אחרי הסורגים

"חוויה טריפית". כך מתאר השחקן ווסלי סנייפס, מי שהיה אחד הכוכבים הגדולים ביותר בהוליווד, את העשור האחרון בחייו. מדובר באנדרסטייטמנט.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

כשהיה בשיאו, כיכב סנייפס בשלל פרויקטים מגוונים, לצד כוכבים כרוברט דה נירו ושון קונרי, ושילשל לכיסו בין 7 ל־10 מיליון דולר לסרט. היה אפשר למצוא אותו בקומדיות ספורט קלילות, במותחנים סקסיים, בדרמות פרובוקטיביות, בסרטי אקשן לחבר'ה, ובואו לא נשכח את "בלייד" - סרט הקומיקס החלוצי והמדמם, אי שם ב־1998. בקיצור, הוא היה בכל מקום.

אבל אז, ביום בהיר אחד של שנת 2004, הכל החל להשתבש. כשההמולה התקשורתית נדמה והאבק התפזר, סנייפס פשוט לא היה שם יותר. הוא נעלם. בבת אחת, באופן מוחלט, ובלי להותיר זכר.

מסיבות מובנות, יש פרקים בקריירה שעליהם סנייפס מעדיף שלא נתעכב. למשל הפרק ב־2004, שבו הפך כמעט בן לילה לפרסונה נון גרטה בהוליווד. או תקופת המאסר של שלוש שנים בגלל עבירות מס, שאותה סיים לרצות לאחרונה. הוא מוכן להודות שעשה טעויות לאורך השנים, וברור גם שיש כמה וכמה דברים שהיה עושה אחרת. אבל "לא חוכמה גדולה להיות חכם בדיעבד".

עכשיו, כשהבעיות המשפטיות שלו מאחוריו, וחובו לחברה שולם במלואו, כולל ריבית, סנייפס בן ה־52 מעדיף להסתכל קדימה ולהתרכז בקאמבק הגדול שהוא מתכנן. אפשר להבין אותו.

את הפרק הנוכחי בחייו המקצועיים הוא פותח בסערה, כחלק מאנסמבל שכירי החרב של "הבלתי נשכחים 3", וקשה לחשוב על תפקיד טוב יותר כדי לחגוג איתו את השיבה למסך הגדול. חמוש במנה בריאה של הומור עצמי, הוא מגלם את "ד"ר מוות" - חבר מקורי בצוות הלוחמים, שבילה את העשור האחרון מאחורי סורג ובריח (ועם מחסום פה א־לה חניבעל לקטר), לאחר שמשימת סולו מופרעת שניסה לבצע נחלה כישלון חרוץ.

בתחילת הסרט, חברו הוותיק בארני רוס (סילבסטר סטאלון, שבתחילת שנות התשעים כיכב לצד סנייפס בקלאסיקת הטראש "איש ההרס") יוזם מבצע נועז כדי לחלץ אותו מהכלא. אחרי ש"ד"ר מוות" נשאל בידי מחלציו האמיצים מדוע בכלל נכלא, הוא עושה פרצוף של פסיכופת ואומר, ספק בצחוק ספק ברצינות: "אי תשלום מס הכנסה".

"התגובה הראשונה שלי לשורה הזאת היתה 'נו, באמת...'" צוחק סנייפס. "אבל אחרי שחשבתי על זה קצת, אמרתי, 'אוקיי, אני יכול לגרום לזה לעבוד'. הטריק היה בהגשה".

יפה שהחלטת להתייחס לפרק הלא מחמיא הזה בחיים שלך באופן כל כך ישיר. יכולת גם להתחמק או להתעלם. 

"טוב, זה לא באמת ישיר. זו מין בדיחה פנימית, בינינו לבין העולם. ויש בזה משהו אירוני. כאילו, זה הפשע שלו? אלוהים אדירים. הוא כזה רע! וכל כך מסוכן! בכל מקרה, אני מקווה שזה לפחות יצא מצחיק".

זו השורה הכי טובה בסרט.

"תודה, בן אדם. מה אני יכול להגיד, לפעמים יש מזל ומצליחים לתת הום ראן". 

"הבלתי נשכחים 3". "האמת היא שאנחנו פשוט מחבבים זה את זה" (סנייפס שני מימין) \ צילום: אי.פי

כיף עם אנטוניו

את הקרדיט על שובו לכותרות (מהסיבות הנכונות) חייב סנייפס לסטאלון טוב הלב, שמשתמש בשנים האחרונות בסידרת "הבלתי נשכחים" כדי לסייע בשיקומם המקצועי של גיבורי אקשן מזדקנים, שמזלם לא ממש שפר עליהם. מבין כל השחקנים הוותיקים שמצטרפים לחבורה הפעם - קבוצה מרשימה שכוללת בין השאר את מל גיבסון, אנטוניו בנדרס והריסון פורד - אין ספק שהוא הבולט מכולם.

התפקיד של "ד"ר מוות" נתפר במיוחד למידותיו, ושתי סצנות האקשן הראשונות של הסרט מבוססות עליו באופן מוחלט - עד כדי כך שחבריו פשוט מסתכלים עליו מהצד בעודו מכסח לרעים את הצורה, ומתפעלים מיכולות ההרג שלו. גם בהמשך הסרט ניתנות לסנייפס שלל הזדמנויות כדי להסיר את החלודה, לסנן כמה פאנצ'ליינים ולהפגין את כישורי הלחימה המרשימים שלו.

"אני מחשיב את סליי כחבר וכמנטור", הוא אומר כשאני שואל על מערכת היחסים ארוכת השנים שלו עם סטאלון. "הוא היה למעלה, הוא היה למטה, אפשר להגיד שהוא עבר הכל. היו שנים שהוא היה הכוכב הכי גדול בעולם, והיו תקופות ארוכות שאף אחד לא רצה להתקרב אליו. אז הוא מודל אמיתי עבורי. בייחוד בכל מה שקשור לשמירה על הסתכלות חיובית בתוך רכבת ההרים הזאת".

שמרתם על קשר?

"בטח. מאוד נהנינו לעשות יחד את 'איש ההרס', ותמיד אמרנו שנשתף פעולה שוב. העבודה איתו היתה כמו לבקר חבר ותיק. וזה משתקף גם בסרט עצמו: שני חברים ותיקים שנפגשים אחרי תקופה ארוכה, ובזמן שחלף כל אחד מהם התמודד עם המלחמות והבלאגנים שלו. אבל זה כאילו אנחנו אומרים, 'אנחנו עדיין כאן. אנחנו עדיין עושים את הדבר שלנו'".

איך אתה מסביר את היכולת שלו לשרוד בפיסגה כל כך הרבה שנים?

"קודם כל, ממש קל לסמפט אותו. הבנאדם פשוט נחמד. דבר שני, מסלול הקריירה שלו צריך להילמד באוניברסיטאות. השילוב בין שני הדברים האלה פשוט הופך אותו למגנט. אתה צריך לשמוע אותו מספר סיפורים על המסע שלו, על ההרפתקאות שלו לאורך השנים. אפשר ללמוד ממנו המון". 

מה למדת ממנו?

"שצריך לשמור על כושר. אם אתה שומר על כושר, אתה פותח לך הרבה אופציות להמשך הדרך. זו השקעה מעולה לעתיד".

לא פחדת להיבלע בתוך אנסמבל שכולל ענקים כמו ארנולד שוורצנגר, ג'ייסון סטיית'ם, דולף לונדגרן, קלסי גראמר הגדול, ועוד ועוד?

"היה כיף אדיר לפגוש את כל החבר'ה האלה. מדובר באגדות חיות, אבל לא הרגשתי לחץ. ככה זה איתי מאז שאני ילד: תדליק את הזרקור - ואני כבר אמצא את הדרך שלי לשם. תן לי הזדמנות להופיע, ליהנות ולשחק - ואני שם". 

ואיך זה עבד מבחינת אגו? בכל זאת, כל כך הרבה כוכבים שנלחמו על זמן מסך.

"זה מה שמגניב בכל הסיפור הזה. לחבר'ה האלה היו כל כך הרבה עליות ומורדות, כל כך הרבה הצלחות וכישלונות, שכולם נרגעו עם השנים. הטלטלות של החיים הפכו אותם לצנועים. האמת היא שאנחנו פשוט מחבבים זה את זה. אולי אנחנו לא נותנים זה לזה מתנות בחג המולד, אבל יש כבוד ליכולות ולכישורים הייחודיים של כל אחד. אז קל להסתדר. וקל לרצות להסתדר".

עם מי נהנית להסתובב על הסט?

"היה לי קליק עם דולף לונדגרן - קראתי לו 'הפרופסור'. הבנאדם פשוט מצחיק. גם עם אנטוניו היה כיף".

אל פאצ'ינו השחור

ווסלי סנייפס נולד ב־1962 באורלנדו, פלורידה, אך בילה את שנות ילדותו בשכונת ברונקס בניו יורק. חיידק המשחק דבק בו כבר מגיל צעיר, ולימודיו בבית הספר התיכון למוסיקה ולאמנויות הבמה (אותו תיכון שעמד במרכז סידרת הטלוויזיה "תהילה") סייעו לו להבין מה הוא רוצה לעשות עם חייו. 

הוא רקד, שר, למד אמנויות לחימה והחל להופיע בהצגות. לאחר תקופה לא קצרה שבה נאלץ לעבוד בעבודות מזדמנות, לוהק בגיל 23 לתפקיד קטן בקומדיית הפוטבול "גברתי המאמן" (1986), לצד גולדי הון. משם המשיך לתפקידי משנה בסדרות טלוויזיה דוגמת "מיאמי מחלק מוסר", וב־1987 "זכה בפיס" כשלוהק לתפקיד מרכזי בקליפ המפורסם לשיר "Bad" של מייקל ג'קסון, שבוים בידי מרטין סקורסזה.

דווקא ההופעה לצד גיבור ילדותו ג'קסון הבליטה את הרבגוניות ואת הכריזמה הטבעית של סנייפס כשחקן. עד מהרה הוא מצא את עצמו נשטף בזרם של הצעות הוליוודיות מפתות. הוא השתתף בקומדיית הבייסבול "ליגה לאומית" (1989), הגיח במותחן הפשע הפסיכי "מלך ניו יורק" (1990), לצד כריסטופר ווקן, ושיתף פעולה לראשונה עם הבמאי ספייק לי, שליהק אותו לצד דנזל וושינגטון בדרמה המוסיקלית "בלוז". אבל כל אלה היו רק חימום מנועים.

ב־1991 קיבל סנייפס את תפקידו הראשי הראשון - בסרט הפשע האורבני "עיר החטאים" - והפך רשמית לכוכב. מעבר להצלחה הלא צפויה של הסרט בקופות, תפקידו כמלך העולם התחתון נינו בראון היקנה לו מעמד של אליל בקהילה השחורה, שהיתה רעבה לגיבורים חדשים. בנוסף, באותה שנה ממש, זכה בביקורות מצוינות גם על הופעתו בדרמה הרומנטית הבין־

גזעית "קדחת הג'ונגל" של ספייק לי. פתאום הכינוי "אל פאצ'ינו השחור", שדבק בו, לא נראה כל כך מופרך. 

מאותה נקודה כבר לא היה אפשר לעצור את השעטה שלו לפיסגה. הוא המשיך לשלב בחוכמה בין תפקידים דרמטיים לתפקידים קומיים ומצא את עצמו מעורב שוב ושוב בלהיטים מפתיעים. ב־1992 הגיש הופעה צבעונית ומלאת ביטחון לצד וודי הארלסון בקומדיית הכדורסל הרברבנית והאהובה "גברים לבנים אינם יכולים", וגם ההתנסות הראשונה שלו בז'אנר האקשן - ב"נוסע 57", חיקוי חביב של "מת לחיות" (שמתהדר בשורה האלמותית "Always bet on black"), קנתה לו מעריצים ופתחה בפניו אפיק חדש לחלוטין.

"המעבר לסרטי אקשן היה מקרי", הוא אומר. "לא תיכננתי את זה. זה פשוט קרה. סרטי אקשן הם כמו כוס של אייס טי ביום קיץ חם. אבל זה לא משהו שבא לך לשתות לאורך כל היום. אני מעדיף את הדרמה, זה האתגר האמיתי. וזו גם החוויה היותר מתגמלת".

את השנים הבאות בילה בעיקר בפרויקטים עתירי תקציב, וב־1997 הוכתר כשחקן הטוב ביותר בפסטיבל ונציה על הופעתו ב"לילה חד פעמי", עוד דרמה רומנטית בין־גזעית, הפעם בבימויו של מייק פיגיס. "אני חושב שהייתי לא רע בסרט הזה", הוא אומר בצניעות.

מייקל ג'קסון. כיכב בקליפ \  צילום: אי.פי

יש סרט מתקופת הזוהר של שנות התשעים שיקר לליבך באופן מיוחד? 

"כל סרט סייע לחנך ולקדם אותי. כל אחד מהם היה בעל ערך בדרכו. אבל 'גברים לבנים אינם יכולים', 'ליגה לאומית' ו'כמו אוויר לנשימה' הם סרטים מיוחדים מאוד עבורי". 

ב־1998 התעלם סנייפס מהעצות של מנהליו והסכים לגלם את קוטל הערפדים בלייד, בסרט אקשן שהתבסס על חוברת קומיקס לא מאוד מוכרת של חברת מארוול. "כולם אמרו לי לא לעשות את זה, חשבו שאני שחקן טוב מדי בשביל סרט מהסוג הזה. צריך לזכור שזה היה לפני הטרנד של סרטי הסופר־גיבורים. היה נראה שאני עומד להרוס לעצמי את הקריירה. אבל אם תסתכל על הסרטים שעשיתי, תראה שאף פעם לא פחדתי לקחת סיכונים". 

"בלייד", שהקדים את "ספיידרמן" ואת "אקס מן" בכמה שנים טובות - היה למעשה סיפור ההצלחה הראשון מבית מארוול. העובדה שהוא הפך לשובר קופות סייעה לסנייפס להמשיך ולנסוק. ב־2002 שוחרר לאוויר העולם סרט ההמשך הבלתי נמנע, "בלייד 2", שבוים בידי הבמאי המקסיקני המצוין גיירמו דל טורו ("פסיפיק רים") והצליח אפילו יותר מהסרט הראשון.

מבחוץ, החיים של סנייפס נראו לא רעים בכלל. די מושלמים אפילו. אבל אז הגיע "בלייד טריניטי".

מתוך הסרט "בלייד". "כולם אמרו לי לא לעשות את זה" \ צילום: אי.אף.פי

התנהגות תוקפנית על הסט

במרוצת עשר השנים שחלפו מאז יצא למסכים החלק השלישי בסידרת בלייד, הפך הסרט המקולל לפלופ בעל מימדים מיתולוגיים. סנייפס לא היה מרוצה עוד לפני שהתחילו הצילומים, וחש כי הבמאי, דיוויד גוייר, מנסה לצמצם את זמן המסך של בלייד לטובת שתי דמויות משנה, שגולמו בידי הכוכבים הצעירים רייאן ריינולדס וג'סיקה בייל. בשלב מסוים פצח סנייפס בשביתה איטלקית וסירב לצאת מהטריילר שלו. בשלב אחר, האשים את ההפקה בגזענות. אם לא די בכך, הוא גם ביקש מכל השחקנים ואנשי הצוות לפנות אליו רק כ"בלייד".

ההתנהגות שלו על הסט היתה כה תוקפנ.ית ופרנואידית, עד כי השמועות מספרות כי גוייר הופיע לעבודה באחד הימים עם חבורה של שומרי ראש. הסטנדאפיסט פאטון אוסוולט, שעשה בסרט תפקיד קטן, סיפר בראיון שהעניק ל־AV Club כי עננה מפוארת של מריחואנה עמדה באופן קבוע מחוץ לדלתו של סנייפס, וכי העבודה איתו היתה ללא כל ספק הסיוט הגדול ביותר של חייו המקצועיים. סנייפס מעולם לא הגיש נגדו תביעת דיבה על הדברים האלה.

לאחר שהסרט יצא למסכים והתקשה לשחזר את הצלחת שני החלקים הקודמים בסידרה, סנייפס החליט לתבוע את המפיקים, אולפני ניו ליין, תוך כדי שהוא מאשים אותם ברשימה ארוכה של הפרות חוזה ועבירות אחרות. וזה, כפי שהוא למד על בשרו בתוך חמש דקות בערך, דבר שלא עושים בהוליווד. אלא אם כן בא לך שהוליווד תוציא חוזה על הקריירה שלך.

התעשייה תייגה אותו מייד כ"בעייתי", "לא נאמן" ו"אחד שהשתן עלה לו לראש באופן מסוכן", והוא הוכנס לרשימות השחורות של כל האולפנים בעיר. בין 2004 ל־2014 הופיע סנייפס בעשרה סרטים; רק אחד מהם - "רחובות ברוקלין", שבו עשה תפקיד קטן, רגע לפני שהורשע ונשלח לכלא - זכה להיות מופץ בקולנוע. כל היתר הלכו ישר לווידאו, במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, הם הלכו ישר לפח.

בדיוק כשהיה נראה שסנייפס הגיע לתחתית, האדמה נפערה תחתיו, והתברר שיש לו עוד הרבה לאן ליפול. ב־2006 נפתחה נגדו חקירה פדרלית של רשות המסים, בטענה שהיה שותף לקנוניה שמטרתה הונאת מס. הוא אמנם זוכה בסופו של דבר בסעיפי הקנוניה שבהם הואשם, אך הורשע בשלושה מקרים שונים שבהם לא שילם מס הכנסה - ונשלח לשלוש שנות מאסר בפועל. 

"בלייד 3" היה אמור להיות עבורך סיבוב ניצחון, אבל אפשר לומר שהוא הרג לך את הקריירה לעשר שנים. אתה מצטער שעשית את הסרט הזה? היית בוחר להתנהל אחרת?

"ברור שהייתי עושה הרבה דברים אחרת. אבל המותג עדיין פופולרי. כל הזמן שואלים אותי לגביו. אם ההזדמנות תבוא ונמצא את האנשים המתאימים ואת התמיכה הרוחנית הנכונה, יהיה אדיר לעשות עוד סרט בסידרה. נוכל לעשות שימוש בטכנולוגיות שהתפתחו בעשר השנים שחלפו מאז הסרט הקודם, והמעריצים יקבלו את מה שהם רוצים. אם זה יעבוד, סבבה. אם לא, יוכלו להתחיל את הסידרה מחדש עם מישהו אחר".

ומה הלאה? איזה סוג של תפקידים אתה רוצה לעשות בשנים הקרובות?

"התוכנית היא לגוון. גם כשחקן, אבל גם כמפיק. יש כמה פרויקטים שאני מפתח עכשיו. אני גם מדבר עם ספייק לי פעם בשבוע, ואנחנו מנסים לבחור משהו לעשות יחד. רצינו לעשות סרט ביוגרפי על ג'יימס בראון, אבל הקדימו אותנו עם זה. הבעיה היא שספייק לא עושה סרטי אקשן. קשה לדמיין אותו עושה סרט בסגנון 'קונג פו האסל'".

יש עוד מישהו מהעבר שהיית רוצה לעבוד איתו שוב?

"בורכתי בכך שעבדתי עם כמה וכמה אלופים במשקל כבד. שחקנים גדולים. במאים מוכשרים. הייתי עושה עוד סרט עם כל אחד מהם". 

איך אתה רואה את עולם הסרטים כיום, בהשוואה לתקופת הזוהר שלך בשנות התשעים?

"בשנות התשעים לא באמת הבנתי את ההשפעה שיש לסרטים על אנשים. היום, הכוח של המדיום הרבה יותר ברור לי. וברור לי שקיבלתי הזדמנויות לעשות דברים, שרוב האנשים בעולם לעולם לא יקבלו. אבל אני לא מסתכל אחורה ולא מתעסק בסיכומים. זו רק ההתחלה. פרק 2 רק נמצא בתחילתו". 

גולדי הון. התחלה משותפת \ צילום: GettyImages

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו