"ראיתי את האלפים בלוויה וחשבתי: הוא היה גם הילד שלהם"

במלון הולידיי אין באשקלון, לפני חודש, למד פיליפ בן־סימון שיעור בעוצמת האדישות. מעין קורס מזורז בקהות רגשית. מטחי הרקטות לא חדלו להכות בעיר, 8-7 אזעקות ביום, "אבל לי לא היה אכפת. אנשים סביבי רצו והיו היסטריים, דחקו בי לרדת למקלט, אבל לא הסכמתי. מה כבר יכול לקרות לי? כבר איבדתי את היקר לי מכל, את הבן היחיד שלי. הייתי מוכן למות".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

זו היתה השבעה על ילדו, ג'ורדן, שנפל בקרבות ברצועת עזה שנתיים בדיוק אחרי שהתגייס לצה"ל. בן 22 היה. המנחמים שאלו אותו אם הוא צריך משהו. התשובה היתה תכליתית וברורה: "אם יש לכם קסם לעשות כדי להחזיר את הבן שלי, עשו אותו עכשיו".

אף שבית העלמין הצבאי באשקלון שבו נטמן היה בטווח מתקפת הרקטות של חמאס, ולמרות האיסור של פיקוד העורף על כינוסים המוניים והתנגדות העירייה מחשש לאסון המוני - כ־5,000 ישראלים הגיעו להיפרד ממנו. רובם לא הכירו את החייל הבודד. אבל הם באו, מכריזים בנוכחותם שג'ורדן לא היה בודד. "יש דברים שפשוט אי אפשר להבין. אפילו לרגע אחד לא דמיינתי שזה מה שיקרה. אבל אין לי ספק שגם אם בני ג'ורדן היה יודע שהוא ייהרג בצוק איתן, הוא לא היה משנה את התוכניות שלו", אמר אביו פיליפ.

בני משפחת בן־סימון גרים בליון שבצרפת. ההורים - פיליפ (47) וג'וזיאן (49), ובנותיהן לורן (24) וקרן (13).

בראיון שנערך עימם השבוע באמצעות מתורגמנית, פיליפ משחזר רגעים מהלוויה המרגשת. "היה איזה רגע שחשבתי 'הוא יותר הבן שלהם מאשר שלי'. כן, מבחינתם הוא היה גם הילד שלהם. הפתיע אותי לראות את כל אלפי הפרצופים הזרים - בצרפת זה לא היה קורה. היום אני באמת משוכנע שיש דבר כזה, ערבות הדדית ואחדות. פעם חשבנו שהישראלים לא אוהבים את יהודי צרפת. היום אני מבין שטעיתי".

""צריך להזכיר את גבורתם של חיילים גם ביומיום". פיליפ בן סימון

"הוא היה מאושר ב'אגוז'"

כבר בגיל 15, כשלמד בבית ספר לא יהודי בליון, הודיע ג'ורדן להוריו שהוא רוצה לעלות לישראל. הוא היה ילד ציוני, חדור תחושת שליחות ואהבת ישראל. אלא שהנער העקשן נאלץ להמתין שנה נוספת עד שהוריו יתרצו ויסכימו שהוא ילך אחרי החלום שלו. כך הגיע ג'ורדן ארצה במסגרת תוכנית "נעל"ה" - נוער עולה לפני הורים, היישר אל כיתת עולים מצרפת בכפר הנוער בן שמן. אחר כך המשיך ללמוד במכינה קדם־צבאית. בחופשות היה מגיע לאשקלון, לבית סבתו מצד אמו, מרים גדג'.

"כשהרעיון עלה לראשונה, היה נראה לנו שהוא קטן מדי כדי לחיות רחוק מהמשפחה", משחזר האב. לאחר שנה הוא העלה שוב את הנושא, ושוב לא הסכמנו. אבל הוא אמר: 'אבא, או שאתה איתי או שלא, אבל אני בכל אופן עולה'.

"לא היתה לנו ברירה. הוא היה בן 16 והיינו חייבים לתמוך בו. מרגע שהגיע לישראל, הוא לא רצה לחזור לצרפת. הוא התאהב בישראל.

"ג'ורדן היה ילד סקרן, אהב ללמוד ופרפקציוניסט. כזה שקשה כלפי עצמו, אבל לא עם אחרים", ממשיך האב, ואילו האם מוסיפה, "ילד טוב שתמיד הקשיב לכל מה שאנחנו אומרים. לא היה נחמד ממנו".

פיליפ מביט בה, מחייך וממשיך: "אבל תודי שעם השנים הוא נעשה מאוד עקשן. דווקא לאחר שהחליט לעלות לארץ מתוך ציונות - התקרבנו יותר. אמנם המפגשים היו בתדירות נמוכה, אבל שמרנו על קשר הדוק עם ג'ורדן. הוא לא נהג לבקש ממני כלום. הוא לא היה בכיין או מפונק, אלא קשוח. הילד שלי ז"ל היה חזק, אבל אני לא".

זוג ההורים מספר שג'ורדן רצה שירות משמעותי. "הכי קרבי שיש", אומר פיליפ. "בהתחלה הוא רצה לשרת בסיירת מטכ"ל ועבר את כל המיונים, אבל המפקדים שם חששו שקשיי השפה עלולים לפגוע בו במצבי לחץ. נתנו לו אופציית בחירה והוא הגיע לסיירת אגוז של חטיבת גולני. שאלתי אותו, 'למה דווקא אגוז?' והוא ענה, 'כי אגוז נשמע קטן וחמוד'. הוא היה מאושר באגוז. זו הנחמה שלי".

שיחת הטלפון האחרונה

בנובמבר 2013 פגש פיליפ את בנו בפעם האחרונה, בטקס סוף מסלול באגוז. "הגעתי עם בתי הגדולה בהפתעה, לקחנו אותו למסעדה בעזריאלי. שאלתי אותו איך בצבא, והוא אמר לי שהוא באימונים ושהכל בסדר. כך הוא אמר גם בימים שהיה בעזה, לכן אף אחד מאיתנו לא היה מודאג. תמיד כששאלנו מה איתו, הוא ענה, 'בסדר גמור'. לא חלמתי אפילו שהוא בעזה, או קרוב לעזה, אחרת הייתי מנסה לשכנע אותו לצאת משם. עבורנו, זה היה רגיל שהפלאפון שלו היה סגור לכמה ימים ברציפות. בדיעבד התברר שהוא היה בתוך רצועת עזה. אבל מי חלם שהוא שם?"

לו היית מבקש ממנו לצאת, זה היה עוזר?

"לא", הוא צוחק, "אבל זה לא היה מונע ממני לנסות".

השיחה האחרונה של ג'ורדן עם הוריו התקיימה ביום חמישי, וביום ראשון, 20 ביולי, הוא נהרג. "עד היום אנחנו מצטערים שלא דיברנו איתו ביום שישי. אולי היינו קולטים משהו בקול שלו, אולי הוא היה משתף אותנו שהוא נכנס לרצועה והיינו משכנעים אותו לפעול אחרת. אולי הוא היה איתנו פה. אנחנו מאוד טרודים מהשיחה שלא היתה ביום שישי האחרון".

ביום שבת, יום לפני נהרג, מספר האב, החלה לבעבע בו הדאגה. "הסלולרי שלו היה כבוי, אבל ראינו שכתוב בווטסאפ שלו שהוא נראה לאחרונה בשעה 12:39 ביום שישי בצהריים. ובכל זאת, אמרתי לעצמי שלא יקרה לו כלום.

"ביום שני בשעה שש בבוקר דפקו בדלת. עמדו מולי ארבעה אנשים במדים, שני חיילים ישראלים, ושני אנשי ביטחון ישראלים, שנשלחו לפאריס. לא הייתי צריך שיאמרו לי כלום. ישר הבנתי. זה היה כמו בסרטים האמריקנים. חשבתי לעצמי: 'מה כבר יכולים לעשות חיילים ישראלים ליד דלת של משפחה יהודית בליון?'"

השבוע נחתה המשפחה בארץ, לרגל טקס גילוי המצבה של ג'ורדן במלאות שלושים למותו. שוב פגשה המשפחה את חבריו לפלוגה, את חלקם בפעם הראשונה. "החיילים האלה אמיצים, אבל לצערי מהללים אותם רק אחרי מותם. את מכירה חייל חי שנחשב גיבור? צריכים לזכור ולהזכיר את גבורתם של חיילים גם ביום־יום, בשיגרה. אני לא תופס את ג'ורדן כגיבור. זה נכון שאני מאוד גאה בו, אבל הייתי לא פחות גאה בו על כך שהגיע לישראל, אפילו שלא ידע מילה בעברית, או כשעבר את בחינות הבגרות שלו למרות כל קשיי השפה. אם את שואלת אותי, הגיבורים האמיתיים הם שלושת הנערים החטופים".

מדוע?

"ג'ורדן והחברים שלו בחרו להילחם, בעוד שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו לא ביקשו שום דבר. הם נטבחו אף שלא עשו דבר לאיש. חיילים - מחובתם להגן על המולדת".

"לא היה נחמד ממנו". ג'ורדן בן-סימון ז"ל

"חושבים על עלייה"

בתום השבעה המשפחה המרוסקת חזרה לליון. השבוע כאמור הגיעו לאשקלון, לביתם של קרובים, הגרים לא רחוק מבית העלמין הצבאי. "החזרה לצרפת לא היתה קלה, אבל חברים מהעבודה ואנשים מהקהילה היהודית הגיעו לחבק ולנחם. כל יום יש עליות ומורדות, אבל אנחנו מנסים לחזור לשיגרה", אומר פיליפ.

סיבה נוספת להגעתם ארצה היא כדי להשתתף באירוע הצדעה מיוחד של קהילת עולי צרפת בישראל למען חיילי צה"ל, שיתקיים ב־24 באוגוסט בתיאטרון ירושלים. מדובר ביוזמה של השדולה למען עולי צרפת בכנסת בראשות ח"כ יוני שטבון, לשעבר קצין בגולני, ובשיתוף הסוכנות היהודית ומפעלות הציונות הדתית.

לפיליפ אין ספק שאילו ג'ורדן היה רואה את כל מה שהתרחש בשבועות האחרונים, הוא היה אסיר תודה. עם זאת, הוא מנסה להמשיך הלאה, אפילו קצת: לאחרונה הביע רצון לאמץ חניך מהפנימייה שבה למד בנו. "איך ג'ורדן היה אומר, 'לעשות להם כיף'.

"השבוע הייתי בקניון וראיתי ילדה קטנה. רציתי לגרום לה לחייך, אז קניתי לה ביצת קינדר, אבל אמא שלה לא הסכימה, וזה ציער אותי קצת. אני בטוח שאם היא היתה יודעת מי אני, היא לא היתה מסרבת. היא היתה מבינה שיש משהו מנחם בעובדה שמצד אחד איבדת את הילד שלך, ומצד שני אתה מצליח לגרום לילד אחר לחייך".

פעם אחת בשיחה הוא מרים את קולו. זה קורה כשאנחנו מדברים על התנאים הסוציאליים שמעניקים לעולים חדשים. "פוליטיקאים אומרים לי 'תעלו לארץ, מה אתם צריכים להישאר שם?' ואני עונה להם, 'תנו לי משרה טובה ומשכורת של 40 אלף שקלים, ואני אעלה'. אני לא חושש מעבודה קשה, אבל אני רואה צעירים שעוזבים הכל ובאים לעבוד בשכר נמוך ויוקר מחיה ששוחק, וזה גורם לך לחשוב. חרף זאת, אנחנו חושבים על עלייה. אם נעלה לארץ, נגור באשקלון, מול בית העלמין - קרוב לג'ורדן".

רגע לפני שהראיון מסתיים, אני מבקשת מהמתורגמנית, דינה כהן, בעצמה עולה מצרפת שנישאה לישראלי, לומר לפיליפ שחרף העובדה שהוא אינו חושב שבנו היה גיבור, עבור מדינה שלמה ג'ורדן דווקא נחשב גיבור אמיתי, ועדות לכך היא כמות האנשים המרשימה שהגיעה להלוויה ולשבעה.

"אילו זה היה תלוי בי, הוא היה פה לידי. אבל ככל שהילדים שלך גדלים, הם הופכים לפחות ופחות שלך, הם עושים את הבחירות שלהם. לא אחת אנחנו שואלים את עצמנו אם היינו מדברים איתו ביום שישי ההוא, אם היינו יודעים שנכנס לעזה. אם ואם ואם. אנחנו חוזרים על רצף האירועים, מותשים, עד לפעם הבאה. אני באמת לא יודע את התשובה".

זה הרגע שבו קולו נשבר. הוא משתהה לרגע ואומר: "אני רוצה לומר לחיילים רק עוד דבר אחד - היו זהירים, שימרו על עצמכם. לו היתה לי אפשרות לדבר עם ג'ורדן, זה מה שהייתי אומר לו. תחושת ההחמצה הזו תלך איתי עד יום מותי".

פיליפ לא מוצא נחמה רבה בעובדה שצה"ל פתח בחקירת מותו של ג'ורדן. "צה"ל לא מעדכן אותנו בכלום. אני באמת לא רוצה לדבר על זה יותר".

מדובר צה"ל נמסר: "חקירת האירוע הסתיימה. פרטיה ומסקנותיה הועברו להורים במפגש שהתקיים לאחר השלושים לנפילת בנם, בנוכחות מפקד היחידה הנכנס, שאף היה שותף בחקירת האירוע".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו