ילד, את טולסטוי כבר קראת?

לצעיר בשנות העשרה או העשרים לחייו, שמעולם לא קרא ספר של טולסטוי, קריאה ב"מלחמה ושלום" או "מותו של איוואן איליץ'" מן הסתם עשויה להישמע כמו שיא הכבדות. שמו של טולסטוי מוכר לצעירים רבים - יותר מדוסטויבסקי, צ'כוב או גוגול הוא סמלה הרשמי של הספרות הרוסית - אך לא מן הנמנע שדווקא מעמד מכובד זה הוא לעיתים בעוכריו; במקום למשוך אליו את הצעירים הוא מרתיע אותם.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"הפינגטון פוסט" מוטרדים אף הם מהבעיה. השבוע פירסמו מאמר שכותרתו "חמש סיבות שבגללן בני עשרים ומשהו צריכים לקרוא את טולסטוי" ומטרתו להשיל את הילת המכובדות ולהציג את הסופר עצמו כאיש צעיר, שנאלץ להתמודד עם כל קשת הרגשות של כל צעיר וצעירה באשר הם.

כך למשל, מציין המאמר את הרגלו של טולסטוי לנהל יומן ובו כללי התנהגות כגון לקום בחמש בבוקר; לעשות רק דבר אחד בכל פעם; להימנע ממתוקים; לא להיות מושפע מדעות של אחרים ולעזור לאלה שמזלם לא שפר עליהם.

סיבה שנייה, לעומת זאת, היא שטולסטוי ידע היטב כישלון מהו. "למעשה, נדיר היה שדברים עבדו כפי שתיכנן". ביומנו של טולסטוי ניתן למצוא אותו נוזף בעצמו על כך שלמרות החוקים שקבע, פעמים רבות לא עשה דבר ואפילו ישן יותר מדי. גם הדמויות שיצר לא תמיד היו מצליחות, ולמעשה לא פעם חשו חריגות בסביבה; פייר, גיבור "מלחמה ושלום", חוזר לביתו אחרי שנים שבהן למד באירופה. ואולם גם ביטחונו העצמי לכאורה לא מסווה מהקורא תחושות של חרדה ותסכול.

טולסטוי ידע חרדה מהי, אך כמו פייר הוא למד להתמודד איתה. כך למשל, וידויו משנת 1869 על לילה שבו בילה בגפו בבית מלון תוך שהוא מתמודד עם התקף פאניקה, "ייאוש, אימה ופחד". תחושה זו חילחלה גם לדמותו של הנסיך אנדריי ב"מלחמה ושלום", המכריז בציטוט המפורסם "אין דבר מלבד אשליה... מלבד שמיים אינסופיים".

הניסיון להציג את טולסטוי בפני הצעירים כצעיר ומתלבט הוא רעיון לא רע, אך בסופו של דבר עליהם להתמודד עם השפה העשירה והעלילה המסתלסלת. אין אלא לקוות שהפתיחה הממגנטת של "מלחמה ושלום", "אנה קרנינה" או "סונטת קרויצר" תשאב אותם פנימה לעולם מסעיר.