יום כיפור, על חשבון הנפש ובקשת הסליחה הנלווים אליו, מזכיר כי חרטה וכפרה מאז ומתמיד שכנו בבסיס ספרות ושירה בלתי נשכחת. "מותו של איוואן איליץ'" מאת טולסטוי או "כפרה" מאת איאן מקיואן, ומנגד "רגע אחד שקט בבקשה" - אחד משיריו הבולטים של נתן זך - הן דוגמאות ספורות לחשבון נפש חסר פשרות והופך סדרים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אך הספרות רצופה במקרים של חשבונות נפש, חרטות וניסיונות לכפרה מצד הסופרים עצמם, גם הדגולים שבהם; לא תמיד ניכרת החרטה ביצירה הכתובה, אך חשבון הנפש נרשם בדפי ההיסטוריה.
למשל, הכל יודעים כי צ'רלס דיקנס יצר את דמותו של פגין, הנבל בספרו "אוליבר טוויסט", בדמותו הסטריאוטיפית והכעורה של היהודי; בטקסט המקורי הוא אף מכונה בכינוי זה כמה פעמים.
השתכנע. דיקנס // צילום: מתוך ויקיפדיה
לדיקנס לא היה ספק כי מדובר באקט לגיטימי, ולהגנתו אף טען לא פעם כי "יש רוב יהודי בקרב אוכלוסיית הפושעים". ואולם ב־1860 מכר דיקנס את ביתו לזוג יהודי ואף התיידד עימם, ובמיוחד עם האישה, אליזה; בתכתובת ביניהם, שנשתמרה עד היום, כתבה לו אליזה כי בריאתו של פגין בדמותו של יהודי נבל משמעותה "עוול עצום" ליהודים.
לאחר הרהורים רבים השתכנע דיקנס, ובגירסה הבאה של הספר הפשיט מפגין את מאפייניו היהודיים הקריקטוריים ואת הכינויים הפוגעניים. התיקון לא נעלם מעיניהם של מבקרי הספרות, ששאלו אם לא מדובר במעט מדי ומאוחר מדי, אך דיקנס סבר כי "לא נשאר דבר, למעט רצון טוב ביני ובין האנשים שבהם לא נתכוונתי לפגוע".
ומ־1860 להווה: בראיון שערכה השחקנית אמה ווטסון עם ג'יי.קיי רולינג ב"סאנדיי טיימס", התוודתה הסופרת כי לא התכוונה ליצור סיפור אהבה בין רון והרמיוני - דמותה של ווטסון ב"הארי פוטר": "מסיבות שקשורות לספרות באופן קלוש, ויותר קשורות לעלילה כפי שדמיינתי אותה שנים קודם לכן, הרמיוני מצאה עצמה עם רון".
ווטסון ורולינג אף הגיעו למסקנה כי הארי והרמיוני היו עשויים להוות זיווג מוצלח הרבה מזה שלבסוף נכתב. "רון לא היה מסוגל לספק את צרכיה של הרמיוני", הירהרה רולינג. "הם ודאי היו מסוג הזוגות שנזקקים לייעוץ", הוסיפה והבעירה את הרשת כשהיא מתסיסה את המעריצים שהתרגלו לזוג הפוטוגני, לעומת אלו שהתאכזבו כשהרמיוני לא התאחדה לבסוף עם פוטר.
זיווג כושל. רולינג // צילום: אי.פי
מברק בהול למו"ל
יש סופרים שהחרטה שלהם אינה מכוונת לדמות מסוימת ולגורלה כי אם לטקסט כולו ולאופן כתיבתו. פ. סקוט פיצג'רלד, לדוגמה, היה ידוע לשמצה כמתחרט סדרתי, שביקש תמיד לשכתב ולתקן את ספריו לאחר שכבר נשלחו לעורך והועמדו לדפוס.
בעת התקנתו של "גטסבי הגדול" שלח פיצג'רלד מברק בהול למו"ל שלו, בבקשה לשנות את כותרת הספר ל־"Under the Red, White and Blue". המברק הגיע מאוחר מדי. בביוגרפיות על הסופר מצוין כי הוא התחבט נואשות בין עוד כתריסר כותרות ללא מוצא, ואולי טוב שהמברק איחר את הרכבת.
אובססיה. פיצג'רלד // צילום: מתוך ויקיפדיה
ואולם לדידו של פיצג'רלד, ספרו "ענוג הוא הלילה" סבל מבעיה אקוטית אף יותר: כשפורסם לראשונה ב־1934 זכה הספר לביקורות חמוצות ולהיענות דלילה מצד הקהל.
פיצג'רלד המופתע התיישב לבחון שוב את הספר והתעתד לערוך בו שינויים קלים; אך עד מהרה הגיע למסקנה כי המבנה של הספר כולו שגוי מיסודו. "אילו כתבתי אחרת את עמודים 151 עד 212, הכל היה נראה אחרת", קונן במכתביו לעורכו.
פיצג'רלד חצה את הרומן לשניים - פיזית - והחל לשנות את מבנה הנרטיב ולמקם מחדש את הסצנות, תוך כדי שהוא אף מתקן את הדיאלוגים. עם תום העבודה כתב על הכריכה כי "זו הגירסה העדכנית של הרומן, כפי שאני רואה אותו בעיני רוחי". ההיסטוריה שפטה אחרת, ובראי הזמן הגירסה המקורית היא שניצחה. העותק המוגמר, ספוג בחרטה של פיצג'רלד, מוצג כיום באוניברסיטת פרינסטון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו