דנידין כבר לא מגויס
מקופיקו הצנחן ועד הספורטאים הצעירים נגד מצרים - ספרות הילדים בעשורים הראשונים למדינת ישראל התגייסה למאמץ המלחמתי • עם הזמן והתקינות הפוליטית, הז'אנר נכחד • האם מבצע "צוק איתן" יוביל לביטוי מחודש למציאות הביטחונית?
החייל האמיץ ביותר בתולדות מערכות ישראל הוא כנראה גיבור ספרותי בדיוני. 30 פעמים במהלך 60 שנים נחלץ דנידין, הרואה ואינו נראה, לעזרת מדינת ישראל. במלחמת ששת הימים הוא טיפל במטוסים הסורים, ולאחריה סיכל איום טרור. הילד ששתה את הנוזל הסגול, פרי עטו של שרגא גפני הידוע בשם העט און שריג, היה בשנות ה־60 וה־70 התשובה הטובה ביותר של ישראל לאויבים ממדינות ערב, והפך לגיבור ילדים אמיתי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מבקר הספרים אוריאל אופק כתב אמנם, בזמנו, כי ספרי דנידין כתובים בעברית קולחת, אך גם כי גפני הופך את הערבים ל"חיות אדם". מאז, צמחו על ספרי דנידין תיאוריות קולוניאליסטיות למכביר; אך גפני, שנפטר לפני כשנתיים בגיל 86, לא הסתיר מעולם את עמדותיו הפוליטיות - לא בספריו שלוו בתיאורים פטריוטיים ובוודאי לא בחייו הפרטיים, בראיונות המעטים שהעניק.
ההתגייסות הספרותית של גפני לכוחות הביטחון מול האיומים הביטחוניים, לא הסתכמה ב"דנידין". תחת שם אחר, אבנר כרמלי, הוא פירסם את סידרת "הספורטאים הצעירים", המגוללת את עלילותיהם של שני תלמידי תיכון שהתקבלו לשחק בנבחרת ישראל בכדורגל. אחד הספרים הזכורים ביותר בסידרה, "ישראל נגד מצרים", ראה אור רגע לפני השלום ההיסטורי עם המדינה השכנה, ובו מתוארת סצנה בלתי נשכחת, שבדיעבד נקראת כנאיבית וסטיגמתית: "ברור לכל שאם המצרים היו נוחלים תבוסה במשחק זה, היו הם מאשימים את השופט הצרפתי בנקמה בהם, מחמת מוצאו היהודי. מצב זה היה עלול לשמש הוכחה נוספת לאמת הישנה־נושנה שליהודים אין מה לעשות בגולה, ועליהם לעלות, כפי שעשו אחיהם, לישראל, שם יהיו ישראלים גאים כמונו, ולא ימצאו עצמם במצבים לא נוחים".
אלון ורפי, כוכבי הנבחרת שיצר גפני, עמדו כמובן בכל המשימות שעמדו בפניהם ואף היו נציגים בפעולות נועזות בעורף האויב. התפצלות נוספת של גפני היתה סידרת "הימאים", שגם בה נלחמו הילדים היהודים הצעירים באויבים אשר באו לכלות את המדינה הצעירה.
לובשים מכנסי קופיקו?
אבל בעוד ספריו של שרגא גפני זכו לביקורות רבות על האופי הבוטה שלהם ולא הצליחו לשרוד את הפער הבין־דורי, אבי אבות המזון של ז'אנר ספרות הילדים המגויסת למערכה, "קופיקו", חוגג בימים אלו 64 שנה. עם זאת, קופיקו רחוק מאוד מפנסיה: אם בשנות ה־60 הקוף המדבר שיצרה תמר בורנשטיין־לזר היה בעל פרופיל קרבי ושירת בצנחנים, ברבות השנים נושלו העלילות הצבאיות מחייו, ודמותו התקבעה בעיקר כביטוי לישראליות שובבה וקונדסית. הקוף הלוחם והפטריוט הפך למכונת מזומנים בדמות ארטיק וסידרת טלוויזיה.
הקשר בין קופיקו לצבא הפך להיסטורי כאשר בעלילת הספר "קופיקו בצבא" מוצג הקוף במכנסיים שונים מן הדגמ"ח הצה"לי המוכר - אנקדוטה ששרדה דורות של חיילים שהשתמשו בביטוי "מכנסי קופיקו". בכלל, דומה שהמלחמות הישראליות מסרבות להשתחרר מהניצחונות ההרואיים של גיבורי ספרי הילדים. רק בשבוע האחרון השתמש אחד ממפקדי הצבא הבכירים במבצע צוק איתן, בניסיונו להסביר לתקשורת הישראלית את המצב, כי "לא יהיו פה פתרונות דנידין". ואם כבר סלנג עממי - הוא היה נחלתם של הסופר יגאל מוסינזון ושל חבורת חסמב"ה פרי עטו, שמלחמותיה מתחילות עוד במפגש עם הבריטים בימי המנדט.
בעשורים האחרונים נעלם התוכן הפטריוטי־מיליטנטי מספרי הילדים. שילוב של עידן חדש, תקינות פוליטית והיפתחות לתרגומי ספרי ילדים מן העולם גרמו להוצאות הספרים לשנות את קווי העלילה. ההתרחקות של סדרות הטלוויזיה לילדים מנושאים צבאיים אף היא גרמה לז'אנר להיכחד, וכותר ששמו "אבא יוצא למילואים" - ספר המאויר בפלסטלינה שכתבו יועז הנדל ואבי פרידמן, נראה כמעט תלוש באקלים הספרותי בישראל - לא רק בגלל הבחירה הנושאית אלא גם בגלל הצטמצמות השירות במילואים לאורך השנים. בחודש האחרון הנושא הפך לרלוונטי באלפי בתים בישראל. האם השינוי הזה יוביל למגמה?
* * *
תפילה ללא גבולות
ספרה של ג'ניפר קלמנט, משוררת וסופרת אמריקנית המתגוררת רוב חייה במקסיקו, נחת אצלנו בשקט, אבל השקט הוא מראית עין בלבד: קלמנט ביססה את הסיפור על מחקר בן עשר שנים, שבו הקשיבה לעדויות של נשים ממדינת גררו שבמקסיקו, מדינה הנשלטת באופן כמעט טוטאלי בידי ברוני סמים. היא הקשיבה לבנות ולנשים של סוחרי סמים, אסירות בכלא "סנטה מרתה אקטיטלה", נשים שנאלצו לשהות שנים במסתור, פושעות או קורבנות פשע. מכל אלה רקמה עלילה בדיונית אך ריאליסטית להחריד, וכך יצרה רומן מרתק שהוא גם מסמך חשוב.
הגיבורות של "תפילות לחטופות" משוטטות במרחב קסום - ג'ונגל עבות משובץ במטעי בננות, פפאיה ופרחים נדירים. אך התפאורה האקזוטית אינה אלא ניגוד חריף למציאות: האזור כולו כמעט ריק מגברים, שכן רובם גונבים את הגבול לאמריקה על מנת למצוא פרנסה ומשאירים את הנשים להתמודד עם עוני חייתי ויומיום אלים: סוחרי הסמים מגיחים מדי פעם במפתיע, במטרה לחטוף נערות שישמשו שפחות מין ומושא להתעללות לקרטלים; רבות מהן נעלמות, ומעטות חוזרות בדרך נס. כל אלה מחייבים את הנשים לנקוט פעולות הישרדות - הן מחפשות את הילדות לבנים, משחירות את שיניהן ומכערות את פניהן. כשנשמעים הדי רכבי השטח דוהרים לעיירה, הן מחביאות את הבנות בבורות הפזורים בחצרות האחוריות, לא תמיד בהצלחה.
גיבורת הרומן, נערה המתבגרת בצל מציאות בלתי אפשרית ומחזיקה בשם האירוני ליידי די, ממחישה בגוף ראשון כיצד מציאות של מצוקה ואלימות הופכת ומעוותת את כל מושגי הבסיס. עבור ליידי די משפחה היא אב בוגדני שנעלם ואם אלכוהוליסטית, שאוהבת אותה בדרכה האלימה; בית הספר לא באמת קיים, אך עבורה חינוך הוא לדעת מה עושים כשלפתע צצה גופה בחצר, כיצד מתמודדים עם מסוקי הריסוס שמפזרים רעל חומצי מעל העיירה או איך מטפלים בחברה שזה עתה ירו בה.
הנימה שנוקטת המספרת בקולה של ליידי די עלולה להטעות: הסגנון הישיר והמקצב המקוטע עלולים להתפרש כמעמיסים את עצמם על טקסט טעון ממילא. אבל ככל שהעלילה מסתעפת, דווקא המונוטוניות מוכת השמש מסייעת לא רק לספוג את האירועים הקשים אלא גם לפתח חמלה כלפי דמויות שנויות במחלוקת. כך ש"תפילות לחטופות" הוא פצצה שמתפוצצת בשקט. הוא מזכיר לנו את יכולתה של ספרות, גם בימים קשים מאין כמוהם, לפתוח אותנו לכאבם של אחרים.
תפילות לחטופות / ג'ניפר קלמנט
מאנגלית: יואב כ"ץ / פן/ידיעות ספרים, 247 עמ'
נטע הלפריןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו