הדיקטטורות של היום מתוחכמות יותר

עבור הישראלים ששקעו בחודשים האחרונים בירי הרקטות ובאיום המנהרות של חמאס ולחלופין בדיווחים על עלילות ההרג בחסות דאעש בעיראק, חשבון הטוויטר של אן אפלבאום הוא אמצעי מצוין לקריאת עומק על המתרחש בחזית אחרת - בין רוסיה לאוקראינה. אפלבאום - סופרת, עיתונאית ובעלת טור ב"וושינגטון פוסט" ובמגזין "סלייט", שחוקרת וכותבת על מזרח אירופה כבר 25 שנה - מצייצת מדי יום תובנות מסקרנות על המניעים הפוליטיים הנסתרים של פוטין, על התגובה התמוהה (או למעשה האין־תגובה) העולמית למשבר ועל התמורות שעלולות לחול באירופה ובעולם כולו בשל הסכסוך - לדוגמה האיסור שהטיל פוטין השבוע על ייבוא סחורה ממדינות האיחוד האירופי (ייבוא שמסתכם ב־120 מיליארד דולר בשנה). 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מיותר לציין שאפלבאום (50) היא הרבה יותר מאושיית טוויטר; מדובר באחת הדמויות המשפיעות ביותר בחקר הסטליניזם והעידן הסובייטי, ומומחית למדינות פוסט־קומוניסטיות במזרח אירופה. הביוגרפיה שלה - בת להורים יהודים רפורמים מוושינגטון, שעברה לוורשה בשליחות עיתונאית בסוף שנות ה־80 ועם השנים נישאה לרדוסלב שיקורסקי, כיום שר החוץ של פולין ואחת הדמויות הבולטות בפוליטיקה במדינה (לזוג שני בנים, אלכסנדר ותדאוש) - בהחלט מעוררת סקרנות ומוזכרת תמיד לצד פעילותה המקצועית.

אבל הרזומה של אפלבאום מוכיח שהיא לא זקוקה לתמיכות מבחוץ: בשנת 2004 היא זכתה בפרס פוליצר על ספרה "גולאג", המגולל את המניעים, התהליכים והפרקטיקה של מחנות הכפייה הסובייטיים. ובכלל, היא לא חסידה גדולה של שיגרה: בשנה שעברה כתבה, לצד מחקרי העיון שלה, גם ספר בישול על אוכל פולני; בשבוע שעבר פירסמה ביקורת ב"ניו ריפבליק" על האוטוביוגרפיה החדשה של הילארי קלינטון; היא כתבה פרשנויות ומאמרים בכל הבמות הנחשבות - מה"ניו יורקר" וה"וול־סטריט ג'ורנל" ועד "די וולט" והמוסף הספרותי של ה"טיימס" הלונדוני, ואם הולכים אחורה שני עשורים מגלים שגם מדריך טיולים נמצא בקורפוס שלה. 

לפני שנתיים פירסמה אפלבאום את ספר העיון "מסך הברזל - ריסוק מזרח אירופה", שרואה עתה אור בעברית (עם עובד, בתרגום כרמית גיא). הספר מתאר בפרטנות את הלכי הרוח והאקלימים החברתיים שלאחר מלחמת העולם השנייה, שאיפשרו את היווצרות מדינות הלוויין של הטוטליטריזם הסטליניסטי - בדגש על פולין, הונגריה וגרמניה המזרחית. 

"מסך הברזל", שזכה בפרס קנדיל והיה מועמד ברשימה הסופית לפרס הספר הלאומי בארה"ב, נקרא כרשת קורים דקיקה אך איתנה; אפשר ללמוד ממנו על הטוטליות של הסטליניזם - שמצד אחד היה אידיאל חברתי רב־לאומי, ומצד אחר פעל, התקיים והיה תלוי במיליוני אנשים שמילאו פונקציות בשירות הדיקטטורה. זו כרוניקה היסטורית של קולקטיב שמלאה בסיפורים פרטיים כואבים. היא מתארת מינוי "סטלין קטן" בכל מדינת משטר (אולבריכט במזרח גרמניה, ביירוט בפולין וראקושי בהונגריה), שיטות גיוס ופעולה של המנגנונים החשאיים (למשל אזרחים שקדחו חורים זעירים בקירות המשותפים לשכניהם כדי לצותת להם) והקולקטיביזציה הברוטלית של הרכוש הפרטי (אפלבאום מתארת כיצד אטמו בעלי חנויות חלונות ראווה בלוחות עץ כדי שלא ינושלו מעסקיהם).

"מה צריך כדי למשטר חברה?"

מכלול התהליכים הופך את ספרה של אפלבאום לכזה העוסק בנפש האדם בחברה מושתקת, ומשרטט את הנחמה הפסיכולוגית (לכאורה) שמציעים המשטרים הללו. אפלבאום, כנראה מאמינה גדולה באדם, מסיימת את ספרה בהדגשת הטעות הגורפת של ההיסטוריונים דאז, שהאמינו כי הטוטליטריות הסובייטית בלתי מנוצחת. "כולם טעו. בני אדם אינם מסגלים לעצמם 'אישיות טוטליטרית' בקלות כזו", היא כותבת, "גם כאשר הם מכושפים בידי פולחן של מנהיג מפלגה, מראית העין עלולה להטעות". 

בראיון ל"ישראל השבוע", שנערך עימה באמצעות סקייפ, מגלה אפבלאום כי העניין שלה בראשיתה של הטוטליטריות הסובייטית במזרח 

אירופה נוצר כשחוותה אותה על בשרה. "גרתי בפולין בסוף שנות ה־80 ונסעתי הרבה גם למזרח גרמניה ולהונגריה", היא מספרת, "והזיכרון המשמעותי שלי מאותה תקופה היה שכולם מסביבי הבינו שהמשטרים הטוטליטריים האלה הם מאוד מטופשים ושהם אסון כלכלי ופוליטי. רק כמה שנים מאוחר יותר תהיתי לעצמי - אם המשטרים הללו הפכו לאסון כל כך גדול, איך הם בכלל נוצרו מלכתחילה? ואז התחלתי לחקור את המניע הראשוני, ולבדוק מה צריך לעשות כדי למשטר חברה. באופן הטכני ביותר, איך מנהיגות עושה את זה?"

מספרך עולה כאילו הדיקטטורה הסובייטית הביאה בחשבון הכל: משליטה באמצעי התקשורת, דרך טיפול באויבים ריאקציונרים ועד פיזור משתפי פעולה חשאיים. לספונטניות ולחשיבה עצמאית היה בכלל מקום? 

"כן, אבל ההחלטה של סטלין להשליט דיקטטורה על עמו הגיעה לאחר חשיבה אסטרטגית ארוכה שאפיינה את הסובייטים. עם זאת, היו אילוצים ומעשים ספונטניים בשיטה, והם אירעו בעיקר כשהצבא עדיין לא היה בשטח וכששיגרת החיים נוהלה בידי האזרחים. ברגע שהסובייטים כבשו את כל מזרח אירופה, הם התקשו לפקח על השיטה, והצליחו בכך רק לאחר שהצבא שלהם שלט בשטח. אבל חשוב לזכור שמה שאיפשר את ההפיכה של המדינות הללו - פולין, הונגריה, גרמניה - לכפופות לשלטון הטוטליטרי הסובייטי, היה החורבן וההרס של המלחמה, שיצרו מצב פסיכולוגי ופיזי מתאים להשתלטות שכזו".

את מסיימת את הספר ב־1956, בשביתת הפועלים בפוזנן שהתפתחה להפגנות אלימות בפולין נגד המשטר, ובמרד העממי בבודפשט שבשיאו נוסר פסלו של סטלין ב"כיכר הגיבורים". אבל המשטר שרד עוד שנים לאחר מכן. מדוע עצרת דווקא בנקודה הזו?

"מן הסתם ספר שהיה מתאר את הטוטליטריזם הסובייטי עד סופו היה ספר ארוך מאוד", היא צוחקת, "אבל למען האמת עם מותו של סטלין ב־53' המציאות שאני מתארת בספר החלה להשתנות. המשטר של שנות ה־70 וה־80 כבר לא פיקח באלימות ובכבדות על האנשים כפי שעשה זאת בשנות ה־40 וה־50. לאחר סטלין חלו תמורות והתפתחויות במבנה של המדינות תחת המשטר, וההתקוממות בפוזנן ב־1956 היתה סימן אחד מני רבים לכך שהמערכת נכשלה במה שהיא ביקשה לעשות - לשנות את דרך המחשבה והחשיבה של מיליוני אנשים. רוב האנשים זוכרים את האביב של פראג ואת השינויים של שנות ה־80 שהובילו לנפילת מסך הברזל ב־1989. אבל כבר ב־1956 היה ברור לרבים שהמערכת נכשלה; זה אמנם לא הגיע לכדי מלחמה או להתמרדות ששינתה לחלוטין את המצב, אבל כבר אז פולין, הונגריה וגרמניה המזרחית פיגרו אחר המערב בצמיחתן הכלכלית, וזה היה מדד לכישלון".

זיכרונות מבסלאן

בגרמניה, ולמעשה בעולם כולו, חגגו השנה 25 שנים לנפילת חומת ברלין. דור שלם התבגר באירופה דמוקרטית ופלורליסטית, וכיום עבור צעירים רבים המחשבה הסטליניסטית היא בגדר מדע בדיוני. אפלבאום מסכימה להנחה הזו אבל מסייגת: "טוטליטריזם סטליניסטי בהחלט לא אפשרי יותר - כי העולם השתנה והמדיה התפתחה מאוד - אבל יש מודלים חדשים של טוטליטריזם, וחלקם אולי אפילו מסוכנים באותה המידה. אם מביטים על הצורה שבה רוסיה, סין או כמובן איראן מתנהלות כיום, מבינים שאלה דיקטטורות הרבה יותר מתוחכמות מהדיקטטורה של סטלין. למרות שכמה עקרונות של סטליניזם עדיין טבועות במדינות הללו, הן שונות מאוד. 

"בניגוד לימי סטלין, כיום המנהיג הדיקטטורי אינו מסוגל למגר לחלוטין את מתנגדיו ולהשתיק קולות שנויים במחלוקת תחת שלטונו, ולכן מטרתו העיקרית היא לתמרן ולבצע מניפולציות רבות בכלי התקשורת שעומדים לרשותו, כך שרוב העם עדיין יתמוך במשטרו. סטליניזם כפי שהיה - למעט צפון קוריאה שהיא עדיין מדינה סטליניסטית - אינו קיים יותר, אבל יש בהחלט דיקטטורות מודרניות שנאמנות לרוחות אחרות של טוטליטריזם". 

מה לדעתך מונע מרוסיה לבצע את השינוי המחשבתי שיהפוך אותה לחברה דמוקרטית אמיתית, עם חופש מחשבה אמיתי?

"אני לא חושבת שהבעיה טמונה בעם הרוסי, אלא דווקא בשלטון שלו. השלטון במוסקבה פועל מתוך מניע אינטרסנטי מאוד: לשמר את האליטה הכלכלית שלו - שנהנית מרווחים עצומים של מיליארדי דולרים - ולמנוע מיתר העם ליהנות מגישה אל הרווחים הללו. זה עד כדי כך פשוט. מובן שיש מימד אידיאולוגי, ותפיסה של רוסים רבים לגבי האופן שבו העולם מתנהל, אבל לא המימד הזה הוא מה שמותיר את האליטה הזו כל כך יציבה".

באחד הציוצים האחרונים שלה צירפה אפלבאום את הפלת המטוס המלזי במזרח אוקראינה - שיורט כנראה על ידי טיל ששיגרו בדלנים פרו־רוסים - לשרשרת אירועים משנים עברו, שכללה את ההשתקה ואת העלמת הראיות סביב טביעת הצוללת הגרעינית הרוסית "קורסק" באוגוסט 2000, והטבח בבית הספר בבסלאן ב־1 בספטמבר 2004, שבו חטפו פעילי טרור צ'צ'נים מאות ילדים ומבוגרים כבני ערובה, ושהסתיים ב־344 הרוגים.

"התרסקות המטוס המלזי התקשרה אצלי למקרים בבסלאן ובקורסק כיוון שכל שלושת האירועים הללו הם תוצר פסול של כאוס פוליטי, והותירו אחריהם עמימות וחוסר בהירות", אומרת אפלבאום, "דבר אחד ברור - לאחר נפילת המטוס העולם הבין שמה שמתרחש באוקראינה אינו רק תקרית פוליטית מקומית, כפי שרוסיה מציגה זאת, אלא מהלך מחושב של רוסיה. רבים מהמנהיגים הרוסים במערכה באוקראינה השתתפו בקונפליקטים קודמים - אחד מהם היה מעורב בצ'צ'ניה, אחר היה בכיר בקג"ב; רובם הם קצינים בשירות החשאי של רוסיה, שמנהלים את הטקטיקה של השלטון באוקראינה בעזרת מימון רוסי ובעזרת נשק רוסי מתוחכם מאוד". 

לשאלה האם הפלת המטוס ואירועים דומים יובילו להסקת מסקנות בקהילה הבינלאומית לגבי הנעשה באוקראינה ולפעולה כלשהי מצד המערב, עונה אפלבאום: "אני לא יודעת, אבל אני מקווה מאוד שכן. הבעיה היא שבכל קונפליקט ובכל מקום - התשוקה לא לעשות כלום היא מאוד חזקה".

כשר החוץ, בן זוגך מעורב בוודאי בהתייחסות הפולנית למשבר. את מעורבת בו כעיתונאית וכפרשנית. "נשמות טובות" לא מותחות ביקורת על כך שאתם דורכים זה לזה על האצבעות? 

"בעבודתי העיתונאית אני לא מדווחת אלא בעלת טור - ואילו הייתי ריפורטית, זו בהחלט היתה בעיה. נכון, אני כותבת מנקודת מבט מסוימת, וזה ברור לכולם למי אני נשואה. אני ובעלי לא מחביאים את נישואינו. לאורך השנים לא היתה שום בעיה עם זה, וחשוב גם לזכור שאני כותבת על רוסיה ועל מזרח אירופה זה 25 שנה, וכתבתי ספרים על האזור הזה הרבה לפני שבעלי הפך לשר החוץ. קבעתי לעצמי כללים לגבי עניינים ונושאים שלא אכתוב עליהם. על פוליטיקה פולנית, לדוגמה, לעולם לא אכתוב, וכך גם על עניינים שקשורים לבעלי. המשבר באוקראינה שינה קצת את המצב, אבל אנחנו מסתדרים". 

"הפחד הכללי פחת"

יהדותה של אפלבאום נוכחת בחייה המקצועיים והפרטיים, לא תמיד מתוך בחירה שלה. ב־2011, למשל, היה רדוסלב שיקורסקי - שכבר שימש בתפקידו הנוכחי - יעד לפרסומים אנטישמיים, שכוונו גם למוצאה של רעייתו. העניין גרר תביעה מצד שיקורסקי והכרזה מצידו על מלחמת חורמה נגד פרסומים דומים. במחקרים ההיסטוריים שלה היהודים תמיד נוכחים - וכך גם ב"מסך הברזל".

ביומנו של יוליוס מרגולין, היהודי מפלשתינה שנקלע לפולין ב־1939 ונכלא על לא עוול בכפו למשך חמש שנים במחנות כפייה בגולאג, הוא נזהר שלא להשוות בין פשעי הנאצים והסובייטים - למרות הסבל הנורא שעבר. האם הזהירות הזו טובה בכלל? 

"זה בהחלט מגרה להשוות בין פשעים סובייטים ונאצים, גם כי יש הקבלות פיזיות לפשעים הללו וגם כי הן נעשו פחות או יותר באותה תקופה בהיסטוריה, כך שמאוד נוח לדבר עליהם באותו הקשר. זה גם נכון שבמהלך ההיסטוריה התעלמנו לא אחת מהעובדה שגם המשטר הסטליניסטי ביקש להשמיד ולדכא קבוצות אתניות שונות - כולל היהודים למעשה. סטלין ביצע טיהור גדול של יהודים בשלהי שנות ה־40, ואנשים במשך שנים נעצרו על היותם יהודים. 

"הקלישאה שלפיה היטלר רצה להרוג אנשים בגלל הרקע האתני שלהם וסטלין רצה להרוג אנשים בגלל הרקע הכלכלי שלהם - אינה נכונה. האמת היא שסטלין היה מניפולטור גדול של קונפליקטים אתניים, ובהחלט תקף קבוצות אתניות בזמנים שונים. כך שלדעתי, כן חשוב להשוות בין המשטרים; אנשים רבים היו קורבנות של שני המשטרים גם יחד - רבים בפולין ובמערב אוקראינה ששהו במחנות של היטלר, שהו אחר כך במחנות של סטלין ולהפך. עם זאת, אני לא חובבת של השוואת מספרי קורבנות; אני כן מעודדת דיבור על המסרים ועל האופן שבו המשטרים הללו חשבו ודיברו". 

ומה לגבי תופעת הגילוי המאוחר של יהדותם של אנשים - שמתגברת בפולין ובהונגריה? האם היא תוצר פוסט־קומוניסטי מובהק?

"זה מעניין כי ממש לאחרונה ביקרתי בקרקוב, דיברתי עם מנהל ה־JCC בעיר (המכון היהודי; ע"ל), והוא סיפר לי שיש יותר ויותר יהודים בפולין, ולא כי אנשים עוברים לשם, אלא כי מקומיים אומרים לפתע 'סבתא שלי היתה יהודייה, או אמי החורגת היתה יהודייה - וכעת אני גם רוצה להיות יהודי'. יש לחץ מצד הקהילה לפתוח גני ילדים יהודיים - וזו עובדה מדהימה אם חושבים עליה לעומק. יש מעונות יום יהודיים בפולין - לא רק בתי קברות. זו אכן תופעה שהחלה לאחר נפילת הקומוניזם, בתקופה שבפולין וגם במדינות אחרות החברה הפכה ליותר פלורליסטית. לאנשים היה לפתע ביטחון עצמי לקבל החלטות לגבי עצמם. הפחד הכללי במדינה פחת, וזה השפיע גם על הזהות היהודית של האנשים. זה בהחלט תוצר של חירות פוליטית".

"לבשל - או שאהיה רעבה"

למרות הנדודים והקוסמופוליטיות, אין ספק שאפלבאום של ההווה היא פולנייה גאה. אף שהיא קיבלה את אזרחותה רק בשנה שעברה, העשורים שלה בוורשה נוסכים בה ביטחון לקבוע כי "חלף מספיק זמן - 25 שנה ודור של פוליטיקה חדשה שקם בפולין - כדי להפסיק לחשוב עליה כעל 'מדינה פוסט־קומוניסטית'. אנחנו הרי כבר לא מדברים על אוסטריה כעל מדינה 'פוסט־הבסבורגית'. מנקודת מבט מסוימת זו כבר דמוקרטיה אירופית, ולדעתי פולין כבר שם. היא סיפור הצלחה גדול, ואני לא חושבת שהפולנים עצמם יודעים זאת. הם קצת מזכירים את הישראלים במובן הזה - בכך שהם הרבה יותר מתלהבים לבקר את המדינה מאשר לשבח אותה.

"פולין השיגה ב־20 שנה דמוקרטיה יציבה וכלכלה ראויה, והיא אחת המדינות היחידות ביבשת שלא חוותה משבר כלכלי ב־2009. הכלכלה אמנם לא צומחת פה במהירות, אבל היא צומחת בקביעות. זה מקום פלורליסטי ופתוח שבו אנשים וארגונים יכולים לפעול. זה כמובן עוד לא מקום מושלם - התקשורת בפולין די חלשה והשיח הציבורי יכול להשתפר, אבל זו מדינה שאף שהיא עדיין ענייה יותר ממדינות אירופה המערביות, היא אינה שונה מהן באופן מהותי".

גם אחרי 25 שנה בפולין, עדיין יש בך תודעה של מהגרת. מה גורם לאאוטסיידרית לכתוב ספר בישול על אוכל פולני? 

"זה סיפור אמיתי מאוד: למדתי לבשל אוכל פולני כשגרתי בכפר בפולין בזמן כתיבת הספר הראשון שלי. זה היה בתחילת שנות ה־90, לפני שהיו פה סופרמרקטים טובים ומסעדות ראויות, והיתה נקודה שבה הבנתי: או שאלמד לבשל סלק ואכין משהו מעניין ממרק עוף ומגזר, או שאהיה רעבה. לא היתה לי ברירה, אלא ללמוד כיצד לבשל אוכל פולני בעזרת המרכיבים שעמדו לרשותי. כיום המצב שונה כמובן - אפשר להזמין סושי בקלות, וגם בכפר אפשר לקנות אוכל שלא היה זמין לפני 20 שנה. כאאוטסיידרית אני חושבת שהתעניינתי בעיקר בשינוי שהמטבח הפולני עבר ב־25 השנים האחרונות מבחינת המגוון והאפשרויות והצורות שלפתע קיבל. לא רק הפוליטיקה השתנתה - גם האוכל. נוצרו דרכים חדשות לבשל מתכונים מסורתיים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו