אשכנזי, לא הרפז

בסוף עוד יצטרכו לבקש סליחה מענת קם, אמר לי השבוע באירוניה אדם המכיר מקרוב את פרשת גבי אשכנזי. בסוף עוד יתברר שמעשיה של קם, שכחיילת בלשכת אלוף פיקוד המרכז הדליפה מסמכים סודיים לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו וישבה בכלא, מחווירים מול אלה המיוחסים לרמטכ"ל לשעבר. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בסוף יערוך מישהו השוואה בין שני התיקים הפליליים, יקבל קצת פרופורציה, יתפוס את הראש וישאל: איך זה שאשכנזי עדיין לא במעצר? איך הצליח הגנרל הזה להסתבך במעשים כל כך חמורים ועדיין לא נמצא במקום סגור?

השאלות האלה אינן נותנות מנוח לכל מי שבקי ברזי התיק. הן מטרידות גם את מי שהיו ספקנים בראשית החקירה במצ"ח ולאחר מכן במשטרה. הן כל הזמן מונחות על השולחן, ביאח"ה ובפרקליטות, כי הראיות שנערמו בארגזי החוקרים מעוררות צמרמורת.

צמרמורת, אני חוזר וכותב, כי מה שמתגלה ונחשף עכשיו - אכן מצמרר. אין מילת הגזמה בדברים ששידרה לפני שבוע איילה חסון בתוכנית "יומן" על הסתעפות הפרשה. במדינה מתוקנת אשכנזי כבר מזמן היה יושב על ספסל הנאשמים.

אשכנזי חשוד בין היתר בשיבוש החקירה נגדו ובמסירת מידע רגיש ביותר לעיתונאים מקורבים. לא מדובר בסתם מידע מסווג ואפילו סודי שנוהגים בכירים בצבא למסור לאנשי תקשורת בשיחות הרקע איתם. לא מדובר במידע שהציבור זכאי לקבל באופן ישיר או במרומז. לא מדובר בחומרים הנוגעים לסיקור ענייני הצבא שבסמכות הרמטכ"ל למסור למי שהוא מעריך וסומך עליו. אנחנו לא שם.   

מדובר במידע על מבצע מתוכנן, שלא היה באחריות צה"ל, שעמד להתבצע בתוך כמה ימים ושחשיפתו עלולה היתה לסכן לכאורה את חיי משתתפיו. מדובר בדיני נפשות ממש. שלושה עיתונאים נכחו בתדרוך הזה, שמעו את מארחם מסביר להם כי אלה סודות שאפילו לחברי ועדת החוץ והביטחון אסור להיחשף אליהם, ולא האמינו ודאי שהקול הוא קולו של הרמטכ"ל. 

מדוע שיתף אותם הרמטכ"ל בסוד הכמוס הזה? מדוע התנהג כמי שסוחר במידע ביטחוני רגיש עם עיתונאים שהוא חפץ כנראה ביקרם ולא בגלל העיניים היפות שלהם? מה העלו ההקלטות שנחשפו בחקירה על מערכת קשריו של הרמטכ"ל עם עיתונאים מסוימים והשימוש שעשה בחלק מהם, במישרין או בעקיפין, כאילו היו פיונים על לוח השחמט שלו?

חומר הראיות מספק תשובה מלאה או חלקית לשאלות האלה. הוא מביך מבחינת כמה מנציגי הממלכה השביעית הנחשפים בחקירה הזאת, כמו בחקירת מבקר המדינה, בקלונם ובעליבותם. 

הוא מביך את חוקרי הפרשה, כמו שמביך עכשיו ודאי גם את עו"ד טוני גולדנברג מפרקליטות מחוז ת"א, המלווה את החקירה זמן רב. גם היא אינה מאמינה למשמע אוזניה. 

לא במקרה סימן אותה פרקליט המדינה היוצא, עו"ד משה לדור, לפני כשנה כתובעת בתיק, אם וכאשר זה יבשיל לכתב אישום חמור: היא משפטנית מנוסה, מוערכת, שקולה - תובעת שמסוגלת לעמוד בלחצים. היא בנויה לתיקים כאלה שבהם פוגשים סוללות של עורכי דין מהליגה הלאומית.

אם אשכנזי עדיין אינו מבין מה מצפה לו בבית המשפט - בהנחה שהיועץ המשפטי לממשלה לא ינסה לקבור גם את התיק הזה - מוצע לו לשוחח עם מנחם פרידמן, המנכ"ל לשעבר של בנק לאומי בבריטניה. עם מי שרק לפני שבועיים הורשע במעשי מירמה חמורים. 

פרידמן, אומרים לי, עדיין בהלם מפסק הדין של השופטת יהודית אמסטרדם. גם מהשיעור במשפט פלילי שהוא קיבל מגולדנברג.

גולדנברג היתה התובעת בתיק הזה, יחד עם עו"ד לילך כץ. היא חקרה את פרידמן בעת שעלה לעדות, היא חשפה את שקריו, היא הובילה להרשעה המהדהדת שלו. היא הצליחה להוכיח כי המנכ"ל הזה סייע לאחד מחבריו להונות את הבנק באמצעות אנשי קש בסכום של יותר מ־10 מיליוני שקלים.

 

עיתונאים בחקירה

הקטע הפותח של המדור עלול להטעות בעניין מקומם של העיתונאים בסיפור. כדי למנוע אי הבנה - אני ממהר להבהיר: אין לי ולעמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת, הנחשפים מעת לעת למידע חדש בפרשה, בדל טענה למי שנכחו בשיחת הרקע השערורייתית עם אשכנזי. הזמינו אותם והם מיהרו להגיע. כך מקובל.

אפילו חשב מי מהם שבעל הבית השתגע, כפי שאכן קרה; אפילו חשבו האורחים שהמארח איבד את שיקול דעתו, הם אינם אמורים לעזוב את המקום מיוזמתם. הם לא הבעיה.

לכן לא אני, לא דיין ולא שבת מבינים את ניסיונות חלק מהתקשורת לבוא בטרוניה למשטרה על הזמנת עיתונאים לחקירה. מה לא בסדר? מה לא תקין כאן? הם נחקרים כחשודים? 

עם כל הכבוד, המשטרה אינה מנסה לחשוף את מקורות המידע של התקשורת בצבא. המקור במקרה הזה, כמו בסיפורי דובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, גלוי וידוע. היא בסך הכל מזמינה עיתונאים בעיקר כדי שהם יזהו את קולם באותן שיחות. מותר לה. אסור ליפול למניפולציות של מקורבים למלכות המבקשים בעצם לקבור את הפרשה.

 

הסתבכות מזכיר הממשלה

פרשת מסמך בועז הרפז, החבר המפוקפק של הרמטכ"ל, הפכה כבר מזמן לפרשת גבי אשכנזי, עוזרו אל"מ ארז וינר, אבי בניהו ואחרים. האש שהתלקחה בחצר שלהם מעוררת עכשיו שאלות נכבדות, שכתובתן אחת: לשכת היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין. 

א. מדוע מזכיר הממשלה, האלוף בדימוס אביחי מנדלבליט, הפצ"ר לשעבר שנחקר כחשוד במירמה ובהפרת אמונים, אינו מושעה מתפקידו? מדוע היועץ המשפטי עדיין לא הורה לנתניהו להוציא את מקורבו לחופשה ארוכה?

התמיהה כאן גדולה לנוכח העובדה שווינשטיין מכיר היטב את החשדות: מנדלבליט ידע כי בעוד המשטרה מחפשת את מסמך הרפז נמצא הנייר הזה בידי אשכנזי; ידע כי המשטרה פנתה בנושא הזה לבית המשפט בבקשה להורות לערוץ 2 להמציא לה אותו; ידע כי מסמך הרפז דרוש ליאח"ה בדחיפות לחקירה - ובכל זאת לא דיווח למחפשי הנייר מחולל המהומה שהוא נמצא בידי הרמטכ"ל. 

לפחות יומיים שמר הפצ"ר את הסוד הכמוס לעצמו כאילו הוא פקיד קטן במטכ"ל בקריה. לפחות יומיים נמנע הפצ"ר מלהורות לרמטכ"ל אשכנזי להעביר את המסמך הזה לגורמים המוסמכים.

עובדה נוספת שווינשטיין מכיר מקרוב: אשכנזי שיתף בסודו את הפצ"ר דאז ושאל לעצתו. כאשר התפוצצה הפרשה והחיצים הופנו אליו, ירה אשכנזי כצפוי את טענת ההסתמכות. 

הפצ"ר הכחיש תחילה את פניית אשכנזי אליו - אבל עם הזמן התברר שאשכנזי דיבר אמת בקטע הזה. התברר גם כי הפצ"ר ניסה להטעות את וינשטיין והאחרון רתח על כך. 

האם אין די בעובדות האלה כדי לומר למזכיר הממשלה שיואיל בטובו להיפרד מכיסאו כבר עכשיו? שייצא מייד לחופשה אפילו אם בנימין נתניהו מאוד חפץ בשירותיו הטובים? 

ב. מדוע וינשטיין עדיין לא הורה על השעיית אמיר קין, ראש המלמ"ב במשרד הביטחון, החשוד בשיבוש החקירה לטובת אשכנזי? מדוע אדם הממלא את אחד התפקידים הרגישים במערכת הביטחונית, אינו מושעה עד לקבלת ההחלטה בתיקו?

את השאלות האלה וכמה אחרות הציג עמיתי עוזי דיין ליועץ המשפטי לממשלה כבר ביום ג' השבוע. מאז הוא ממתין לתשובת וינשטיין וזו, נכון לאתמול בבוקר, לא הגיעה. 

מה שדיין לא שאל עדיין את היועץ ובכל זאת מזדקר לעין, הוא סיפור החקירה המוגבלת של בועז הרפז. כבוד היועץ עצר אותה בעצם אף שהרפז טען בפני מבקר המדינה הקודם כי לא פעל לבדו בפרשה. 

מדוע אם כן המשטרה אינה מחפשת את השותף או השותפים שלו להכנת המסמך ולמעשים חמורים נוספים שבהם נקשר שמו? מדוע נאסר עליה להרחיב את החקירה כאשר בבדיקת הפוליגרף של הרפז נמצא האחרון משקר כשטען שכתב את המסמך לבדו? מה מסתתר מאחרי קשירת הידיים של החוקרים?

האם אין כאן הזדמנות להפוך את הרפז לעד מדינה כפי שקרה עם שולה זקן בתיק אולמרט בשלב מאוחר? האם וינשטיין מנסה לקבור גם את התיק המפחיד הזה?

 

"סודי ביותר ומעבר לכך" 

באקלים שיצר גבי אשכנזי במטכ"ל רק טבעי היה שבחור יהיר מסוגו של אבי בניהו, דובר צה"ל לשעבר, ירשה לעצמו להתנהל כמנהלו, כעוזרו וכדוברו האישי של אשכנזי. רק טבעי היה שהוא ייחשף לסודות שלא היו צריכים להיות בידיעתו.

באקלים הזה איש לא הופתע כאשר המשטרה מצאה במחשב הביתי של בניהו מידע של צה"ל מהרגישים ומהסודיים ביותר - מידע שאדם רציני ואחראי היה מבין שנפילתו לרשות זרים עלולה לגרום נזק ביטחוני אדיר למדינה.  

לא במקרה נענה שופט השלום בראשון לציון, מנחם מזרחי, לבקשת המשטרה והורה על מעצרו של בניהו; לא במקרה קבע מזרחי כי במחשב של החשוד (שלוש שנים אחרי פרישתו) נמצא מידע שאותו כינה: "סודי ביותר ואף מעבר לכך".

כאן המקום לעצור לרגע ולעסוק בגבולות גיזרת דובר צה"ל: מה בדיוק מחפש בעל התפקיד הזה, שהוא פקיד במהותו, בישיבות הכי סודיות? לצורך מה נמצא ברשותו חומר רגיש על תוכניות תקיפה מעבר לים? היכן גבולות הגיזרה שלו?

שאלה טובה שאשכנזי לא נתן עליה כנראה את הדעת. הוא התבלבל. דובר מופקד על ההסברה של הצבא. הוא היחצ"ן הראשי שלו. שום דבר מעבר לכך.

 

החוצפה של תירוש 

בחסות המלחמה נקברה בתקשורת ידיעה חשובה על מנכ"לית משרד החינוך לשעבר, ח"כ לשעבר רונית תירוש, שחשבה כנראה שהקופה הציבורית היא הפקר ושבעזרת אנשים "נוחים", ובהם גם שופטת, היא תצליח לשאוב לכיסה כספי ציבור שאינה זכאית לקבל.

מעשה שהיה כך היה: תירוש עבדה בשנות ה־70 כמורה במשרד החינוך, הפכה כעבור 13 שנה לעובדת עיריית ת"א וכדי להבטיח את זכויות הפנסיה שלה - ביקשה מדי שנה להאריך את "החופשה ללא תשלום" ממשרד החינוך. 

עם השנים מונתה תירוש למנהלת אגף החינוך בעיריית ת"א, נחתה בפברואר 2001 על כיסא מנכ"לית משרד החינוך ודרשה להכיר בה כעובדת מדינה לכל דבר. רוצה לומר: מהיום אני זכאית לפנסיה תקציבית.

הנציבות התנגדה כמובן לדרישה הזאת, אבל תירוש גייסה לעזרתה את נציגת הפרקליטות דאז, עו"ד נורית אלשטיין, וזו קבעה: ניתן להיענות לבקשה. קבעה ונהדפה בצדק בידי היועץ המשפטי דאז, מני מזוז: אין להכיר בתירוש כמי שבאה משירות המדינה, פסק האחרון וביטל את ההחלטה.

למרות זאת תירוש לא ויתרה. היא פנתה לבית הדין האזורי לעבודה בת"א, מצאה עצמה מול שופטת נוחה, שהיתה מוכנה להעניק לה את המתנה, אבל שוב לא הספיקה לחגוג: המדינה עירערה לבית הדין הארצי, באמצעות עוה"ד גדי שילה ורינה מיוחס, ודרשה לבטל את החלטה התמוהה. היא לא השלימה איתה.

לפני שבוע התקבל ערעורה המנומק כשהשופט עמירם רבינוביץ, שנשען על החלטת ממשלה, קבע במפורש: רק מי שמועסק 10 שנים בשירות המדינה, זכאי לפנסיה תקציבית.

כבודו גילגל אפוא את תירוש מכל המדרגות, לא לפני שהטיל עליה הוצאות משפט בסך 6,000 שקלים; לא לפני שהעניק לה שעת חינוך; לא לפני שרמז כי היא ניסתה לייצר לעצמה רצף תעסוקתי פיקטיבי, בדיעבד.

    

בין זועבי לימין הקיצוני

הייתי תמים בשבוע שעבר: חשבתי שאזכור שמה של ח"כ חנין זועבי ארבעים פעמים בעמודים האלה, בתוספת של תמונה יפה וטיזר מתחת לתמונה, יגרום לה להירגע מרדיפת הפרסום האובססיבית. חשבתי שהיא תנצור את לשונה חודש, חודשיים, שלושה לפחות.

אינני פסיכיאטר ולכן טעיתי כנראה באבחנה. טעיתי כנראה בכדור ההרגעה. הראיה: עוד לפני שיבשה הדיו על העמודים האלה וכבר טסה המחוקקת שלנו אל מלאכי השלום מקטאר, יצרה סקנדל חדש וקיבלה את הכותרות האהובות עליה תוך שהיא מזמינה את מי שמתנהגים כחולי פרסום מהימין לרכוב על גבה כדי להשיג אותה מטרה.

אסור לטעות: האחרונים אינם טובים ממנה. גם הם, אני מתרשם, רוצים לראות את עצמם בטלוויזיה, לשמוע את עצמם ברדיו, למצוא את תמונתם בעיתון. גם בימין הקיצוני, מתברר, סובלים מהמחלה. גם ההזויים, שמגיעים לכל הפגנה של השמאל בניסיון להפריע לה, אוהבים לקרוא ולשמוע על מעלליהם המפוארים בתקשורת.

אלא שבמקרה שלהם, או לפחות של חלק מהם, אסור לספק להם את התענוג. הם לא הקריקטורה ששמה חנין. הם לא בדיחה. מבחינתי, הם סכנה לדמוקרטיה. חברי כנסת מסוימים בימין, צעקנים ופרובוקטורים, תומכים במהלכים שלהם.

הם מסיתים, הם אלימים, הם מתעקשים להפגין בתוך כפרים ערביים בניסיון להבעיר את השטח. הם מאיימים על הדו־קיום השברירי בין יהודים וערבים.

הם לא אוהבים את השקט כי שקט לא יפרסם אותם בעיתון. להפך: שקט מאיים על זכות הקיום שלהם. 

הם מחפשים "אקשן", סיבה למסיבה, קטטות. כך כנראה נולדה ההפגנה שלהם השבוע מול האולם בראשון לציון שבו נישאו הצעירה שהתאסלמה מורל מלכה ומחמוד מנסור מיפו. אירוע פרטי לחלוטין שבית המשפט לא היה צריך להתיר את קיום ההפגנה נגדו. טעות. 

אירוע שלא היה להם מה לחפש בו. למעט אחד: יצירת עוד תגרה. יצירת עוד כותרות. ליבוי שנאה ומחלוקת במקום שלום ואהבה.

 

מילה על מועמדות ברלינר

אם נכונים הפרסומים כי נשיאת בית המשפט המחוזי בת"א, דבורה ברלינר, מועמדת לעליון, כי אז מתבקש לכתוב כאן: לבני פוגעת נכון. ברלינר מתאימה, ראויה, משפטנית מנוסה וחכמה. היא כבר היתה שם תשעה חודשים במינוי זמני והיתה צריכה להישאר שם. גרמו לה עוול.

יש בכל זאת בעיה: היא קרובה לגיל הפנסיה. למנות אותה עכשיו לשנתיים וחצי? זה רציני? לשדרג אותה בשלב כה מאוחר כמו ששידרגו בשעתו את השופט מנחם אילן לשנה וחצי? להפוך את בית המשפט העליון לתחנת רכבת? 

עם כל הכבוד, ויש הרבה כבוד לנשיאה, זו תהיה טעות. זה לא יהיה נכון. 

בהשתתפות: מיכל שבת, עוזי דיין 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו