נפלאו דרכי האינטרנט. וגם הדואר האלקטרוני והווטסאפ וכל אלה. מדובר אחרי הכל בפלא טכנולוגי בלתי נתפס והתגלמות רעיון הקידמה, אבל בפועל הוא משמש אותנו רוב הזמן לענייני נוסטלגיה והתרפקות על איזה עבר.
לא יודע מה איתכם, אצלי באופן אישי קבוצות הווטסאפ הפעילות ביותר, כלומר אלו שמטרידות אותי יותר מכולן בצפצופי אין פשר ובשעות שאין להן שם, הן קבוצת הגרעין שלי, שאיתו שירתתי בהיאחזות הנח"ל לפני שנות אלף, ועוד קבוצות מהתיכון, מהמשפחה ומיוצאי תנועת בני עקיבא. כמה וכמה שנים חלפו מאז, שיבה זרקה בשיער שעוד נותר, ואין שום דבר חשוב על הפרק. כבר לא אוספים כסף למסיבת סוף שנה, לא מעלים להצבעה חבר גרעין שנוי במחלוקת, לא הולכים מכות ולא כועסים על אף אחד ועל שום דבר.
אז על מה כל התזזית התקשורתית? מתברר שחלק מהחבר'ה נזכרו לאחרונה בבדיחות שהם שכחו לספר אז, או שכחו שכבר סיפרו, והם משגרים אותן בחדווה ילדותית שפשוט מרגש לגלות שעדיין קיימת. לפעמים יש גם מזלטובים ותנחומים אלקטרוניים. וזה פחות או יותר הכל. געגועים סתומים, ותשוקה עזה לעוד פגישת מחזור. ברור לי לגמרי שתכף יקומו מסביבי קבוצות ווטסאפ של פלוגה ג', הגן של רוחמה, וכל הלקוחות שקנו במכולת של שמעון הפרסי במחצית השנייה של שנות השבעים.
פעם, כשהפלגנו בדמיונות ילדותיים על ההישגים העתידיים של הטכנולוגיה, איש לא העלה בדעתו שבסוף זה יהיה בעיקר געגועים ופטפוטים. דיברו המון על רובוטים. על החלל. על מכונית שהופכת למטוס, לחללית ולצוללת, למרות שהיה ברור לכולנו שגם כשאבא ירכוש כבר את המכונית שיודעת לטוס ולצלול, בפנים יחזור ויישמע המשפט הנצחי: "אם יש שוטר כולם להתכופף!". דיברנו המון על אנשים ביוניים - בעקבות סטיב אוסטין - על מנהרות זמן - בעקבות דאג וטוני - וגם על פלאים רפואיים, למרות שאין דבר שמעניין ילדים פחות מבריאות. והנה אנחנו מחזיקים בידיים כלים ממוחשבים פרטיים, בעוצמות שלפני ארבעים שנה הפנטגון והקרמלין היו יכולים רק לפנטז עליהן, ומה אנחנו עושים בהם? בעיקר שולחים בדיחות, איחולים ותמונות ויראליות, ומפטפטים עד כלות כמו השכנות הקשישות שלי מהשכונה. רק שהן היו עושות את זה מהמרפסות, עם סמרטוט ביד - בשביל המצפון. ואנחנו עושים את זה בג'יגות ובלי חשבון.
בין השאר גם הרבה יותר קל לאתר חברים מן העבר. באופן אישי אני עדיין לא בפייסבוק. אין לי זמן לזה. אבל יש לי אתר, ואנשים שמחפשים אותי, לאו דווקא מסיבות מקצועיות, מוצאים בקלות רבה למדי. כך מדי פעם אני מקבל מסר מפתיע בתיבה. שם שפעם היה חלק מהחיים שלי, והיום זה לוקח לפעמים כמה דקות עד שהוא מבצבץ ומתנער מאבק השיכחה. כדרכם של יתומים טריים, גם אני כרגע מתעניין הרבה יותר בסיפורים ובפרטי מידע שקשורים להורים שלי, מאשר באלו שנוגעים לי עצמי. והנה, בימים האחרונים הגיעה אלי פנייה מאדם שלא הכרתי. יהושע שוורץ שמו, והוא היה שכן שלנו ממש בשנה שבה נולדתי. עוד לפני שחגגתי שנה להיווסדי משפחת שוורץ עזבה, כך שדי מובן למה לא יצא לנו להתיידד. אבל הוא סיפר לי סיפור קטן מאותה שנה שהשלים לי חתיכה בפאזל.
• • • •
הבית שלנו בקומה הרביעית בשכונת רמת יוסף בבת ים היה בית שומר מצוות מכל בחינה. היו ברכות ונרות וקידוש והבדלה וכל חג קיבל אצלנו את מלוא היחס כולל פרומואים. לקראת שבועות ספרנו את העומר, לקראת פסח האמבטיה התמלאה בכלים, ולקראת יום כיפור הגיעו תרנגולים ועלו את כל ארבע הקומות בלי מעלית רק כדי להסתובב לנו מסביב לראש. רק סוכה אף פעם לא בנינו. שאלתי את ההורים על הסוכה איזה פעם או פעמיים. הם אמרו שזה מסובך כשאתה גר בקומה רביעית. אבל היתה לי הרגשה שהם מתחמקים. ממתי ההורים שלי נרתעים ממשהו בגלל שהוא מסובך? סיבוכים ותסבוכות הם לחם חוקם של יהודים שומרי מצוות. אנחנו ממיינים אורז, מחפשים תולעים בתאנה ובחסה ומנסים להבין טקסטים שנכתבו לפני אלפי שנים. אז סוכה זה מסובך?! חוץ מזה, אם אמא שלי מסוגלת - על בסיס יומיומי - לעלות ולרדת ארבע קומות עם עגלה של תאומים ועם התאומים עצמם, מה זה בשבילה לרדת עם סיר מרק אל הסוכה שבחצר?
וכך כתב לי יהושע שוורץ: "מתברר שהכרתי את אביך בעת שנולדת. גרנו בהאשל 6 בת ים, בתקופה אפריל 1962 עד יולי 1964. בתחילה היינו משפחה דתית יחידה בבלוק של 40 דירות. הוריך הצטרפו אחרי כמה חודשים. יחד עם אביך חיפשנו בית כנסת מתאים, והרבה שבתות הלכנו יחדיו למרכז בת ים. החברה המעורבת של זוגות צעירים, יוצאי שכונות מצוקה ועולים חדשים היתה לנו חוויה משמעותית שקיבלנו באהבה. בסוכות שלפני לידתך בנינו את הסוכה היחידה בין שני הבלוקים. לאחר שנבזזה בלילה החלטנו לעזוב".
היה לבת ים של אותם ימים צליל של הבטחה צעירה. השם "בת ים" צילצל באוזניים כמו "שוהם", "עומר" או "צור הדסה". לא עוד. משפחת שוורץ החליטה לעזוב את השכונה. משפחת לוי החליטה שכל עוד היא גרה בשכונה הזאת, היא לא בונה סוכה. היו פעם כמה קווי דמיון בולטים בין סוכות לבין ל"ג בעומר - בשניהם היה צריך לסחוב עצים. בשניהם נערים נהגו לשדוד ולבזוז. בכל אופן, ההורים מעולם לא סיפרו לי. הם פשוט התחמקו מהנושא. יכול להיות שעדיף כך. ברור שזאת היתה סוכה יפהפייה. אני מדמיין שני זוגות צעירים ויפים בונים את הסוכה הראשונה שלהם, מזמינים את כל השכנים ותולים את השלט הנרגש "ברוך אתה בבואך". ואז, הבוקר ההוא של ערב החג ושיברון הלב שהוא חלק מהחוויה הישראלית הבסיסית כל כך. לך תדע למה אנשים עוזבים שכונה, מנהג או חברים. לא בגלל מחיר של מילקי, בכל אופן.
עשר שנים לאחר מכן עברנו לקריית אונו. חצר וגינה היו לנו מסביב לבית, ולקח לי איזה 40 שנה להבין מה פתאום ההורים שלי מתנפלים על בניית הסוכה בתשוקה כזאת. נפלאו דרכי האינטרנט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
