו תשב עליו שבעה. פונדה מגלמת את האלמנה, אישה מינית שאינה מתנצלת על כך, ואף התחדשה לאחרונה בניתוח שעשתה להגדלת החזה.
הסרט הוקרן לראשונה במסגרת פסטיבל הסרטים בטורונטו בחודש שעבר, שם התקבל באהדה, בזכות צוות השחקנים המצוין, ופונדה בראשו. למרות
בכירותה והרזומה שלה, היא מספרת שהסכימה לעבור אודישן לפני שקיבלה את התפקיד. "כבר כמה שנים ידעתי שהתסריט בפיתוח והמתנתי לו. לכן הסכמתי בלי שום בעיה להתחרות על התפקיד מול שחקניות אחרות", היא מודה. "באודישן הכניסו אותי לחדר קטן, שם המתין לי בייטמן, שכבר לוהק לסרט, ותירגלנו כמה סצנות. הייתי מאוד מתוחה.
"מלכתחילה הזדהיתי מאוד עם הדמות שהייתי אמורה לגלם, החל ברצון התמידי לאחד את המשפחה ועד השדיים החדשים. אנחנו חולקות יותר מדי, אפילו הילדים שלי טוענים שאנחנו דומות. יש בה קמצוץ של נרקיסיזם. בדיוק כמוה, גם אני פירסמתי הרבה ספרים, והילדים שלי לא אהבו את זה שהזכרתי אותם בספרים ועיקמו פרצוף. כל משפחה היא מורכבת, אין כזה דבר משפחה נורמלית. לכל אחת יש הבעיות שלה, ואלו יוצרות מתח, יריבויות, קנאה ואי הבנות. זה טבען של משפחות".
היא שיחקה בעבר בכמה סרטים קומיים. למשל "המעגל", שיצא ב־1964 על פי מחזה של ארתור שניצלר, שם ביצעה פונדה בת ה־27 סצנת עירום נדירה מאוד לעת ההיא, ובכך הפכה לאחת האמריקניות הראשונות שהתפשטה בסרט זר. או "יחפים בפארק" (1967), על פי מחזה של ניל סיימון, שבו שיחקה לצד רוברט רדפורד.
"קומדיה היא הרבה יותר קשה מדרמה. אתה צריך לעמוד בקצב מסוים ולומר את המשפט ברגע הנכון. אני מגיעה משושלת ארוכה של אנשים דיכאוניים, וההצחקה לא באה לי בקלות, אני לא מאוד מצחיקה. לכן רבים מהסרטים הללו נשכחו. אבל אני עדיין מרגישה נוח מאוד בז'אנר הזה, למדתי להיות מצחיקה בשנותיי עם טד טרנר".
איך היתה העבודה עם קומיקאים מוערכים?
(מחייכת). "זה היה פנטסטי, כמו שצריך להיות כשאתה הולך לעבודה. לטינה פיי יש הברקות קומיות שהיא שולפת מהשרוול בקלילות, זו חוויה לא רגילה לעבוד איתה. גם לא ידעתי כמה הם בכלל ייצמדו לתסריט. אני כל הזמן ישבתי מהצד ושמעתי אותם מתבדחים, אני לא רגילה לסביבת עבודה כזאת. לי יש אלתור בודד אחד בסרט, אני ממש גאה (מגלגלת עיניים).
"אני התחלתי את הקריירה בסרטים קומיים שהיו מאוד שמרניים, לא עשינו מה שנהוג כיום בכל הקשור לקומדיה פורצת דרך ונועזת. המגמה הבולטת אז היתה לקחת מחזות קלילים מברודוויי ולהפוך אותם לקומדיות על המסך הגדול".
חשוב לך לעבוד עם יוצרים צעירים?
"אין לי ברירה, מרבית היוצרים בני גילי כבר מתים. רוב הבמאים שאני עובדת איתם עכשיו היו בקלות יכולים להיות הילדים שלי. זה לא משנה איזו עבודה אני מקבלת - בדרך כלל כולם שם יהיו צעירים ממני".
למדת על מנהגי שבעה עבור הסרט, למשל לגרוב גרביים בלי נעליים?
"טוב, זה לא היה עובד עבור הדמות שלי - בשבילה רק עקבי סטילטו. ככה הרגליים נראות הכי טוב".
בסרט "ברברלה". "הכל התנהל סביב המראה שלי" // צילום: GettyImages
שורשים איטלקיים
ג'יין סימור פונדה נולדה בניו יורק בדצמבר 1937 לאשת החברה הקנדית פרנסס פורד ולשחקן הנרי פונדה, נצר לשושלת שהיגרה מאיטליה לארה"ב במאה ה־17. מצד אמה היא קרובה רחוקה של שושלת המלוכה הבריטית, ונקראת על שם אשתו השלישית של המלך הנרי השמיני.
בני הזוג פונדה גידלו יחד את בתה של האם מנישואיה הקודמים, את ג'יין ואת אחיה הצעיר פיטר, שהפך גם הוא לשחקן. הנישואים של הוריה קרסו, בין השאר עקב מחלת נפש שממנה סבלה פרנסס, שהובילה אותה לנהל רומנים רבים ולעבור אינספור ניתוחים פלסטיים מכיוון ששנאה את גופה. ב־1950, בעת שאושפזה במוסד סגור בניו יורק, הגיע בעלה לבקש ממנה גט - וכעבור ימים ספורים, ביום הולדתה ה־42, היא התאבדה כששיספה את גרונה בסכין גילוח.
בחודש שעבר, במהלך נאום באירוע לסיוע לנפגעות תקיפה מינית, חשפה כי כשקראה לפני כמה שנים את התיק הרפואי של אמה לצורך כתיבת אוטוביוגרפיה, גילתה שהאם היתה קורבן להתעללות מינית בגיל 8. "ברגע שקראתי את זה, הכל התחבר לי פתאום. הבנתי מה הוביל אותה להפקרות המינית ולרצף הבלתי נגמר של ניתוחים פלסטיים, לתחושות האשמה ולחוסר היכולת לאהוב או לחוות אינטימיות. סוף סוף הצלחתי לסלוח לה ולעצמי".
באוטוביוגרפיה שלה היא התייחסה ליחסיה הסבוכים עם אביה. "פיתחתי דפוס התנהגות שבו ביטלתי את עצמי כדי לזכות באישורו. בין קירות ביתנו התפרץ הצד האפל של אבא, ואנחנו חשנו כמו האסירים שלו - חיים בשדה מוקשים, שבו פסענו בזהירות כדי לא לעורר את זעמו. חיינו בתחושת מתח תמידית ובהרגשה כי אינטימיות טומנת בתוכה סכנה, ולכן כמה שיותר רחוק ממנה, כך בטוח יותר".
את המעגל סגרה ב־1982, אז אספה בשם אביה החולה את פרס האוסקר היחיד שבו זכה, על הסרט "האגם המוזהב", המבוסס על מחזה שאת הזכויות לו היא רכשה. כעבור חודשים אחדים, נפטר אביה. "אבא שלי מעולם לא הביא איתו הביתה אושר כשהוא שב מצילומים", היא מספרת. "כך שאת ההשראה להיות שחקנית לא קיבלתי ממנו. הוא גם לא רצה שאהיה שחקנית. עם זאת, התפקידים שהוא עשה ב'ענבי זעם' או ב'12 המושבעים' העניקו לי השראה להיות פעילה חברתית".
בגיל 21, אחרי שנתיים של לימודי אמנות בפאריס, חזרה פונדה לארה"ב ונתקלה במורה המיתולוגי למשחק, לי שטרסברג. "הוא אמר לי שיש לי כישרון. כישרון אמיתי. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו אומר לי שאני טובה - להוציא את אבא שלי, שהכרחתי אותו לומר זאת. זה היה רגע מכונן, ששינה לי את המחשבה על המשך חיי. מאותו רגע, רק משחק היה לי בראש".
היא החלה את דרכה על תקן של פנים יפות, סמל מין, ממשיכת דרכן של מרילין מונרו ובריז'יט בארדו. "היתה שורה של סרטים שאליהם לוהקתי בתור המעודדת האמריקנית או הילדה הטובה. כל מה שהציעו לי, לקחתי. הייתי פסיבית מאוד, ועשיתי כל מה שאמרו לי. עוד לא הייתי אז מגובשת מי אני, אבל ידעתי לשחק את מי שחשבתי שאני רוצה להיות.
"הכל התנהל סביב המראה שלי. בחוזים מול אולפני הסרטים החתימו אותי על סעיפים מוגדרים, ונראיתי בדיוק כפי שהם החליטו שאיראה. לא היה לי האומץ לקום ולומר שאני לא ממש אוהבת את מה שהם עושים, כי רציתי להמשיך להיות ילדה טובה, ושאיפות לא התאימו למשוואה הזו.
"הכל השתנה ב־1969, בסרט 'הם יורים גם בסוסים'. הבמאי סידני פולאק שאל מה דעתי על התסריט, הוא ביקש שאקרא את הספר ואגיד לו מה חסר. לראשונה הרגשתי סוף סוף שיש לי אמירה ביצירה שבה אני מעורבת. מאז התחלתי להרגיש טוב לגבי העבודה שלי".
זה גם נתן את האות לתחילתו של עשור פרובוקטיבי מבחינתה, שבמהלכו החלה להשמיע את קולה בנושאים מעוררי מחלוקת - דוגמת התנגדות נחרצת למלחמת וייטנאם או עמידה בחזית המהפכה הפמיניסטית. פונדה יצרה לעצמה תדמית של כוכבת קולנוע דעתנית ועושת צרות לא קטנה - מרחק שנות אור מבובת הברבי שהיתה בתחילת דרכה.
ב־1971 זכתה באוסקר הראשון על משחקה כפרוצה שהסתבכה בפרשת רצח בסרט "נערת הטלפון והבלש", וכעבור שבע שנים קטפה את הפסלון השני על תפקידה בדרמה "השיבה הביתה", שעסקה בהשלכות מלחמת וייטנאם. המעמד שלה הפך אותה לבררנית; עד היום זוכרים לה איך סירבה לקבל תפקידים אייקוניים, דוגמת זה של בוני ב"בוני וקלייד" (שגילמה פיי דנאוויי) או של רוזמרי וודהאוס ב"תינוקה של רוזמרי" (שהלך למיה פארו). שווייה מוערך היום ב־120 מיליון דולר.
בסרט "מכאן אני ממשיך". "לי יש אלתור בודד אחד בסרט, אני ממש גאה" // צילום: אי.פי
פעילה פוליטית
פונדה היא אקטיביסטית גדולה. ב־2002 ביקרה בישראל וקיימה פגישות עם חברות כנסת מהשמאל, שבהן יעל דיין, נעמי חזן ותמר גוז'נסקי, ועם פעילות פלשתיניות מרמאללה, כחלק מ"ביקור לעידוד השלום", כהגדרתה. לפני חמש שנים חתמה על עצומה להחרמת סרטים ישראליים בפסטיבל טורונטו בעקבות מבצע עופרת יצוקה, אבל בתוך זמן קצר חזרה בה.
"חתמתי על העצומה בלי לקרוא אותה בקפידה מספקת", התנצלה בטור שפירסמה ב"האפינגטון פוסט", לאחר שניהלה שיחה עם רב מלוס אנג'לס. "לא שאלתי את עצמי אם הניסוח של העצומה למעשה מזיק יותר למצב מאשר תורם לדיאלוג בונה. הרב שלמה שוורץ הסביר לי את המונח העברי של 'תשובה', כיצד אפשר לתקן דברים שלא עשית נכון - לא רק על ידי כך שלא תחזור עליהם אלא בכך שבאים לזה בלב שלם - מילים שיבואו מהלב ייכנסו ללב. חלק מהמילים במחאה ההיא לא הגיעו מהלב, והציתו אש שלא לצורך.
"המיתוג מחדש של ישראל יקרה באמצעות הצדעה לחתירה אמיצה ואיתנה של מדינת ישראל אל השלום, תוך כדי סיוע לסיום המצור על עזה דרך משא ומתן בין כל הצדדים ועם עצירת ההתנחלויות. שני צדדי הנרטיב לא יימחקו, ושניהם צריכים להישמע".
חייה הרומנטיים היו סוערים לא פחות מאלה של אביה, שהיה נשוי חמש פעמים. היא הסתפקה רק בשלוש מערכות נישואים (כולן כשלו) וברומנים מתוקשרים עם כוכבים דוגמת וורן בייטי, אלן דלון ודונלד סאת'רלנד. ב־1965 נישאה לראשונה, לבמאי הצרפתי רודף השמלות רוז'ה ואדים. לשניים בת משותפת, השחקנית הצרפתייה ונסה ואדים (46), שממנה יש לפונדה שני נכדים - ויוה (12) ומלקולם (15).
פונדה התגרשה ב־1973, וכעבור שנה כבר נישאה בשנית, לסנטור לשעבר טום היידן. בנם טרוי גאריטי (41) הפך לשחקן. פונדה והיידן אימצו את מרי וויליאמס, נערה אפרו־אמריקנית בת 14, שאביה ריצה עונש מאסר על מעורבותו בתנועת מחאה ואילו אמה ואחותה היו נרקומניות שלא הצליחו לגדלה.
ב־1990 התגרשה בשנית, וכעבור שנה נישאה לאיל התקשורת טד טרנר, הבעלים של CNN. כעבור עשור נפרדו. בארבע השנים האחרונות היא מנהלת מערכת יחסים עם המפיק המוסיקלי בן ה־72, ריצ'רד פרי.
פונדה ובן זוגה מתגוררים באחוזה בבוורלי הילס. לאחרונה העמידה למכירה את חוות הענק הקולוניאלית בניו מקסיקו, שאותה רכשה בשנת 2000 לאחר הגירושים מטרנר. החווה, המשתרעת על פני קרוב ל־10,000 דונם, כוללת בית ענק, בתי אורחים ומבנה היסטורי משוקם בן 100 שנה. היא משלבת טכנולוגיות חדישות לחיסכון באנרגיה. "חיי השתנו רבות מאז שרכשתי את החווה", היא אומרת, "זה היה עבורי מפלט קדוש של יצירה ואושר. אבל כיום אין לי די זמן לבלות בה כבעבר". פונדה מבקשת עליה 18.5 מיליון דולרים.
פונדה לא נחה לרגע. בשנה הבאה צפויים לצאת שני סרטים בהשתתפותה - "אבות ובנות", עם ראסל קרואו ואהרון פול ("שובר שורות"), ו"השנים המוקדמות" של הבמאי האיטלקי זוכה האוסקר פאולו סורנטינו.
בעוד כשבועיים תחזור לעונה שלישית ואחרונה סידרת הדרמה המדוברת "חדר החדשות", שבה היא מגלמת את ליאונה לנסינג - מנכ"לית החברה שבבעלותה ערוץ החדשות. "היה לי קשה להיפרד מהדמות שגילמתי בסידרה", היא אומרת. "אהרון סורקין עשה עבודה מצוינת עם העונה השלישית והצליח לעטוף הכל בשישה פרקים, הוא סוג של גאון. אני בטוחה שהמעריצים יהיו מרוצים".
אבל כל אלה תפקידים קטנים, עם זמן אוויר מצומצם. כמו מיטב כוכבי הוליווד, גם היא משקיעה עכשיו את עיקר האנרגיות בסידרת טלוויזיה משלה, "גרייס ופרנקי", שמצטלמת בימים אלה עבור אתר "נטפליקס" - הבית של "בית הקלפים" ו"כתום זה השחור החדש". על הסידרה הקומית חתומה מרתה קאופמן, שהיתה בין יוצרי "חברים", ופונדה חוזרת לשתף פעולה עם הקומיקאית לילי טומלין, שאיתה שיחקה ב־1980 בקומדיית הקאלט הפמיניסטית "9 עד 5". הפעם הן מגלמות יריבות משכבר הימים, שמוצאות עצמן מסובכות במערכת היחסים הרומנטית של בעליהן לשעבר, שהתאהבו זה בזה ועומדים להינשא.
הפרויקט החדש מלהיב אותה מאוד, בעיקר לנוכח התמעטות ההצעות לשחק בסרטים. "אתה יודע למה לא רואים אותי ביותר סרטים באופן כללי? פשוט כי אני זקנה", היא אומרת בהשלמה. "הוליווד היא סביבה עוינת לנשים מבוגרות, ובסידרה החדשה נעסוק בנשים מבוגרות בצורה קומית. אני מקווה שהיא תתקבל כמו שצריך, ושאולי אקבל בזכותה הצעות עבודה נוספות".
העתיד באמת שייך היום לטלוויזיה?
"התחלתי את הקריירה שלי בסוף שנות ה־50, בעידן שבו בכירי תעשיית הקולנוע רעדו מפחד מהטלוויזיה, הילד החדש בשוק. התפיסה אז היתה שהצפייה בטלוויזיה תיהפך לכל כך פופולרית, שזה יחריב לחלוטין את הקולנוע. והקולנוע שרד. למרות שאנשים אוהבים לצפות בטלוויזיה בלי הפסקה ומכורים לסדרות מסוימות, הם עדיין אוהבים גם ללכת לקולנוע, בעיקר לסרטים הטובים.
"אין ספק שהטלוויזיה מצאה בשנים האחרונות את קולה הייחודי - הכתיבה הטובה נמצאת שם. לעשות סרט קולנוע זה עסק יקר מאוד. מיטב הסרטים שעשיתי לא היו מקבלים היום מימון מהאולפנים הגדולים. גם מפיקי סרטים עצמאיים לא ממהרים לשים את כספם על פרויקט שהם לא משוכנעים שיוכל להרוויח בקופות. בטלוויזיה מנצלים את זה כדי למשוך אליהם טאלנטים נחשקים, כולל נשים מבוגרות. זה בסדר לעשות הלוך־חזור בין שני המדיומים".
ועכשיו נכנסת גם לפלטפורמה של האינטרנט, כסוג של אייקון.
"אני לא רואה את עצמי כאייקון. אנשים בסך הכל מכירים את הפרצוף שלי מכל מיני מקומות וזמנים. אני לא איזה אדם חשוב".
• • • •
העיקר שהיא נהנית
ג'יין פונדה תמיד נתנה את הרושם שהיא אחת שעושה בדיוק מה שבא לה. גם כיום זה ממשיך להיראות כך. עשר שנים לאחר הקאמבק שלה לקולנוע כבר אפשר לומר בביטחה שמעטים היו מוחים דמעה אילו בחרה להישאר בפנסיה. אף אחד מהסרטים שבהם השתתפה במאה ה־21 - ובהם "חותנת בהפרעה", "החוק על פי ג'ורג'יה" ו"כימיה טובה" - לא התקרב אפילו להיות משמעותי. כמה מהם היו נוראים ממש.
גם הקומדיה המשפחתית החדשה שלה לא ממש חיונית. אפילו השחקנים הקומיים המצוינים שמקיפים אותה אינם מצליחים לחלץ את העגלה המקרטעת והממוחזרת הזאת (שמנווטת בידי הבמאי שון לוי - "לילה במוזיאון", "לדפוק התמחות") מהבוץ של הקלישאות, שבו היא תקועה לכל אורכה. הסרט מאוד מתאמץ להיות מצחיק, אבל קשה לומר שניסיונותיו מניבים פירות רבים.
על אף מגרעות הסרט, הופעתה של פונדה חביבה למדי. כרגיל מאז שחזרה מהפרישה, היא מרגישה לגמרי נוח לגרום לסובבים אותה לחוש לא נוח. היא מרבה לדבר על מין ועל כדורים נגד דיכאון ועל ניתוחים פלסטיים (אחת הבדיחות החוזרות בסרט קשורה לעובדה שעשתה ניתוח להגדלת חזה). בשלב מאוחר של הסרט, היא אף עושה משהו שיכול להיחשב כ"נועז". אבל כשנזכרים בכל התפקידים המרשימים והמגוונים שעשתה בצעירותה, קשה שלא לתהות מדוע היא זקוקה לכאב הראש הזה בכלל. מועמדות נוספת לאוסקר הרי לא תצמח מזה. גם לא קאמבק אמיתי. אז מה הפואנטה? להזכיר לנו ולעצמה שהיא עדיין עושה בדיוק מה שבא לה? יכול להיות נחמד אם באחד מתפקידיה הבאים תלך פונדה צעד נוסף ותנסה להזכיר לנו - ולעצמה - שמעבר לכך שהיא עדיין בחיים, ומעבר לכך שהיא די לוהטת לגילה, היא גם יכולה להיות שחקנית לא רעה בכלל. בכל זאת, עברו כבר שלושים שנה מאז שטרחה לעשות את זה בפעם האחרונה. ואנחנו לא נהיים צעירים יותר.
ישי קיצ'לס
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו