רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"קוראים לי יעקב, כמו יעקב אבינו. הבן של יעקב אבינו, יוסף, היה נעדר 22 שנים לפני שחזר הביתה. גם על יוסף ישבו שבעה, היו בטוחים שנהרג. יעקב ראה בעצמו את כתונת הפסים של בנו מוכתמת בדם. יש קול קטן שמנקר בראש שאולי גם הבן שלי יחזור".
יעקב (ג'ק) ודבי שטיינמץ ישבו שבעה על בנם עמיחי. אין להם קבר או גופה. אין ממצאים שמעידים שנהרג. אין עדי ראייה. אין עדי שמיעה. ובכל זאת, לפני שבועות אחדים, לאחר פסיקה נדירה של הרב חיים דרוקמן, חתן פרס ישראל וראש מרכז ישיבות בני עקיבא, קרעו ההורים והאחים קריעה בבגד והחלו להתאבל.
ביולי 2009 יצא עמיחי לבדו לטיול קצר במחוז פרוואטי שבצפון הודו. הוא לא חזר. במשך השנים ניסו המשפחה והחברים להתחקות אחר עקבותיו. מיליוני שקלים הושקעו בחיפושים, מאות מתנדבים השתתפו בהם, 12 משלחות מודיעיניות יצאו להודו ושבו בידיים ריקות.
בעקבות חקירה שערכו המחלץ חיליק מגנוס ואיש המודיעין דובי דיאמנט הכריע הרב דרוקמן חד־משמעית: יש לראות בעמיחי מי שאינו בין החיים. ההערכה היא שהוא נרצח במהלך שוד, וגופתו הושלכה לנהר הסמוך. אין שום הוכחה פיזית להערכה הזאת. "אם היה לי צל של ספק שעמיחי חי, הייתי נזהר בלשוני", אומר מגנוס. "הרי אם הוא חי, אז בחתימה שלי על הדו"ח אני בעצמי מוציא אותו להורג. אבל אין לי ספק".
ייתכן שפסקי הרבנות הצבאית בעניין החיילים אורון שאול והדר גולדין הם שדחפו את דרוקמן להכרעה הדרמטית והנדירה. פרקליטות המדינה אמורה להוציא לעמיחי תעודת פטירה.
"אני חי בשביל ישראל"
עמיחי שטיינמץ היה הילד הראשון ביישוב הקהילתי מעלה לבונה שבחבל בנימין. הוא נולד לפני שלושים שנים לג'ק, עובד במינהל האזרחי ביהודה ושומרון, ולדבי, מנהלת ארכיב הסרטים על שם סטיבן שפילברג באוניברסיטה העברית. שניהם עלו מארה"ב והכירו זה את זו בישראל. עמיחי היה הבכור מבין ארבעת ילדיהם, ואחריו נולדו נאווה (28), אורית (25) ונתנאל (23). בשנת 2003 נפצע ג'ק בפיגוע ירי בכביש 60, סמוך לבית אל.
עמיחי למד בפנימייה הצבאית־תורנית אור עציון ובמכינה הקדם צבאית אלישע שבנווה צוף. "תמיד היה לו אומץ, תחושה של חופש", מספרת דבי. "ילד יישובים קלאסי. כשהיה קטן, בשעת משחק, מצא ביישוב פצצה מימי הירדנים. אנחנו חזרנו מירושלים וכל היישוב היה סגור, עם כוחות משטרה וצבא. כששאלנו מה קרה, ענו לנו שאיזה ילד מצא פצצה. לא הופתענו שזה היה עמיחי".
לפני שהתגייס החליט לצאת לשביל ישראל לבדו. "הוא לא הלך את השביל אלא רץ", מספרים ההורים, "בתוך 21 יום סיים. כששאלנו אותו עם מי הוא הולך, ענה 'עם הקדוש ברוך הוא'.
הבנות סרגו לו כיפה 'אני חי בשביל ישראל'".
בצבא שירת ביחידת דובדבן. אחרי השחרור עבד בחפירות הארכיאולוגיות בעיר דוד ובקטיף אגסים ואבוקדו בגולן.
עמיחי בהודו. "מדברים על הנצחה, אבל אנחנו לא מסוגלים בלי קבר. לא יכולים לשחק בכאילו"
באוקטובר 2008, בגיל 24, יצא לטיול הגדול בהודו, שאותו תיכנן לפרטיו. במשך חצי שנה חרש את הודו ונפאל ועוד שלושה חודשים טייל בדרך המשי - מהודו לטורקיה, דרך ארצות מרכז אסיה: טג'יקיסטן, קירגיסטן ואוזבקיסטן. "בכל מקום שהגיע אליו הוא חיפש בית כנסת, בית חב"ד, יהודים. היהודים המקומיים היו מבקשים ממנו להיות חזן ולקרוא בתורה", מספרת דבי.
"עמיחי מתחבר בקלות לכל אחד. הוא דובר אנגלית כשפת אם, כך שטייל גם עם ישראלים וגם עם תרמילאים ממקומות אחרים בעולם. הקשר עם הבית היה רציף. אי־מיילים, טלפונים, פעם בשבוע שיחה בסקייפ. הוא מאוד אחראי. השאיר בבית העתקים של הביטוח והדרכון. דאג לעדכן אותנו תמיד איפה בדיוק הוא נמצא ומה התוכניות שלו".
בשלב מסוים חש עמיחי מיצוי והתלבט אם להמשיך לאירופה, לחזור להודו או לשוב ארצה ולהתחיל את לימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית, כסטודנט לארכיאולוגיה. להורים כתב אי־מייל ארוך עם לבטיו, ובסיומו הודיע: "הודו להשם כי טוב - אני חוזר להודו!"
התמונות האחרונות שלו הן מבית חב"ד בקאסול, שבעמק פרוואטי בהודו. האי־מייל האחרון ששלח הוא מ־16 ביולי 2009: "היי, הגעתי לכפר שקוראים לו קאסול. אני יוצא היום ברגל עם עוד ישראלי לכיוון כפר שקוראים לו קלגה, לא יותר מיום הליכה. אשהה שם בשבת, ובשבוע הבא אמשיך להסתובב ברגל בין כפרים, עם האוהל והבנזינייה. בעזרת השם, עד שבת הבאה נדבר, אבל כנראה שלא לפני כן".
את התיק הגדול, ובו 1,000 יורו ו־500 דולר בהמחאות נוסעים, השאיר בבית חב"ד בקאסול. הוא הבטיח לשליחי חב"ד שם שיחזור.
ג'ק מתאר כל שעה ודקה בימים האחרונים שלפני היעלמות בנו. הוא מכיר את כל הפרטים: מה לבש, את מי פגש, עם מי טייל. מקאסול יצא עמיחי לקלגה, בהליכה רגלית של כ־30 קילומטרים. ב"בית היהודי" בקלגה שהה בימים חמישי, שישי ושבת, כנראה השבת האחרונה לחייו. המשפחה אספה עדויות מכל מי שראה אותו. ישראלי שישב איתו במרפסת וניגן בגיטרה שאל את עמיחי אם מפריע לו שהוא מנגן בשבת. בקלסרים שבהם שמרו כל פרט כתבו ההורים: "המטייל עם הגיטרה אמר על עמיחי: 'שמתי לב שהוא אהב את מאיר אריאל'".
ביום ראשון יצא עמיחי ברגל עם שני ישראלים נוספים לקיריגנגה, מקדש הודי ובו בריכות חמות, מרחק עשרה קילומטרים מקלגה. למרים ובניה בארי, בעלי "הבית היהודי" בקלגה, הבטיח שיחזור באמצע השבוע ויעשה איתם את השבת הבאה. לאחר יומיים התפצלו דרכיהם של שלושת הישראלים: עמיחי רצה להמשיך מעט צפונה, לאזור בונבוני, לראות את הנוף. שני האחרים אמרו שלא באו להודו כדי לטפס על הרים אלא כדי ליהנות.
ביום שלישי, 21 ביולי 2009, בשעה 11:30, יצא עמיחי אל ההרים, לבדו.
שלושה ימים אחרי שנפרד מקבוצת הישראלים, כשהשבת התקרבה ועמיחי לא חזר אל "הבית היהודי" בקלגה, וגם לא לבית חב"ד בקאסול, נדלקו הנורות האדומות. החברים והמשפחה ידעו שבכל מקום, גם הנידח ביותר, ביקש עמיחי להיות בקרבת יהודים בשבתות. הוא לא היה מעביר שבת באוהל.
בניה ומרים התקשרו לבתי חב"ד בצפון הודו, לשאול אם הגיע לשם. אחר כך התקשרו לשגרירות ישראל בדלהי, וזו יצרה קשר עם חיליק מגנוס, המחלץ האגדי. המשפחה עדיין לא ידעה על היעלמותו.
ג'ק: "לפני כניסת השבת קיבלנו טלפון מחיליק. הוא לא רצה להדאיג אותנו ואמר שהוא מנהל חיפוש אחרי ישראלי אחר שנעדר. הוא אמר לי: 'שמעתי שהבן שלך מסתובב בהודו, ואולי הוא יעזור לי. איפה הוא נמצא?' הקראתי לו את האי־מייל מעמיחי, עם הפירוט של המיקום שלו. חיליק הפעיל מייד את המחפשים ההודים שהוא עובד איתם".
"באמת האמנו שהוא בסדר"
בשבת בצהריים נשמעה דפיקה בדלת של משפחת שטיינמץ במעלה לבונה. "פתחנו את הדלת וראינו שוטרים. הם באו להודיע לנו שהילד נעדר. על אף השבת פתחנו מייד מחשבים וטלפונים, צילמנו את הדרכון שלו, את המחאות הנוסעים, העתק של פוליסת הביטוח. עמיחי השאיר העתקים של הכל במעטפה מסודרת. הדפסנו, סרקנו, שלחנו למשרד החוץ".
כבר ביום ראשון יצאה משלחת של חברת החילוץ "רסקיו 1", מטעם חברת הביטוח הראל, שנעזרה במאות מתנדבים ישראלים שהתקבצו מכל רחבי הודו. ביום שני יצאו החברים מהצוות של עמיחי בדובדבן. ביום שלישי ההורים התחילו לדאוג.
"בהתחלה חשבנו שהוא הלך לטייל במקום שאף תרמילאי אחר לא חשב עליו, וכשנמצא אותו הוא יצעק עלינו שעשינו סיפור גדול מכלום", אומר ג'ק. "במשטרה הציעו שנתראיין לטלוויזיה, אבל חשבנו שזה יעשה לו פדיחות. לא סיפרנו ביישוב ובעבודה שהוא נעדר. באמת האמנו שהוא בסדר.
"ביום שלישי, שבוע אחרי ההיעדרות, נסענו לירושלים, לעבודה. אני זוכר בדיוק את המקום והשעה. ליד גבעת אסף אנחנו שומעים את ניב רסקין מראיין בגלי צה"ל את 'ראש צוות החיפוש בהודו'. עצרנו את האוטו והתחלנו לבכות. אני חושב שרק אז נפל לי האסימון שהבן שלנו בסכנת חיים.
"משם כבר לא המשכנו לעבודה. נסענו ישר לכותל, להתפלל בשבילו. מייד אחר כך התחלנו בהכנות לנסיעה להודו".
שבועיים אחרי ההיעדרות עלו ג'ק ובתו אורית על מטוס לדלהי. אורית השתחררה מצה"ל שבוע לפני כן, והתעקשה להצטרף לאביה. דבי נשארה בישראל. "ככה היינו חמש שנים", היא אומרת, "הוא אחראי על החיפושים ואני מוודאת שאנחנו כאן, שאנחנו ממשיכים את החיים. שומרת על הבית, על שאר הילדים".
תולים מודעות. "להדפיס מודעה בהודו זה סיפור של כמה ימים. אפילו למצוא מהדקים היה קשה"
במשך חודש חיפשו ג'ק ואורית את עמיחי בהודו. צעקו את שמו בין ההרים, תלו שלטים עם תמונתו בכפרים קטנים, בשבילים. "אורית יצאה לחיפושים הרגליים ואני עזרתי בחמ"ל", מספר ג'ק. "בהודו הכל יותר מסובך. להדפיס מודעה זה סיפור של כמה ימים. אפילו למצוא מהדקים היה קשה. צעירים הסתובבו איתי, הדבקנו מודעות בכל פינה בעמק פרוואטי. החברים ממעלה לבונה עזרו לנו המון.
"אחרי שחזרתי, היו לי תחושות סותרות. מצד אחד ידעתי שהוא לא בחיים. אמרתי לעצמי שאם הוא היה יכול לחזור הביתה, הוא היה חוזר. מצד שני, התנהגתי כאילו הוא בחיים. התפללתי בכל הכוח שיחזור. היו לנו מנהגים קבועים: בכל ערב ראש חודש נסענו לקבר רחל והתפללנו שם. בכל ערב ראש חודש אב, היום שבו הוא נעדר, הזמנו המוני חברים אלינו לתפילה גדולה. עשינו ערבי לימוד תורה למענו".
החיפושים בהודו. "כל הזמן נענו בין ייאוש לתקווה"
"אולי פתחתי פה לשטן"
חמ"ל החיפושים הוקם במעלה לבונה. החברים מהיישוב תרמו כסף, קשרים וזמן; רבים מהם נסעו להודו במסגרת משלחות חיפושי השטח. היו חמש כאלו. בשל תנאי החורף הקשים בהימלאיה ההודית, בוצעו החיפושים רק בקיץ ובאביב.
השבועות הראשונים כוסו בידי חברת הביטוח, היתר על ידי המשפחה ותרומות שהשיגו. ההורים פתחו את קרנות הפנסיה, את החסכונות של הילדים, שִיעבדו את הבית.
"תמיד חשבתי שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאמא זה שהבן שלה נעלם", אומרת דבי. "אני זוכרת שראיתי בטלוויזיה את בטי יעקובי, אמה של עדי יעקובי, הנערה שנעלמה באמצע תל אביב בשנת 96' ומאז איש לא ראה אותה. חשבתי לעצמי שזה הכי נורא, שילד פשוט נעלם.
"נסענו למשפחה שגרה ליד עפולה. הבן שלהם נעלם בהודו ב־98', ועד היום הם מחכים. יש משפחה מרחובות, שהבן שלהם נפל לנהר בטיול. אין להם קבר, אבל יש עדים שראו אותו נופל.
"אני לא ידעתי כלום. אמרו שאולי עמיחי הצטרף לכת, אבל זה לא מתאים לו. התחושה שלי היתה שהוא נפל ונחבל. לא רציתי להאמין שמישהו פגע בו. ג'ק ואורית, שיצאו לחיפושים, תיארו הרים פראיים ותנאי שטח קשים. בגשם ובערפל אי אפשר לראות חצי מטר קדימה. אין שבילים מסומנים כמו בארץ.
"תיכננתי שכשהוא יחזור, אני אחבק אותו ואצעק עליו איך לא נזהר, למה טייל לבד. באחת השיחות האחרונות אמרתי לו ללכת עם חולצה אדומה. שמעתי על מישהי שטיילה בניו זילנד, הלכה לאיבוד בטרק, ומצאו אותה בזכות העובדה שהיתה עם חולצה אדומה: המסוק זיהה אותה מהשמיים. שאלתי את עמיחי כמה חולצות אדומות יש לו בתיק. אני מצטערת שאמרתי את המשפט הזה. אולי זה לא היה קורה, אולי פתחתי פה לשטן.
"לפני שנתיים, כשכבר היינו עמוק בתוך הסיוט, אורית נסעה לטיול של חודש במונגוליה. היתה לי חברה שצעקה עלי, 'איך את מעזה. איך את נותנת לה'. אבל סליחה, אני לא יכולה להגיד לשאר הילדים שלי אל תגשימו חלומות, אל תחיו. זה לא פייר. אני סומכת על הילדים שלנו במאה אחוזים. הם אחראים. הם לא צמודים לי לחצאית".
בחמש השנים האלה המשפחה התרחבה. "נתנאל, הבן הצעיר שלנו, התחתן ונולד לו ילד, נכד ראשון בשם הלל מנחם. אורית, הבת שלנו, התארסה ומתחתנת אחרי החגים.
"כל הזמן נעתי בין ייאוש לתקווה. מצד אחד אני מתפללת ומתפללת, ומצד שני, מבינה שזה לא ריאלי. היו לי חלומות שבהם ראיתי אותו, נזכרתי בסיטואציות מהעבר. בשיחה האחרונה הוא סיפר על התוכניות שלו לשכור דירה בירושלים כשיחזור. הוא אמר שהוא יוצא לאזור בלי קליטה, 'אז אל תצפו לשיחה ממני'. לא ידעתי שאני הולכת לצפות לשיחה ממנו במשך חמש שנים".
האב ג'ק בחיפושים. "התנהגתי כאילו הוא בחיים"
"חייבים גורם הלכתי מכובד"
בקיץ 2012, כשלוש שנים לאחר ההיעלמות של עמיחי, פנתה המשפחה ל"מגנוס איתור וחילוץ", המתמחה בחילוץ מטיילים ישראלים. הבעלים, חיליק מגנוס, התרשם שחיפושי השטח היו יעילים ומקיפים, ופנה למישור המודיעיני. בחקירה השתתף דובי דיאמנט, שהיה בעברו איש מודיעין.
מגנוס ודיאמנט נסעו להודו 12 פעמים בשנתיים שחלפו. הם תיחקרו מקורות מקומיים, אספו שמועות והצליבו מידע, רכשו ציוד של תרמילאים מידי גנבים מקומיים בתקווה שחלק מהפריטים שייכים לעמיחי (תקווה שהתבדתה), ושיתפו פעולה עם המשטרה ההודית. הם גם בדקו ארבע גופות שנמצאו באזור, אחת מהן היתה קבורה תחת השלג, אך התברר כי מדובר בגופות של מקומיים.
דו"ח החקירה שלהם קבע שעמיחי נרצח במהלך שוד. לבקשת המשפחה, הועבר הדו"ח ישירות לרב דרוקמן, שהכיר את עמיחי: בישיבה התיכונית שבראשותו, פנימיית אור עציון, למד עמיחי ארבע שנים. בתהליך היו מעורבים שני רבנים נוספים, שהכירו את עמיחי: הרב יאיר שחור, רב היישוב מעלה לבונה; והרב יצחק ניסים, ראש המכינה הקדם צבאית אלישע. "הרגשנו שאנחנו חייבים גורם הלכתי מכובד, שנוכל לסמוך על הקביעה שלו", אומר ג'ק.
"אין לנו צל של ספק באשר למה שקרה לעמיחי שטיינמץ ז"ל", נכתב בדו"ח. "עמיחי נרצח באזור קיריגנגה וגופתו הושלכה לנהר. ביודענו את מלוא משמעות הדברים אנו קובעים שעמיחי שטיינמץ אינו בין החיים, ומקום קבורתו לא נודע. אנו מבקשים לפסוק פסק הלכה שיכריז על עמיחי ז"ל כנפטר שמקום קבורתו לא נודע, ולהחיל על המשפחה את דיני האבלות".
מגנוס ודיאמנט מצביעים על אדם מקומי כחשוד ברצח. גבר בעל עבר אלים, שהיה מעורב בעבר ברצח שני תרמילאים וברצח נוסף של אדם ממוצא נפאלי. עדות בודדה לגבי מעורבותו ברצח עמיחי נמסרה מפי אדם שסיפר לאחיו ולאמו שראה את הרצח. אלא שמאוחר יותר מת העד כתוצאה ממנת יתר של אלכוהול. לפי הדו"ח, המשטרה המקומית מסכימה עם ההנחה של מגנוס לגבי זהות הרוצח, אך אין בידיה שום הוכחות כדי להעמידו לדין.
מגנוס: "בשאיפה, בדמיון, עמיחי חי איפשהו. אבל אני לא יוצא לחפש, אני יוצא למצוא. חיפוש זה טיול שנתי, זה בלתי מוגבל.
"הגענו לסיפור הזה אחרי שהמשלחות בשטח העלו חרס. במשך שנתיים הייתי בתוך הפרשה לעומק. אני קושר קשרים, מפעיל אנשים, מייצר רשת מודיעינית, מגבש אמון עם המקומיים, אוסף עדויות, מאמת את העדויות. אדם לא מתאדה. יש מקרים שבהם אי אפשר למצוא גופה, בגלל שהושלכה לנהר או נקברה תחת שלג, אבל בסוף תמיד יש תשובה".
דיאמנט: "ההנחה שלנו היא שמדובר בשלושה אנשים, שיצאו להרים לקטוף פטריות מאכל. שניים מהם קרובי משפחה. הכפריים במעלה ההימלאיה מתפרנסים מהמצאי המקומי לפי עונות השנה: צמחי מרפא, ציד בעלי חיים. הם חיים כמו בסרטי הנשיונל ג'יאוגרפיק, ממה שהטבע יודע לייצר. בשבילם, תייר שהולך לבד בשטח הוא כספומט מהלך. 80 אחוזים לא יעשו כלום, 20 אחוזים ינסו לשדוד אותו, ובחלק קטן מהמקרים זה יגיע לרצח.
"הם ראו מטייל בודד בדרך, וניצלו את ההזדמנות. המצלמה והתרמיל של עמיחי זו המשכורת השנתית שלהם. חמישה ישראלים כבר נרצחו באזור הזה למטרות שוד".
אפשר להניח שחתימה על דו"ח כזה, חתימה על מותו של אדם, היא לא קלה.
דיאמנט: "זה נורא, אבל יש הקלה מסוימת. אתה יודע שהתעלומה נפתרה. הספק שהמשפחה חיה בתוכו חמש שנים, הוּתר".
מגנוס: "הגענו עם תשובה חד־משמעית, אבל למשפחה במצב כזה אין חד־משמעיות. זה שאין קבר, אין גופה, זה אסון. הילד מת לך בכל בוקר מחדש, בכל יום אתה קובר אותו מחדש.
"לפני הפגישה עם הרב דרוקמן לא ישנתי כל הלילה. ידעתי שאני הולך להרוס לזוג הורים את הקשר עם הבן החי שלהם, לחתוך להם את החבל שקושר אותם לתקווה. אבל אם היה לי פקפוק קל שבקלים, הייתי אומר שאני לא יודע".
חיליק מגנוס. "הגענו לתשובה חד־משמעית, אבל למשפחה במצב כזה אין חד־משמעיות"
"לא נשארו לי דמעות"
"התרשמתי מאמינותם של החוקרים, שבדקו את כל הכיוונים ברצינות וסיפקו דיווח יסודי", אומר הרב דרוקמן. "שלושה עמודים מדויקים. הם פרסו בפניי את הכל. באותה סביבה הכל הפקר, איש הישר בעיניו יעשה, ורצח הוא עניין שולי.
"הגענו למסקנה כואבת, שלמרות שאין שום הוכחות פיזיות, עמיחי אינו בין החיים. אם היה מדובר באישה נשואה שיש להתירה מעגינותה, היה נדרש מקדם ודאות גבוה יותר לפני הקביעה על מותו של אדם. כאן, ההשלכה היא בעיקר סמלית. המשפחה הגיבה בזעזוע, אבל בסופו של דבר זה לטובה, כי הם מתהלכים כבר שנים במחשבה מייסרת, מצפים לשובו של הבן".
המשפחה החלה לשבת שבעה רק שבועיים אחרי שהגיעה ההוראה מהרב. "לקח לנו זמן לעכל", אומר ג'ק. "לא יכולנו לקבל את זה שמישהו חרץ את דינו של עמיחי. אחרי חמש שנים של ציפייה ותקווה, אתה לא יכול לקום בוקר אחד ולהגיד, 'נשב שבעה'. זה כמו מכה על הראש.
"ממה שאני מבין, הרב דרוקמן התבסס על הייאוש: נכון שאין ממצאים, אבל אין עוד תקווה שהוא יחזור. בחור יהודי, דתי, אחראי, שיצא לטיול ולא חזר במשך תקופה ארוכה, והמשפחה כבר מבינה שהוא לא יחזור.
"הרב של היישוב לחץ עלינו לא לדחות את השבעה. בכל בוקר, בתפילת שחרית, הוא אמר לי, 'ג'ק, תתחיל לשבת עכשיו'. תוך כדי ההתלבטות היו לנו שמחות במשפחה. נולד לנו נכד ראשון. קשה לעכל שנעשה ברית, פדיון הבן, אירוסים וחתונה, וגם נשב שבעה באופן יזום. זה לא מציאותי. יש חברים במשפחה שהתנגדו שנשב שבעה, שעדיין רוצים להאמין שהוא בחיים".
הבית הומה מנחמים. דבי עוברת איתי למטבח, נשענת על השיש. פניה עייפות.
"נוצר מצב משונה, שבו אנחנו בחרנו מתי לשבת שבעה", היא אומרת בקול שקט. "בתנו אורית מתחתנת אחרי סוכות, ולא רצינו לקלקל לה את השמחה. בסוף החלטנו לשבת לפני ראש השנה. עשינו קריעה בבגד, אמרנו 'ברוך דיין האמת', והתיישבנו. בלי הלוויה".
ההגדרה ההלכתית היא "שמועה רחוקה": קרוביו של אדם, ששמעו על פטירתו יותר משלושים יום לאחר שנפטר, מחויבים בישיבת שבעה קצרה; אפילו חצי שעה מספיקה. בני משפחת שטיינמץ החליטו לשבת שבעה ימים מלאים.
"לא יכולנו לעשות משהו סמלי", אומרת דבי. "ימי האבל הם סגירה בשבילנו וסגירה בשביל כל האנשים שהיו מעורבים בחיפושים. מאות אנשים הגיעו לשבעה. חברים שלנו, של עמיחי, מהיסודי, מהתיכון, מהמכינה, מהצבא, מתנדבים שעזרו במשלחות החיפוש.
"אני לא חושבת שאני מעכלת שאני יושבת שבעה. אנשים שואלים אותי למה אני לא בוכה. הם לא יודעים שאני כבר עשיתי את הבכי שלי. בכל בוקר, אחרי שהייתי מורידה את ג'ק בעבודה, ואם לא היו לי טרמפיסטים באוטו, הרשיתי לעצמי לבכות. חמש שנים אני בוכה לקדוש ברוך הוא באוטו, ארבעים דקות בכל פעם. אני חושבת שאם הדמעות היו נקוות במכונית, הייתי צפה בתוכה. לא יודעת אם נשארו לי דמעות".
אני שואלת את ג'ק אם יש לדעתו קשר בין ההחלטה הנדירה של הרב דרוקמן לבין הרוח שנשבה מהרבנות הצבאית במבצע צוק איתן, בהכרזה על סמ"ר אורון שאול כחלל שמקום קבורתו לא נודע. "אני מבין שבצה"ל היו ממצאים כלשהם, שרידים או עדויות. אצלנו זה לא המצב. שם הרב הצבאי הראשי קיבל גב של כל הרבנות הצבאית, וכאן הרב דרוקמן פסק לבד. אפשר לשער שמבחינת התחושות, המקרה שלנו דומה למקרה של שאול או גולדין, אבל אני לא יכול לשים את עצמי במקומם".
רצית ללכת אל משפחות גולדין ושאול?
"לא הרגשתי שאני יכול לחזק אותם. הסיפור שלנו כל כך עצוב. חמש שנים אני לא יודע איפה הבן שלי".
אתה חושב על הרגעים האחרונים שלו?
"אני מאמין שאם עמיחי נשדד, הוא לא היה מוסר את הדברים שלו בלי להניד עפעף. אולי הוא התנגד, התווכח. אני רוצה להגיד לכל המטיילים: תשמרו על עצמכם. לא מטיילים לבד. יוצאים לשטח רק עם ציוד נכון. אתם לא סופרמנים, והעולם הוא אכזר. לא ידענו עד כמה".
ביום השני לשבעה באו לבית המשפחה גם שני החוקרים. זו היתה פגישתם הראשונה, והפעם הראשונה שבני המשפחה מקבלים את המידע על גורל יקירם.
הם ישבו יחד בחצר הבית. המשפחה שאלה את מגנוס שאלות, ביקשה לדעת עוד. התחושה היתה שהאחים מתקשים לקבל את הממצאים, לא משתכנעים. כשמגנוס אמר את המילים "עמיחי ז"ל", האוויר רעד.
ג'ק שאל את החוקרים אם האופציה היחידה לאתר את גופתו של עמיחי היא להפוך את האדמה. "גם זה לא", השיב מגנוס. "ההערכה הכמעט ודאית היא שהם זרקו אותו לנהר. לנהר יש מתלול. הרוצח לא היה כורה קבר, לא היה טורח".
• • •
בסוף השבעה החליטו בני משפחת שטיינמץ להוציא משלחת חיפוש נוספת, אחרונה. הם כבר קרעו קריעה בבגד וכבר ביכו את יקירם, אבל ייסעו שוב להודו, "כמו אדם חולה שפונה לקבלת חוות דעת שנייה", מסביר ג'ק. "חיליק מגנוס עשה עבודה מצוינת, ואנחנו מקבלים את הבשורה, אבל הלב לא סגור במאה אחוז. אנחנו צריכים לשמוע את זה שוב. אם גם המשלחת הבאה תגיד שאין כלום, זה יהיה סגור.
"מדברים איתנו על הנצחה, אבל אנחנו לא מסוגלים בלי קבר. אנחנו לא יכולים לשחק בכאילו. אולי נמצא גופה, ציוד, סנדל, משהו. אולי נצליח לאמת שהסיפור שאנחנו מספרים הוא זה אשר קרה, לקשור עוד חוט בתעלומה.
"אנחנו לא יודעים מתי ניסע בדיוק, כי החורף ההודי מתחיל אחרי סוכות, ואז הכל קבור תחת השלג. אבל יש לנו צורך במעין 'מסע אחרון', אולי מסע פרידה של כל בני המשפחה. סגירת המעגל מאוד חשובה לנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו