גיבורי התהילה

אופיר, אני בתל השומר... ליטף אותי רסיס, אולי בא לך לבוא?" אמר סרן רן בן־עטיה לאשתו הטרייה, כשהתקשר אליה בשבת שעברה אחרי שנפצע בקרב ליד בית לאהיה בצפון רצועת עזה. הוא שוכב עכשיו במיטתו, ידו המרוסקת חבושה, צינורות מחוברים לגופו.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אבל רן לא מוריד את החיוך מפניו. הוא, בן 27, קצין מטה של גדוד בנח"ל, הוביל כוח בדרך לאיתור ולפיצוץ מנהרת תופת, כשצלף פלשתיני פגע בו. הכדור פילח את כף ידו, עבר דרך הירך והגיע לגב. "מצאתי את עצמי לבד, חשוף. הבנתי שאם לא אזוז, אני אמות, ושאם יבואו אלי, אני אסכן את החיילים האחרים. איכשהו אספתי את עצמי וזחלתי 20 מטר לאחור, והתנפלו עלי הפרמדיקים. פחדתי למות מאיבוד דם, הרגשתי שזה קורה. מסביב היו המון רעש ועשן, לחימה בלתי פוסקת. היו לי כאבי תופת, ובתוך כמה דקות הגיע מסוק לחלץ אותי".

באותו זמן ישבו הוריו של רן, ציפי ושאול, בבית קפה בכפר סבא, אחרי שחגגו את הולדת נכדם. "היא הזמינה כוס קפה, והתחילה לבכות. לא הבנתי מה יש לה", מספר אביו של הקצין. "דאגתי מאוד לבן שלי, ידעתי שהוא יהיה בין הראשונים לצאת לקרב. אני מכיר היטב את צפון הרצועה, הייתי ממש שם באותו מקום בתור חייל בשנות השבעים, אבל לא אמרתי כלום לאשתי, היא גם ככה דאגנית".

כשאמא ציפי, מנהלת גן ילדים בעיר, קיבלה את שיחת הטלפון המבהילה, היא מיהרה לצאת עם בעלה לבית החולים שיבא. אבל רק אחיו הגדול של רן, ניב, הספיק לראות אותו לפני שנכנס לניתוח. הקצין דאג להצטלם, מחויך, לסמן באמצעות האגודל שהכל בסדר, כדי שהוריו לא ידאגו. "ידעתי מה עובר עליהם באותו זמן, ורציתי שיירגעו".

"אהיה כשיר לפיינל פור הבא". סרן רן בן־עטיה בביקור של שחקני מכבי ת"א, יוגב אוחיון וגיא פניני

סרן בן־עטיה היה בחודשים האחרונים בחברון ונטל חלק בפעילות במסגרת מבצע "שובו אחים" אחרי חטיפת ורציחת שלושת הנערים בגוש עציון. כשצה"ל יצא למבצע צוק איתן, ירד הגדוד לעזה, ורק לאחר הכניסה פנימה הוא התחיל להבין מה מחכה לו שם.

"בהתחלה, כשחצינו את הגדר ונכנסנו לשטח הרצועה, זה היה נראה כמו עוד אימון, הרגשנו שזה לא כוחות ושאנחנו הרבה יותר חזקים. אבל למחרת, ביום שישי בבוקר, הבנתי מה ההבדל בינינו לבין חמאס. ראינו איש זקן שוכב פצוע על האדמה עם קליע ברגל. ניגשתי אליו, לעזור לו לקום, כבר הושטתי לו יד ונגעתי בו, ואז גיליתי שיש מסביבו ומתחתיו רימונים. זזנו אחורה, ואז הוא בא לזרוק עלינו את הרימון. אחד החיילים הגיב במהירות וירה בו. אחר כך התברר שהאיש הזה בן 76, ושהוא כבר ישב בעבר בכלא הישראלי. פשוט לא ייאמן לאילו רמות הציניות יכולה להגיע".

בבית החולים יושבת ציפי, ומדי פעם היא נעלמת לרגע, מזילה דמעה לבד, בצד. "יש לי הקלה מסוימת", היא מודה. "אני שמחה שהוא לא נכה או פצוע יותר קשה. זה היה יכול להיות יותר גרוע".

את חשה הקלה מהעובדה שהוא כבר לא נלחם?

"לא, ממש לא, איך אני יכולה להגיד דבר כזה? מה זה משנה אם הבן שלי בפנים או הבן של השכנה או הבן של החברים? כולנו במלחמה".

רק לפני חודשיים רן היה בפיינל פור במילאנו. תמיד היה אוהד שרוף של מכבי תל אביב בכדורסל, וכשראה בטלוויזיה את הצהובים עולים לגמר היורוליג, החליט שהוא חייב להיות שם. בהתראה של רגע השיג לעצמו כרטיס למשחק, רכש כרטיס טיסה, והצליח לשכנע את המג"ד לשחרר אותו ל־24 שעות. כך הצליח לחזות מקרוב בקבוצתו האהודה זוכה בגביע אירופה ולהעלות בפייסבוק סלפי מהחגיגות.

ביום שני הוא הצליח לתפוס תנומה לקראת ניתוח נוסף, בן עשר שעות, שעבר למחרת. אבל אז אופיר העירה אותו; שחקניה הישראלים של מכבי, גיא פניני ויוגב אוחיון, הגיעו לבקר אותו, והביאו איתם את הגביע. "פתאום קמתי והתיישבתי כמו פנתר", הוא נזכר בהתרגשות, "וכשהם נכנסו לחדר שרתי להם את השירים שאנחנו תמיד שרים להם ביציע... הם היו בהלם. זה הכניס בי כל כך הרבה כוחות. אפילו בדרך לחדר הניתוח שרתי את השירים של מכבי".

"אנחנו רגילים שכולם הופכים את הכדורסל לאיזה דבר קיומי, מדברים על משחקים של חיים ומוות, להיות או לחדול", מספר פניני, "אבל הפגישה עם רן לימדה אותנו מה באמת חשוב. הוא פשוט אלוף אמיתי, ואם הצלחנו קצת לשמח אותו, אז זכינו".

היו השבוע עוד מבקרים בחדרו של רן במחלקת הטראומה בשיבא. שרים, חברי כנסת, קצינים בכירים, חברים מהגדוד, טייס המסוק שחילץ אותו מהתופת ("קבענו שיום אחד אני אבוא לרוץ איתו בטייסת"), ועוד אורח קטן, האחיין החדש הראל, בסך הכל בן עשרה ימים. 

ומה הלאה? "אני לא חושב יותר מדי רחוק", אומר רן. "מחכה לי שיקום ארוך, אצטרך לעבור עוד ניתוחים, זה יימשך הרבה זמן. אפילו את הקליע עוד לא הצליחו להוציא מהגוף שלי. דבר אחד אני יכול להבטיח: לפיינל פור הבא של מכבי אני אהיה כשיר".

גם חיבוק יכול לחנוק

מתחילת מבצע צוק איתן טופלו בתל השומר יותר מ־40 פצועים, רובם חיילים. מאות אזרחים פקדו בכל יום את המחלקות השונות, והעמיסו על הלוחמים ועל בני משפחותיהם ממתקים, עוגות, חטיפים, ספרי תהילים, בלונים ופרחים. "יכול להיות שאין אף אחד ברחובות?" צחקו כמה מההורים, "זה נראה כאילו כל המדינה נמצאת כאן". 

אלא שמתברר כי החיבוק החם והאוהב הזה יכול גם לחנוק. "אצל הבן שלי היו היום יותר מ־200 אנשים", סיפרה אחת האימהות. "כולם באים עם רצון טוב לתת, ובא לי לחבק כל אחד ואחת שמגיעים אלינו. יש לנו עם נפלא, וחיילים גיבורים, אבל באיזשהו שלב זה הופך להיות קשה מבחינה פיזית. יש חיילים שיישארו במחלקות עוד זמן רב, ואחרים יצטרכו לעבור שיקום ממושך. בעוד כמה שבועות, כשהמערכה הזאת תיגמר, הם יישארו לבד ואז הם יצטרכו את התמיכה הזאת ואת הביקורים האלה".

מחוץ לאחד החדרים במחלקה האורטופדית עומדת איריס וולף. בנה, סמ"ר רועי, מנסה לישון, והיא מנצלת את הזמן כדי לסדר קצת את המחשבות. ביום ראשון, כשהמדינה נשטפה בגל השמועות מהקרב הקשה בסג'עייה, היא דאגה. גם הבן שלה גולנצ'יק, וגם הוא היה שם. אביו של רועי, תא"ל (מיל') עופר וולף, התקשר למקורותיו בצבא כדי לוודא שבנו לא בין הנפגעים.

אבל למחרת בבוקר קיבלו ההורים את הטלפון שממנו חששו. רועי נפצע בידו מפגיעת פצצת מרגמה. "במשך עשרה ימים הייתי בכוננות ספיגה", מספרת איריס, תושבת רעות. "מהרגע שהם הגיעו לשטחי הכינוס, משהו השתנה בי. אני לא מסוגלת להסביר את זה. הרגשתי את זה על הגוף שלי: הגב נתפס, הייתי זקוקה לכדורי שינה כדי להירדם. ביום שני התעוררתי ב־06:45, והופתעתי לראות שיש לי שלוש שיחות שלא נענו ממספר שאני לא מכירה. לא הייתי צריכה יותר מזה כדי להבין.

"התקשרתי בחזרה לאותו מספר, וכשהזדהיתי מייד אמר לי האיש שבצד השני: "'אני מדבר מתל השומר, הבן שלכם הגיע בהכרה והוא בחדר ניתוח, סעו בזהירות'". שאלתי מה מצבו, ואמרו לי שהוא פצוע בינוני. זה נשמע לא נורא, כמו משהו מאוד מוגבל ותחום בזמן, אבל זה לא ממש ככה.

"מהרגע שהגענו לבית החולים, כאילו נכנסנו לבועה. אנחנו כבר לא חושבים על המלחמה, על האזעקות... כאילו אין עולם בחוץ. הניתוח היה ארוך, נמשך חמש שעות, ורק אחר הצהריים נפגשתי עם רועי בפעם הראשונה כשהוא ער. הוא מייד חיבק לי את הראש בידו הבריאה ואמר 'אמא, התגעגעתי'. הוא שאל מה עם החיילים שלו שנפצעו, עאבד, דניאל ובר".

כשמפקדו של רועי מהגדוד הגיע לבקר אותו, הוא שאל אותו "פוצמרת?" ועכשיו מנסים בני המשפחה להתחיל בשיקום חייהם. "בעוד שלושה חודשים הוא היה אמור להשתחרר מהצבא, והוא כבר חלם על הטיול לקופנגן בתאילנד. עכשיו הוא יצטרך לחכות יותר, והלוואי שכבר נגיע לזה. כרגע הוא מסתפק במקלחת ובארוחה קטנה, לעבור את היום ולהגיע למחר. מה עוד צריך בחיים?"

"התחלתי לרוץ במעגלים ולצעוק". סמ"ר דן שמלה ואמו הלן // צילום:  גדעון מרקוביץ 

"ניסיתי להתנתק, לא לחשוב"

למשפחת שמלה היו חיים נוחים ופסטורליים בניס שבריביירה הצרפתית, אבל לפני 18 שנים היא החליטה לעלות ארצה ולהתיישב בזכרון יעקב. דן, לוחם בנח"ל, היה אז רק בן 3.

ביום חמישי שעבר, ב־11 בבוקר, הספיק סמ"ר דן  להתקשר לאימו ולהגיד לה שעומדים לקחת ממנו את הטלפון הסלולרי, לקראת הכניסה הקרקעית. "מהרגע שהיינו בצפון הרצועה, היתה לי הרגשה מוזרה שהכל עומד להשתנות. לא ידעתי להסביר את זה... אני זוכר היטב את רגע הפגיעה. זה היה בשבת. ספגתי רסיסים בבטן ובירך ולצערי לא איבדתי את ההכרה. הכאב היה איום, התחלתי לרוץ במעגלים ולצעוק, עד שמישהו תפס אותי והתחיל לטפל בי".

האם, הלן, בקושי זוכרת את הרגע שבו הודיעו לה. "הכל התערבל, לא הבנתי מה קורה, וניסיתי להתנתק, לא לחשוב על כלום עד שאראה אותו. לא ידעו להגיד לי אפילו אם הוא חי".

כשפקח את עיניו בפעם הראשונה לאחר שנותח, דן הצליח רק לומר "כואב לי" - בצרפתית לאמו ובעברית לאחיו הגדול ברונו. "הייתי מטושטש, תחת השפעת מורפיום. אני זוכר שראיתי את אחי בוכה, ואז נרדמתי חזרה... ואז פקחתי שוב את העיניים, ואני זוכר את אמא עומדת מולי ובוכה", הוא משחזר.

"החבר'ה מהגדוד עדיין בפנים, ואני דואג להם. המג"ד התקשר לשאול מה שלומי, ואמרתי לו שימסור לכולם שימשיכו בעבודה. אני מתעדכן בחדשות ובטוח שננצח. לא הופתענו משום דבר שראינו בעזה. הכינו אותנו לכל הדברים שקרו שם".

הלן: "המשפחה שנשארה בצרפת משתגעת מרוב דאגה. הם כל הזמן מתקשרים. כשאתה נמצא רחוק, הכל נראה הרבה יותר מאיים. אנחנו בתוך זה, אז אנחנו שורדים. רק ארבעה ימים אחרי הפציעה, מצאתי פינה שבה עמדתי לבד וסוף סוף הצלחתי לבכות". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו