הודאה שגיאה
עם השנים אתה לומד שמכל סוגי הסליחות, הכי קשה וגם הכי מענג לסלוח לעצמך. בשלב הראשון יש להביט במראה ולומר: כמה אידיוט אפשר להיות
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לא נעים להגיד את זה בקול: אני אוהב את יום כיפור. זה לא הצום, אפשר להירגע. הביטו לרגע בתמונה הקטנה שבפינת העמוד למעלה. האם אתם רואים אדם ששוכח ארוחות?! ובכן, אני צם כשצריך אבל ממש לא נהנה מזה. אני אוהב את יום כיפור בגלל ההזדמנות לסלוח לעצמי על כל מיני שטיונות ואהבלויות מהעבר הרחוק וגם הקרוב מאוד. באופן הכי אישי אני מתעב את המשפט "לא נשכח ולא נסלח". כמה טמטום אפשר לדחוס לארבע מילים. המשפט הזה הפך לפופולרי כמדומני סביב רצח רבין; עבר שימוש חוזר וחצוף סביב משפט דרעי; ניסה שוב את מזלו במאבקים נגד ההתנתקות; ומשורבב לאחרונה פה ושם במחוזות הטוקבק, סביב מישהי שנופתה מבית האח הגדול או מאמן כדורגל שפוטר אחרי שני משחקים וחצי. איזה מזל שאנחנו לא כאלה. סולחים וגם שוכחים, ועם השנים אתה לומד שמכל סוגי הסליחות שבעולם, הכי קשה, וגם הכי מענג, לסלוח לעצמך.
בסופו של דבר, הכנה טובה ליום כיפור עשויה להזכיר את ההכנות לפסח. רק בלי צחנת חומרי הניקוי וממיסי השומנים הנוראים. שזה יתרון, אבל גם בעיה, כי את העבודה של יום כיפור אתה צריך לעשות בידיים ריקות ובלב נקי. ועוד מבפנים. כמו בפסח, אתה פותח מגירות, מסדר קצת, ופתאום נסחף לאיזו תמונה ישנה או פתק מקומט שלוקחים אותך לאירוע ההוא שבזמן אמת כיווץ אותך במבוכה. ולמרות שממש התחננת, האדמה לא באמת פערה את פיה ולא בלעה אותך, והנה אתה כאן, שנים אחר כך, עדיין מקווה שכל השאר שכחו את המקרה ההוא. שלב ראשון בסליחה העצמית הוא כמובן הכרה צלולה ומפוכחת ויכולת להביט במראה ולומר: כמה אידיוט אפשר להיות. אז הנה מקרה אחד ששמרתי בבטן עד שכבר אי אפשר יותר.
• • •
היינו מחלקה של נח"לאים שתפסה מוצב על מורדות החרמון. הו, שנות ה־80 המתוקות. בעולם הרחב יזכרו את השנים האלה בעיקר כקטסטרופה אסתטית, שהביאה לעולם האופנה תמונות משעשעות אך קשות לצפייה דוגמת כריות כתפיים, טייטס עם חותלות ושיער נפוח א־לה פארה פוסט. את כל אלו אפשר ורצוי עד היום לתלוש מהאלבומים הישנים. אבל מה נעשה עם המוסיקה של בוי ג'ורג' ודוראן דוראן?! אצלנו, בכל אופן, שנות השמונים היו בעיקר מלחמה בלבנון וכוננות מורטת עצבים בגבול עם סוריה. כלומר במרפסת של המוצב שלנו.
כדרכן של כוננויות, הפסיקו לשחרר אותנו לחופשות. נשארנו, אם כך, חודשים בתוככי המוצב הקטן המכונה "זיוונית" ועלינו לעצמנו על העצבים. הלכנו לישון בנעליים. ביזבזנו שעות על ניסיונות עקרים למצוא תחנה במכשיר הטלוויזיה הגוסס ועל חיפוש מתכונים רעננים לטיגון קופסאות לוף. יצאנו לשמירות, סיורים והקפצות והתגעגענו הביתה, ובזמננו הפנוי ניהלנו מלחמות דת - מילוליות לרוב - בין החבר'ה מהגרעין הדתי שלנו לבין השמוצניקים מהגרעין לקיבוץ מלכיה.
יום אחד הגיע ג'יפ פתוח ודהר אל תוך המוצב. את שני הקצינים שדילגו החוצה לא הכרנו, אבל משהו דחוף מאוד התלווה לכניסה הדרמטית שלהם והוא עמד באוויר. הם שאלו איפה ב', אבל אנחנו התעקשנו לברר מי הם בכלל. "אין לנו זמן לשאלות", הם סיננו מתחת למשקפי הריי־באן, שהיו כל מה שהיית צריך באותם ימים כדי להיחשב לגבר. ריי־באן ואפטר שייב "ברוט", שהיה למעשה בקבוק עם גורמט.
- "פשוט תגלגלו אותו לפה במיידי". הו! כמה אני אוהב את העברית הזאת.
ב' יצא החוצה, חצי מנומנם כמו תמיד. גם הוא התעקש לברר "מה אתם רוצים? מי אתם בכלל?"
- "נסביר לך בדרך. פשוט תתלבש. קח איתך תיק קטן וקפוץ על הג'יפ. אתה נוסע הביתה".
ב' סירב להתמסר. הם תפסו אותו ביום מצוברח במיוחד. "אני לא מבין מה אתם רוצים. אני לא מכיר אתכם, ומה פתאום שאני אעלה איתכם על הג'יפ. מה זאת אומרת הביתה? אף אחד לא יוצא פה הביתה כבר איזה נצח!"
עושה רושם שהם באמת מיהרו, כי באיזשהו שלב הם הבינו שאם לא יסבירו לו במה העניין, הם עלולים להיתקע איתנו במוצב לזמן מה ואולי, מי יודע, גם להשתלב ברשימת השמירה. אז הם פתחו את הפה וסיפרו. בחוסר רצון מוחלט הם סיפרו. כמו שאתה מספר כשכבר אין לך ברירה.
"תראה, חייל. אתמול בטעות הגיעו לאמא שלך מקצין העיר, והודיעו לה שנפלת. בטעות".
- "רגע, רגע, מה ז'תומרת נפלתי?"
- "נפלת, נו. כמו שחיילים נופלים".
- "אה".
- "אהמממ... זהו, פחות או יותר. עכשיו אתה עולה על הג'יפ ונוסע הביתה לשבוע".
- "כאילו רגילה?"
- "רגילה".
וזה די מביש להתוודות על כך אבל כולנו, עד אחרון הנח"לאווים של זיוונית, פשוט תקענו לו מרפקים של קנאה בצלעות, ואמרנו לו שהוא שיחק אותה, והוא מניאק ובן אלף שלא כתוב בתורה. וממש התכווננו לזה. קינאנו בו. קנאה מלאה ושלמה קינאנו בו בלי טיפת בושה או שכל.
ב' משום מה לא הצטרף לחגיגה. הוא אסף כמה דברים והתנהל ברפיסות אל הג'יפ. היה שם איזה פיכחון בעיניים שלו. הוא כבר הבין לאיזה גיהינום הוא נוסע. אבל גם את זה אנחנו לא היינו מסוגלים לראות. מתברר שכשאתה אידיוט, אז אתה אידיוט עד הסוף.
איור: עציון גואל
• • •
לקח לי שנים עד שהייתי מסוגל בכלל לשוחח עם עצמי על האירוע הזה. כשהייתי נזכר בו הייתי צוחק, או מתבייש, או סתם משתומם. אחר כך באה השלמה. כן נסלח ולא נשכח. והיום אני כבר מבין שלמעשה כל סוג של קנאה, כל צרות עין או חמדנות, היא גילוי של טמטום מופתי ומוחלט בדיוק כמו הקנאה שבה ליווינו אז, לפני 30 שנה, את חברנו ב', בדרכו הכושלת אל הג'יפ.
גמר חתימה טובה!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו