התנגדות המפורסמים למבצע היא חולנית

קשה היה לשלוף את ורדה רזיאל־ז'קונט ממכשיר הטלוויזיה השבוע. היא יושבת מולו מסביב לשעון, על אוזניה אוזניות, כדי לא להפריע לבעלה, אמנון ז'קונט, שכותב את ספרו החדש בחדר העבודה הסמוך למטבח. מדי פעם היא קמה בנמרצות שמאפיינת אותה ועוברת לחדר העבודה. מרפרפת קצת בפייסבוק, קוראת את הכותרות הדרמטיות באינטרנט וחוזרת אל מכשיר הטלוויזיה. באזעקות היא ניגשת באדישות אל גרם מדרגות פנימי בביתה, שבאזור כיכר רבין בתל אביב, וממתינה לרעש היירוט, המורה על חזרה לשיגרה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"הייתי ילדה בת שמונה כשחוויתי בפעם ראשונה לחימה. עד היום אני זוכרת את קול היריות מתוך יפו אל דרום תל אביב. הוריי ואני גרנו ברחוב מלצ'ט 27 בתל אביב, לאבי היתה אז נגרייה באזור ההוא, והיה מסוכן לעבור ברחוב הרצל. אני זוכרת את הפחד כשמדינות ערב התקיפו אותנו והמצרים הפילו עלינו פצצות, ומאז הכל חוזר על עצמו".

היא לוקחת נשימה ארוכה ופולטת אנחה. "היום אני חייבת להודות שהאזעקות משאירות אותי די אדישה, גם בזכות כיפת ברזל, אבל לא רק. זה כאילו כבר הייתי בסיפור הזה. רק עם דבר אחד אני לא מצליחה להשלים, וזה ההרוגים שלנו. מרגע ששמעתי על ההרוג הראשון, אני מרגישה חנוקה. אמנם חיילים הם אלה שאמורים לצאת להילחם, אבל מותם של בחורים צעירים בשיא פריחתם מטריף אותי וגורם לי עצב נורא. זה מחיר כבד מדי, עם תחושת אין ברירה. פשוט כואב לי הלב".

בתחילת השבוע שעבר, לפני שצה"ל נכנס לעזה וכשהדיבורים על הפסקת אש צברו תאוצה, הטילה ורדה רזיאל־ז'קונט פצצה משלה בפייסבוק. בסטטוס מגובה בתמונה עצמית נוגה, משקיפה אל האופק הלא הנודע מהגינה שעל גג ביתה, היא כתבה: "ובכן... התוכנית ואני קצת התעייפנו (או שלא שמתם לב?). בשלב זה עומדת לסיים את הרצועה היומית של שעה ארבע. הגיע הזמן להתרעננות, אחרי 15 שנה".

בתוך שניות צברה ההודעה מאות לייקים, והמחאות מהמאזינים האדוקים לא איחרו להגיע. אבל רזיאל־ז'קונט, שתציין בקרוב את יום הולדתה ה־74, מרגישה כבר הרבה זמן שזה כבר לא מה שהיה. שהיא קצת הזדקנה, שהגרון התייבש, שהרדיו השתנה, ואפילו שהמציאות הטכנולוגית עושה את שלה, לא תמיד לטובה.

"התחלתי להרגיש את זה לפני שנה", היא אומרת, "אני זוכרת שגייסנו לתוכנית עורכת אינטרנט לדף התוכנית, והרגשתי שלא נעים לי ממנה כי התקשרו מעט מדי מאזינים. אני זוכרת את עצמי יושבת מול המיקרופון ומתביישת. זאת היתה אולי הפעם הראשונה ששמתי לב שכמות הטלפונים לתוכנית ירדה.

"פתאום קלטתי שאנשים התחילו לפנות אליי 

באי־מיילים, בפייסבוק, בפורום של התוכנית, במסרונים ובפקסים, והפסיקו לצלצל. התחלתי למצוא את עצמי מדברת שעה רצופה, מקריאה אי־מיילים ומשיבה להם. זה הפך אותי לצרודה, וגם ככה אני נאבקת בשיעול ובאסתמה מילדותי, והמפיקה שלי התבאסה מזה שהיא יושבת ליד הטלפון ואין מאזינים".

אבל לתוכנית של שפטל עדיין מתקשרים.

"נכון, מתקשרים אליו. אבל הוא מגיש את התוכנית שלו פעם בשבוע, ואני מדי יום".

ולזהבי לא מתקשרים ארבע פעמים בשבוע לצרוח?

"מתקשרים גם מתקשרים. לצרוח אצל זהבי זה כיף גדול, אבל לספר לורדה על הבעיות האישיות והאינטימיות, הרבה יותר נוח לכתוב. יש לי מאזינה ותיקה שהפכה לחברה, שהסבירה לי את כל היתרונות של מאזינים שכותבים אלי: הם יותר מדויקים, יותר אינטליגנטיים, והרבה יותר כיף לשמוע אותי מדברת כל השעה מאשר להעלות לפעמים אנשים קשקשנים ולא ממוקדים.

"יכול להיות שהיא צודקת, אבל אני הרגשתי שזה הופך אותי לכבדה. שכל הפינג־פונג שהיה עם המאזינים הולך לאיבוד. כבר תקופה ארוכה שאני מסתובבת בתחושה לא נוחה. מנכ"ל רדיו ללא הפסקה הסכים איתי שמשהו בתמהיל של התוכנית השתנה והציע לי לעבור להגיש רק פעם בשבוע, בכל חמישי בלילה לשעתיים".

לי זה נשמע כמו ירידה במעמדך.

"לא ירידה ולא בטיח", היא קופצת, "אני בת 74, עשיתי רדיו במשך 15 שנים, דברים השתנו בחיי האישיים והמקצועיים והתעייפתי. לעבור לרצועה לילית פעם בשבוע זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. משהו הרבה יותר רגוע ופחות לחוץ. יהיה לי זמן לעבוד על התוכנית, לארח אנשים באולפן, להשמיע מוסיקה שאני אוהבת ולרכז את הפניות המעניינות ביותר. בגלל שהתוכנית נמשכת שעתיים, נוכל ללוות מאזינים שזקוקים לתמיכה ולמשוב, שיוכלו לעלות לשידור שוב כמה שבועות אחרי השיחה הראשונה, ולספר איך התמודדו עם הקשיים".

את מפחדת מהשינוי?

"האמת? כן. אני אדם ששונא שינויים, אז אני נרגשת ומבוהלת. בשנים האחרונות פרחתי, מקצועית ואישית. די התמכרתי למיקרופון. כשעברתי עם אמנון מדירתנו הקטנה והחונקת לדירה הגדולה והמרווחת הייתי במשבר אימים, ובסך הכל עברתי לרחוב מקביל, עם בן זוגי ובתנאי לוקסוס. בקיצור, שינויים הרבה יותר קטנים מירידת התוכנית היומית מכניסים אותי להיסטריה, אז אתה יכול להבין מה עובר עלי עכשיו.

"מצד שני, אני אומרת לעצמי: 'לא נולדת עם מיקרופון ביד'. אנשים מזהים אותי עם התוכנית ברדיו, אבל הרבה לפני הרדיו טיפלתי באנשים, כתבתי בעיתון, כתבתי ספרי ייעוץ ורומנים, העברתי סדנאות, ולמעשה, בפעם הראשונה שהתיישבתי באולפן הייתי כבר בת 59. רגע לפני גיל 60 זה הזמן שבו אנשים מתחילים לחשוב על הפנסיה - ואני התחלתי בו קריירה חדשה".

אומללה בתוך המשבר שלי

ההתחלה היתה מקרית לגמרי. רזיאל־ז'קונט הוזמנה לפינת מומחה בתוכנית הייעוץ של איריס קול, וקול שאלה אם תסכים להשיב לכמה שאלות של מאזינים על בגידות. "התחלתי לשוחח בלהט עם המאזינים. כשיצאתי מהאולפן זומנתי למנכ"ל, והוא הציע לי תוכנית ייעוץ יומית ברדיו. עד אז חשבתי שזה לא אחראי מצידי להתיימר ולפתור בעיות בשיחת טלפון ברדיו. הסכמתי לתוכנית שבועית, אבל מהר מאוד זה הפך להיות שש פעמים בשבוע".

"זוכרת את עצמי יושבת מול מיקרופון ומתביישת" 

 

למה הסכמת?

"בגלל הידיעה שיש תרופות פסיכיאטריות שפותרות הרבה בעיות להרבה אנשים, ושעד אז לא ממש דיברו עליהן. כדורים היו סוג של בושה, כמו שללכת לפסיכולוג היה פעם סוג של בושה. התרופות שיש היום בשוק פותרות המון בעיות, והן עשו מהפכה עצומה באיכות החיים של אנשים. הבנתי שתהיה לי תשובה לבעיות שעד אז נראו לי לגמרי בלתי פתירות. חשבתי שבין השאר אוכל גם להביא את הנושא הזה למודעות".

ועל זה חטפת לא מעט אש. 

"ביקרו אותי, מבקרים אותי ויבקרו אותי, וזה בסדר גמור. ממילא לקחת כדורים זאת רק המלצה שאני נותנת, וכדי לקבל כדורים צריכים לעבור בצורה מסודרת דרך פסיכיאטר וכיום גם דרך רופא משפחה. אפשר להזדעזע עד מחר ולטעון שאני גורמת לאוכלוסייה להתמכר לתרופות, אבל זה עובד. אני יכולה לספר לך מאות סיפורים ולהראות לך כל כך הרבה מכתבי תודה שקיבלתי מאנשים שהתחילו לקחת כדורים בעקבות המלצה שלי.

"פעם הגיעה אלי מישהי לייעוץ וסיפרה לי שהחבר נטש אותה, והיא קמה לעבודה, חוזרת הביתה מהעבודה ונכנסת למיטה יום אחר יום, במשך תקופה ארוכה. אמרתי לה: 'לכי לקופת חולים ותבקשי תרופה נגד דיכאון'. הרופא שלה לא נתן לה, כי היא בחורה בעלת הופעה מתוקתקת, מטופחת ונראית מצוין. היא לא 'נראתה' בדיכאון.

"היא חזרה אלי וסיפרה לי שהוא מסרב לתת לה כדורים. אז אמרתי לה: 'תחזרי אליו ותגידי לו שהפסיכולוגית שלך טוענת שאת בדיכאון וצריכה כדורים'. היא חזרה אליו, קיבלה את הכדורים, והחיים שלה השתנו מן הקצה אל הקצה. כדורים לעיתים מסוגלים להוציא אנשים מאומללות אינסופית. אני זוכרת שבשנת 2005 תחקירנית של ערוץ 2 התקשרה אלי והתחזתה לבחורה שמנה שלא יכולה להפסיק לאכול. הפניתי אותה לתרופה חדשה, שבמקור היתה למיגרנה ולאפילפסיה, אבל גילו שהיא גם עוצרת בולמיה והפרעות אכילה קשות".

את צריכה לקבל אות הוקרה מיצרני התרופות.

"אולי, למרות שמעולם לא קיבלתי עמלה כלשהי ומעולם לא נסעתי לכנס רופאים. הכל נאמר מתוך אמונה מלאה בדבר".

את עצמך לוקחת כדורים?

"התחלתי לקחת כדורים בשנת 2008, בגיל 68, כשהייתי בעיצומו של משבר גדול. ארבע שנים קודם לכן הפסקתי לנגן בפסנתר, אחת האהבות הגדולות של חיי, בגלל דלקת חריפה בגידים, וב־2008 הדלקת חזרה והגבילה אותי עד כדי כך שאפילו לא יכולתי להקליד על המחשב. הרגשתי נכה ומנותקת מהעולם, בקושי יכולתי לכתוב את הטור שלי, ואמנון לקח על עצמו להקליד במקומי, ובכל פעם הייתי בוכה. זה היה כבר הרבה אחרי שאמרתי בשידור שכדורים יכולים לעצור בכיינות יתר.

"אני מטבעי בכיינית, יש אצלי תופעה של בכי מותנה - מספיק שאדבר על חוויה מאוד משמעותית כדי שאתחיל לדמוע. עד היום אני יכולה להצטמרר או לבכות מהזיכרון של אחי, שנסע לארה"ב כשהייתי בת 13. במשך שנים זיכרון האונייה המתרחקת בלילה לאור הפנסים והמחשבה של 'מתי אראה אותו שוב?' היו גורמים לי לדמעות.

"בכל מקרה, בתקופות של סטרס אני לא יכולה לסבול את עצמי. באותה תקופה, כשהרגשתי מדוכדכת ורגישה במיוחד, הגיע אלי לייעוץ בחור שהיה סמרטוט דיכאוני. המלצתי לו לקחת כדורים, והוא פשוט התחיל לפרוח. אני, לעומת זאת, הייתי אומללה ובתוך המשבר שלי.

"כתבתי לפסיכיאטר שאיתו אני עובדת אי־מייל, ושאלתי איזו תרופה הוא רשם לבחור. התחלתי לקחת את הכדורים האלה גם אני, וחיי השתפרו. גם דברים אחרים בחיים השתפרו לי. אני חושבת שהאפקט הכי משמעותי הוא שגברה אצלי הנאת הקיום, הנאה מהדברים הקטנים של החיים. תמיד ידעתי ליהנות מנוף יפה, אבל מאז שאני לוקחת כדורים אני מתרגשת מזה. מאושרת מהשדרה מול החלון ומהגינה שפורחת לי על הגג, והחיים הרבה יותר וואו".

עכשיו גם יהיו לך יותר ימים פנויים.

"אני ממשיכה בשיגרה יומית של פגישות עם מטופלים אצלי בבית, ויש לי יותר זמן לבלות עם בתי, עם נכדתי ועם שני הנכדים החדשים של אמנון ושלי. אני רוצה ללמוד, להתפתח, ללמד, להקדיש יותר אימונים לגוף, לחזור לכתוב את הספר שאני עובדת עליו לסירוגין כבר כמה שנים, ואולי לעשות סרט מכל החומרים שצילמתי ב־25 השנים האחרונות".

לזכור את צבעי החיים

אם ורדה רזיאל־ז'קונט לא היתה הופכת בגיל 35 לפסיכולוגית, היא בטח היתה מורה לספרות ("התואר הראשון שלי היה בספרות עברית ואנגלית") או מתגלגלת לעבוד כארכיאולוגית, ספרנית או מנהלת ארכיון. לאישה הקטנה, 146 סנטימטרים דקיקים במיוחד, יש אובססיה לתיעוד; היא כותבת יומנים אישיים מגיל 15, וכיום, בעידן האייפון, משאירה לעצמה פתקים, פתקיות והודעות עצמיות. ערב ההודעה על סיום התוכנית כתבה לעצמה: "היום־יום הוא בעיקר בצל עזיבתי את השידור היומי. מצד אחד, הולכת לרדיו באי חשק נוראי, צרודה, כבדת דיבור, מחכה כבר שייגמר ואהיה בחופש, מצד שני גם חוששת אבל גם מאותגרת".

ורדה ואמנון, 32 שנים יחד. "דנו פעם אחת בעניין ילד משותף, וזה נדחה על הסף מצד שנינו. במהלך יחסינו ילדנו הרבה פרויקטים משותפים. וחוץ מזה - הוא הילד שלי ואני הילדה שלו" // צילום: קוקו

ב־32 השנים האחרונות היא עם אמנון. אין להם ילדים: "דנו בעניין פעם אחת, וזה נדחה על הסף מצד שנינו. כל אחד מאיתנו כבר היה הורה לילד שלו. במהלך יחסינו ילדנו הרבה פרויקטים משותפים, ספרים, סדנאות, תוכניות רדיו וטלוויזיה. וחוץ מזה - הוא הילד שלי ואני הילדה שלו".

היא מתעדת את מספר המריבות ואת הנושאים שעליהם רבה עם בעלה. שומרת מכתבים ששלחה או ששלחו אליה, זוכרת תאריכים, שמות ופנים ומצלמת במצלמת וידאו כבר 25 שנה רגעים משמעותיים מחייה. "אפשר לומר שהמצאתי את הסלפי ואת 'מחוברות' הרבה לפני שחשבו על זה", היא מצחקקת בשובבות ורצה לדי.וי.די שלה, להציג בפניי קטע מארכיון הרגעים הפרטי שלה.

ברגע אחד היא קופצת לדצמבר 1988, לסצנה שבה רואים את האיש שלה צובע את דירתם שברחוב מאנה, ורגע אחר כך היא קופצת ליולי 1990, שם היא מתפלספת מול המצלמה על זוגיות, חברות ואהבה. קפיצה נוספת, ואנחנו נוחתים בשבוע שעבר. היא ואבנר, הנכד בן השנתיים, משחקים בצינור מים על גג ביתם.

"התחושה שלי היא שחוויות שלא תועדו בכתב או בצילום - כאילו הלכו לאיבוד. פעם הייתי כותבת רק ברגעים של ריגוש או חוויות פנימיות עוצמתיות, אבל אחרי הרבה שנים גיליתי שהשנים חולפות מהר, ושאם אני מתעצלת ולא כותבת כלום, אני לא זוכרת ולא יכולה להתחבר למה שהרגשתי ולמה שחשבתי בעבר. וזה חסר לי. אני מתעדת כדי לזכור את צבעי החיים".

זה נשמע לי כמו אובססיה.

"כן ולא. אני כותבת לרוב בזמן המתנה - כשאני בדואר, בתור לבית המרקחת או בסופר. זה מעביר לי את הזמן. כתבתי במשך שנים, עד שהמצלמה הגיעה לחיי בשנת 1983. אם להיות כנה, התיעוד במצלמה התחיל מזה שרציתי לצלם בלי סוף את אמנון. באיזשהו שלב נמאס לאמנון להתמסר למצלמה, ואז הבנתי שיש אובייקט אחד שאף פעם לא יסרב להצטלם, וזאת אני. בשנת 1988 קניתי מצלמת וידאו, ומאז אני מתעדת את חיינו - מפגשים משפחתיים, שיחות, תהליך הצמיחה של הילדים במשפחה, וגם קטעים דרמטיים שמייצגים את חיינו, שיש בהם אלמנט חזק של טלנובלה. עכשיו אני משתעשעת במחשבה לעשות מזה סרט תיעודי. עדיין לא יודעת אם יש שם משהו שיעניין את כל העולם". 

עוד רגע תגידי שיש לך בין הקלטות גם פורנו ביתי.

"האמת היא שעשיתי גם קלטת כזאת", היא קורצת, "אבל לא המרתי אותה לדי.וי.די. היא זרוקה באיזו מגירת תחתונים, ולדעתי היא פעם נרטבה עם עוד כמה קלטות ונהרסה".

כשאת מסתכלת על עצמך צעירה ב־25 שנים, מה עובר לך בראש?

"למזלי עברתי שני ניתוחי יופי, כך שאני עדיין חיה בשלום עם המראה שלי. ואגב, יש לי תיעוד מלא של כל תקופות ההחלמה שלי מהניתוחים, אז אני מסתכלת על התמונות בהשתאות ותוהה מי הם האנשים האלה, אני הרי אחרת ואמנון אחר".

קל לחיות איתך?

"תגדיר קל?"

את נתפסת כאישה מאוד דעתנית, עניינית וחסרת סבלנות להבלים. צמד המילים שמייצגות אותך כבר שנים הן "תזרקי אותו".

היא מרימה גבה. "אוי, נו. כן, אמרתי את זה פעם, אבל המילים קיבלו הדהוד מוטרף בגלל הבדיחות בתוכנית של דידי הררי. נדב אבקסיס היה מחקה אותי, ובתוכנית עשו וריאציות על המילים האלה. 'עבר הזמן של הקוטג'? תזרקי אותו!', 'הרימון יד עומד להתפוצץ? תזרוק אותו!'. כעסתי שמסתלבטים עלי, ועוד בתחנה שלי. אני זוכרת שנכנסתי בנאיביות מוחלטת למשרד של המנכ"ל ואמרתי לו: 'למה אתה מרשה? מה זה? זה לא קולגיאלי!' והוא אמר לי: 'ורדה, את לא מבינה שזה מה שבונה אותך?'

"אז לא, לא הבנתי את זה אז. יש בי גם מן התמימות והנאיביות. היו שנים שההיטפלות לצמד המילים הזה הרגיזה אותי, כי זה כאילו תימצת את העשייה שלי ויצר דימוי של אישה וולגרית ותוקפנית. הרגשתי שעושים לי עוול. מצד שני, עם השנים גיליתי שאנשים אהבו והתאהבו בישירות הזו. חבר טוב הסביר לי פעם ש'תזרקי אותו' מבטא סוג של חירות וחופש שכולנו צמאים אליו. ואגב, משום מה דווקא גברים אוהבים אותו.

"לשאלתך, אם אני אדם שקל לחיות איתו? אני אדם שדובר אמת ואומר מה שהוא מרגיש וחושב. יש מי שחושב שזה חוסר טקט, ושילמתי על זה מחיר לא קטן לאורך כל חיי. כבר מילדותי לא הייתי מוקפת חברים. אבל מעולם לא חשבתי שאני יודעת הכל. גם בתוכנית אני אומרת ללא היסוס 'לא יודעת'. אין לי הבנה בפוליטיקה, למשל, אבל אני יכולה להיות דעתנית וחריפה כשמדובר בעניינים שבהם יש לי תחושות עזות".

מה עמדתך לגבי המבצע בעזה?

"יש איזושהי דרך שלא להסכים עם המבצע?"

יש לא מעט אמנים שיצאו נגד מעשי הצבא והממשלה.

"אני חושבת שהתנגדות של מפורסמים או לא מפורסמים למבצע הזה, בפרט אחרי שגילו את מנהרות הנפץ שמגיעות עד ליישובים שלנו, היא ממש חולנית. אנשי חמאס מכריזים בפירוש שלא יפסיקו את הפעולות המלחמתיות נגדנו עד שיזרקו אותנו מכאן, ואני מאמינה להם.

"בעניין הסלבריטאים ש'מתביישים במדינה', הייתי מעדיפה לראות בזה התבטאות לא מוצלחת שזכתה לכותרת. בכל קבוצת אנשים יימצאו אלה שינקטו עמדות קיצוניות, לשני הכיוונים. תמיד יהיו יפי הנפש, שאני לא מתה עליהם. התבטאתי על גדעון לוי בפייסבוק שלי וכתבתי שאני נגעלת ממנו. ומצד שני, יש מופרעים שאין להם לאן להפנות את האגרסיה שלהם, ובמסווה של אהבת מולדת יצאו לפרוע ולפרוח. זה עדיין לא משליך עלינו כחברה".

את מסוגלת לשתוק כשאת רואה משהו שמקומם אותך?

"השתיקה דורשת ממני מאמץ. שנים רבות הרגשתי שבגלל התכונה הזאת גברים לא התחברו אלי. כשלמדתי פסיכולוגיה קראתי מחקרים על מה גברים אוהבים ואיבחנתי שאני לא רכה ולא אימהית, וכחנית, בוטה. יש קטעים ביומנים שלי שאני כותבת לעצמי: 'ורדה, תסתמי את הפה! תלמדי לשתוק! מתי תחנכי את עצמך?'

"האמנתי שלעולם לא אמצא את הגבר שיכיל אותי, ואז הגיע בעל הנס שלי. אני קוראת לאמנון 'הנס שלי' כי הוא זיהה את הכנות שלי ואוהב אותה מאוד. הוא יכול להראות לי טיוטה של ספר חדש שלו, ואני יכולה לא לאהוב אותה, והוא לא נבהל מזה. נותן לי להירגע, מושיב אותי לעשות תיקונים ומקבל חלק גדול מהם. לפעמים, כשהוא שואל אותי משהו, אני שואלת אותו: 'אתה רוצה את התשובה המסוננת או את האמת?' והוא תמיד מבקש את האמת".

קח אחריות על החיים שלך!

נישואיה הראשונים היו למאיר ויזלטיר, הרבה לפני שהפך להיות משורר. "הייתי ילדה בת 21 שוויתרה על כל השאיפות האישיות והמקצועיות עבור הגבר שהיא העריצה. נפגשנו בפעם הראשונה בקפה 'כסית', ובפעם השנייה ישבנו יחד, במקרה, באיזו הרצאה על פילוסופיה. כל ההרצאה התכתבנו בינינו - נדמה לי אפילו שיש לי את ההתכתבות הזאת שמורה. זיהיתי בו סימני גאונות, ומתוך ההערצה אליו סירסתי וגימדתי את עצמי. זה היה מטופש, כמובן".

חמש שנים לאחר נישואיהם הם התגרשו. בתם נטליה עוסקת כיום בטיפול במכורים באמצעות טיפול של גוף ונפש.

"אפשר לומר שהמצאתי את הסלפי ואת 'מחוברות' הרבה לפני שחשבו על זה" // צילום: מאיה באומל בירגר

 

נדמה כאילו תוכנית הרדיו שלך, שהפכה אותך ל"יועצת של המדינה", סללה את הדרך לכל ה"סופר נני" ואלון גל ושלל תוכניות הייעוץ. את לא מרגישה שיצרתם כאן חברה מודעת מדי ותלותית מדי?

"ממש ממש לא, ותוסיף שלושה סימני קריאה. זה לא רלוונטי לגביי, זה גם מה שהרגיז אותי בחוג לפסיכולוגיה, וזה גם מה שמעצבן אותי בתורה של פרויד ובשיטת הטיפול שמחזקת את הגישה של 'אכלו לי, שתו לי' ו'אמא ואבא אשמים'. אתה יודע מה אני מייצגת? את המשפט 'קח אחריות על החיים שלך!' תפסיק לבכות על מה שעשו לך או לעשות טיפול של שנים כדי להבין למה אתה מתנהג ככה או ככה. אין 'אני כזאת כי פינקתְ אותי', או 'אני מגעילה כי הרשיתְ לי בתור ילדה'.

"לא פעם אמרתי לאימהות הפסיכיות, שעסוקות עד כדי הגזמה בשאלה מה בריא לילד לאכול ואם אפשר לתת לסבתא לשחק איתו עוד שעתיים כי העברית שלה לא משהו או כי הבית שלה לא מספיק נקי - שישחררו. שיפסיקו עם כל הדילמות האלה של 'אני רוצה לנסוע לשלושה ימים לחו"ל אבל מפחדת שלילד תהיה חרדת נטישה'. די! סעו! תחיו ותפסיקו עם כל השטויות של המאה ה־20. המאה ה־20 השחיתה את הילדים שלנו. ובכלל, בוא לא נתעלם מההשפעה של התרבות המערבית. הדור שלי גדל בתקופת מצוקה, והוא הרבה יותר ספרטני". 

הכל נשמע מאוד פשוט וחותך אצלך. עוד מעט תגידי לי שבשני טיפולים את פותרת לאנשים בעיות.

"קודם כל, רוב האנשים שבאים אלי היום לא 'באים לטיפול'. הם באים לדבר איתי ורוצים שאקשיב להם ואעשה להם סדר במצוקתם. לפעמים הם באים לפגישה אחת וחוזרים אחרי חודש או שנה או עשר שנים. אני לא יושבת מולם ומפמפמת במקטרת ועושה צלילים של חשיבות עצמית. הם מבקשים ממני לדבר איתם ולפעמים גם לשטוף אותם. פעם הגיעה אלי מישהי בת 37, שהיתה בהליך גירושים וגילתה שהיא בהריון מבעלה. היא היתה בדילמה אם להפיל או לא, ואמרתי לה שממש לא".

אבל היא רצתה להתגרש מבעלה.

"נכון. אבל היא היתה בת 37, והיה ברור שרוב הסיכויים שעד שהיא תתאושש מהגירושים ותכיר גבר אולי היא כבר לא תוכל להיכנס להריון. המלצתי לה לשמור את ההריון בהסכמה - ולהתגרש. לימים פגשתי אותה ברחוב עם ילדה כחולת עיניים מדהימה - יש לי צמרמורת כשאני נזכרת בזה - והיא אמרה לי: 'בזכותך היא קיימת'. היא לא התחתנה מאז גירושיה, אבל לפחות יש לה ילדה".

זה היה יכול גם לא לעבוד.

"זה לא עבד להם כזוג נשוי, זה לא מחייב שזה לא יעבוד להם כזוג הורים. גם אני התגרשתי מבעלי הראשון כי היו לנו חיים רעים, אבל יצרנו הורות משותפת".

את עצמך מטופלת?

"בגיל 24 מורה שלי באוניברסיטה זיהתה שאני במצב נפשי גרוע בתקופת נישואיי האומללים ורמזה לי שאולי... כלומר... בקיצור, המליצה לי לפנות לטיפול. בימים ההם 'טיפול' היה מילת גנאי. זה מאוד עזר לי.

"אחרי שסיימתי ללמוד פסיכולוגיה, הייתי במסגרת הדרכה אישית שהייתי צריכה לעבור. הגעתי למדריכת פסיכולוגים עם המלצות, ובמהלך תקופת ההדרכה אצלה נפל עלי משבר כי אמנון נפרד ממני וחזר אל אשתו. סיפרתי לה משהו בנושא, והאופן שהיא הגיבה היה הדבר הכי לא מקצועי בעולם: היא קבעה בביטחון רב למה היחסים עם אמנון נועדו לכישלון, וטעתה בענק. כשאמרתי לה, אחרי שבועות, שהיא טעתה, היא ממש ניתקה מגע איתי".

זה לא קצת הטריק של פסיכולוגים? לדבר בביטחון, כמו ידענים? גם את עושה את זה.

"נכון. ואני טועה לפעמים, אני בהחלט טועה וכשצריך אני גם יודעת להתנצל. לפעמים יש לי יציאות בוטות וחיתוך דיבור כזה, אבל אני הרבה יותר רכה ממה שנראה. הבת שלי אפילו טוענת שאני רכה מדי. השבוע עשו לי ברדיו שידור מיוחד עם הקלטות ישנות מכל מיני תוכניות - שמעתי את עצמי וחשבתי שאולי באמת קצת התרככתי. פעם הייתי הרבה יותר חסרת סבלנות. לא יודעת, אולי הגיל בכל זאת עושה את שלו". 

yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו